בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

פרט וכלל ופרט: על יסוד פואטי בשירי הטור השביעי...

פרט וכלל ופרט: על יסוד פואטי בשירי הטור השביעי

,
שירת אלתרמן כשירה יומנית המבקשת לבטא את קולם של יושבי הארץ, ומשמיעה ביקורת על הממסד ותקווה לביסוס ההתיישבות כאחד.

א.

"כֹּחוֹ שֶׁל אָדָם, בַּמְשׁוֹרֵר יִתְגָּל", כתב גתה במחזה הפתיחה של 'פאוסט'. ואם כוחו של אדם כן, כוחה של תקופה על אחת כמה וכמה. דרך שורות השיר מאורעות ההיסטוריה ממורקים ומשויפים, חושפים את רובדיהם החבויים ואת זרמי העומק המניעים אותם. כביכול, נאותים אלה להתגלות. ואכן, דור דור ודורשיו, תקופה תקופה ומשורריה. ואם כי רבים הם האוחזים בעט, מעטים מצוידים בטוב הלב, בחדות המחשבה ובביטחון העצמי המאפשרים לתמלל את רוח הזמן; רק אמודאֵי-שיר בודדים מסוגלים להושיט יד אל זרמי המציאות הסוערים ולשלות מהם את הרגע האחד, הנצחי, שתיאורו עשוי לשמש מפתח – גם לאחר דורות רבים – בהבנת היסודות שהפכו מאורעות מסוימים למיוחדים ולמכוננים.

את כוחה של אחת מן התקופות המעצבות שבתולדות העם היהודי, ימי הקמת מדינת ישראל, גילה נתן אלתרמן. תוך העמדת קורפוס טקסטואלי עצום, עשיר בסוגות ובסגנון, הצליח אלתרמן להוציא תחת ידיו תמונה היסטורית של ממש. ב'שמחת עניים', הספר החידתי שהוציא בשנת 1941, עשה זאת אלתרמן דרך ניסוח פואמות מורכבות ומופשטות. ב'שירי עיר היונה', שראה אור עשור וחצי לאחר מכן, העדיף את התיאור הקונקרטי, ועם זאת נותר רציני וכבד-ראש. שירי "הטור השביעי" – שפורסמו כמעט לכל אורך אותה תקופה ועוד למעלה מעשור לאחר מכן, התאפיינו בחיותם היומיומית: בהם נגע אלתרמן בצער, בחגיגה ובמבוכה, ללא סינון או פרשנות; בהם הנציח את רסיסי הרגעים, שככלות הכל הם אשר הרכיבו עבורו את המציאות עצמה.

מעט יותר מיובל שנים עברו מאותו יום שישי בחודש פברואר 1967, בו פרסם אלתרמן את הטור ה-693 והאחרון, תחת הכותרת "אשדוד ומוכיחיה". היתה זו חתימתו של פרוייקט בן עשרים ושלוש שנים, שתחילתו בחודש פברואר 1943, ואשר קנה את שמו ומיקומו בעמוד הפנימי של עיתון 'דבר'. באמצעות הטור השביעי ליווה אלתרמן, בשורות מחורזות ושנונות, אירועים שונים מהיישוב היהודי ומדינת ישראל: ממוראות השואה, דרך מאבקי ההעפלה ומלחמת העצמאות ועד "עסק הביש" – טוריו של אלתרמן כמעט ולא השאירו עוללות בכרם הלאומי בלא התייחסות.

למרות השנים הרבות שחלפו, שירי הטור השביעי עוד רחוקים מלהעלות חלודה וכרכיהם ממשיכים לצאת לאור עד היום (בחודש מרץ 2016 ראה אור בהוצאת 'הקיבוץ המאוחד' ספר המאגד את השירים שהתפרסמו בשנים 1959-1955). אולי מפתיעה עוד יותר היא העובדה שכבר בימי כתיבתם נודעה להם השפעה ממשית על ציבור הקוראים, ובכלל זה גם על מנהיגי המדינה. החוקרת זיווה שמיר כתבה כי שיריו של אלתרמן – אשר נכתבו ללא שהות והגיבו על האירועים בעת התרחשותם – השפיעו על הציבור ועל קובעי המדיניות "הרבה יותר ממה שמשפיעות בימינו כל תוכניות המלל של כלי התקשורת גם יחד. אנשים למדו להתבונן באירועים דרך הפריזמה האלתרמנית, שמעולם לא הייתה צפויה מראש וסירבה להיענות לשגרת המוסכמות" ('משא התוכחה של נתן אלתרמן מנקודת תצפיתו של שופט', עמ' 13).

סיפורים רבים סופרו על התורים הארוכים שהשתרכו לפני דלתות מערכת 'דבר' בימי שישי בבוקר, משל היו סניף תל-אביבי של 'אַפֵּל'; התאספו בהם אלו שרצו להיות הראשונים להחזיק את הגיליון החדש, הראשונים לבדוק על מה כתב אלתרמן הפעם, והראשונים לספר לכל השאר. מרדכי נאור, שביקש לזהות בספרו 'הטור השמיני' רבים מהאירועים ההיסטוריים עליהם התבססו השירים, העיד בראיון לצור ארליך על ההתרגשות שאחזה ביישוב בשנים בהם פורסמו שירי הטור השביעי בתדירות גבוהה: "אני זוכר את הציפייה שהייתה אצלנו בבית ל'דבר' של יום שישי. כשלא היה שיר היתה אכזבה. אם שבועיים לא היה שיר, זו כבר היתה ממש דאגה. מה קרה לו? אולי הוא חולה?" (מוסף 'דיוקן' של מקור ראשון, 9.2.07).

בימינו, בהם השפעת המשוררים על השיח הפוליטי והחברתי דלה ואזוטרית, המילים הללו מקבלות נופך רומנטי, כמעט דמיוני. הרי כיום, גם בקרב האחדים האוהבים שירה לא נרשמת תכונה יוצאת דופן לפני הדפסה של ספר חדש, והדברים נכונים על אחת כמה וכמה כשמדובר בציבור הרחב. למרבה התמיהה, מחט הסיסמוגרף הציבורי נותרת יציבה גם כשמשורר פלוני או אלמוני יוצא מגדרו ומפרסם טור שירי-פוליטי מעל גבי העיתון. ההשוואה לימיו של אלתרמן, והניגוד העז שעולה ממנה, דוחקים בנו להבין: מה היה בהם, בשירי הטור השביעי, שאפשר להם לפרוץ את החומות העומדות בין המשורר וההמון פעם אחר פעם? מה מקור העודפות שנתנה בהם חיים, ושהצליחה לחולל תנועה ממשית בקרב קוראים כה רבים?

אני מבקש לטעון שאחת הסיבות לכך, לצד רבות שהועלו במחקר לאורך השנים, טמונה לא בתוכן השירים, כי אם בעיקרון הכרוך בצורתם. אלתרמן עיצב את השירים כך שבקריאתם זיהו תושבי הארץ את עצמם ואת סביבתם הקרובה, ובמילים אחרות – הם לא נכתבו להם, אלא עליהם; לא בשבילם, אלא בשמם. כפי שאציג בהמשך, בשירים רבים אלתרמן מפנה את מקומו כדובר הראשי, היודע-כל, ומעביר את רשות הדיבור לאדם מן היישוב: עולה חדשה, ילד, שומרת, חייל או חקלאי. יחד עם זאת שהשירים פורסמו מעל בימתה הרשמית של מפלגת השלטון, הציבור לא שמע בדברי אלתרמן קול פולמוסי, ביקורתי או מגזרי, קול מטיף, מוכיח או מחנך, אלא קרא בהם כפי שקוראים מכתב מחבר, והאמין לו כפי שמאמינים לאח. במובן הזה, שירי הטור השביעי אינם בולטים רק על רקע דור התחייה; אלא היה בהם חידוש פואטי-לאומי של ממש, אף ביחס לשירה העברית של תקופת ההשכלה, מאה שנים קודם לכן.

ב.

נתן אלתרמן לא היה ראשון המשוררים העבריים בעת החדשה שליצירתם היה פן לאומי; קדמו לו יהודה לייב גורדון (יל"ג) וחיים נחמן ביאליק. אמנם, חלק נכבד מיצירת השלושה (ובמיוחד של ביאליק ואלתרמן) הוקדש לשירה לירית העוסקת בהוויות הפרט ובתהפוכות ימיו – אך לשם המיקוד נעסוק כעת בשירתם הלאומית שפנתה בכוונת מכוון אל הקולקטיב היהודי. אם נורשה להתעלם לרגע משורה שלמה של משוררים מעט פחות ידועים, ניתן לומר שכל אחד מהשלושה מייצג חלק אחר במאה הארורה והזוהרת שעבר העם היהודי מאמצע המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20, עד כי ניתן לראות בהם יחד כמעין טריסקל. כוכבו של יל"ג דרך עם פרסום ספרו 'משלי יהודה', בווילנה של שנת 1859; בראשית שנות התשעים של מאה זו, הופיע ביאליק וארבע שנים לאחר שנפטר, ב-1938, פרסם אלתרמן את ספרו הראשון, 'כוכבים בחוץ'. יל"ג, הראשון במשוררים הלאומיים, ביטא את חלומות ההשכלה ושברונם; ביאליק, שהתייסר ביחסי אהבה-שנאה ליהדות הדתית והגלותית, בישר בשירתו את ניצני התקופה הציונית – על תקוותיה וחבלי לידתה; ואילו אלתרמן, שמנעוריו היה תושב תל אביב – הוא ייצוגה הבולט של השלמת המהלך: שירתו הלאומית היא שירת המאבק לכינונה הריבוני של מדינת ישראל, ומביאה לידי ביטוי את גבהי ההישג לצד עומק האתגר.

אך למרות שניתן למתוח קו המחבר בין המשוררים, רב ביניהם גם השוני. לצורך דיוננו נעמוד על אחד מהם – הוא הדובר השירי, בפיו שם המשורר את מסריו הפונים לכלל; אכן, כל אחד מהמשוררים הלאומיים פנה אל העם היהודי, ביצירות רבות, גם בגוף ראשון יחיד. 'הקיצה עמי' (יל"ג, 1863) או 'ראיתיכם שוב בקוצר ידיכם' (ביאליק, 1931) היו פנייה שירית-אישית מהמחבר עצמו אל כלל לוקחי-שמעו. אך בשירים אחרים אימצו המחברים הללו גרונות חלופיים, מעין דמויות דמיוניות וייעודיות, דרכן ניסו להשמיע חלק ממסריהם הלאומיים החשובים ביותר. עמידה על המאפיינים השונים של דמויות אלו מאפשרת להבדיל בין המניעים והמטרות של שלושת המשוררים, ולהאיר את האופן בו תפסו את מעמדם ותפקידם למול הקולקטיב היהודי הרחב.

נפתח ביל"ג. את החלק הארי של הפואמות החשובות שלו, שרטט משורר ההשכלה כפרקי המשך לתמונות מיתולוגיות מן ההיסטוריה הרחוקה של העם היהודי. מנהיג ממלכת יהודה המקראית ('צדקיהו בבית הפקודות'), מגורשי ספרד ('במצולות ים'), המורדים מתקופת חורבן בית המקדש ('בין שיני אריות') – הם ורבים אחרים מוצגים כדוברים בשיריו, ומבטאים את רצונו לקשור בין ניסיונו ההיסטורי ומצבו הקונקרטי של העם היהודי. לרוב, קוראי שירת יל"ג לא היו יכולים לזהות בין שורות השיר את קולו של המחבר או את קולם שלהם, והיה עליהם להסיק את המסר מגורלם של בני דורות קדומים.

ביאליק, בחלק מיצירותיו הלאומיות, אחז גם הוא בטכניקה היל"גית והרכיב את יצירותיו על ענפים תנ"כיים; כך הם פני הדברים, למשל, בשירים "מתי מדבר" ו"מגילת האש". אך לצד זאת, פסע ביאליק בנתיב נוסף; בפעמים בהן הוא הפקיע דמות ממרחב החיים בו הוא ומאזיניו נטועים, ותוך השמטת כל מאפייניה הקונקרטיים – שם, גיל, מגורים ושאר פרטי זיהוי – היא נמשלה לגרעין הלוז של הדור. נתבונן לדוגמא בשיר "המתמיד", שאין ספק במרכזיות המיוחסת לו ביצירת ביאליק: גיבור העלילה הוא "נַּעַר", "עֶלֶם חֲמוּדוֹת" ו-"עִלּוּי", דמותו מזכירה "צִלּוֹ שֶׁל-מֵת מִתְנוֹעֵעַ", וגם חבריו מוזכרים – הלא הם הנר, העמוד והספר. אך מי הוא אותו מתמיד? מה שמו? מנין בא? באיזו ישיבה למד? כל אלו מוסתרים מהקורא ומושמטים בכוונה.

ביאליק עיצב את שיריו כך שיעסקו בחייהם של יהודי זמנו באופן הכללי ביותר: אין הוא מתעניין בחיי דורות רחוקים מחד, ולא בחיי פרט מסוים מאידך; במקום זאת, מוצגים לקורא חיי הארכיטיפ. דומה בעיני כי דווקא על ידי הצביון המופשט שנתן ביאליק לדמויותיו השיריות, הוא ביקש להקנות להן אופי המסוגל לפנות לתודעת רבים ככל האפשר מבני דורו.

במידה מסוימת, ניתן להבין את שיטתו של ביאליק כמטרימה את זו בה נקט אלתרמן. המשורר הלאומי האחרון, שראשו ורובו היו נתונים בארץ ישראל ובמפעל הציוני, מיעט להשתמש בשירתו הפובליציסטית בגיבורים התנ"כיים או ההיסטוריים של העם היהודי, כמעשה יל"ג (שירו 'נוּן', שנכתב לקראת חג הפסח תש"ט ועסק בנון ובבנו יהושע, הוא אחד מהיוצאים מן הכלל המעידים על הכלל). ומצד שני, אלתרמן גם לא נטה לשים את דבריו בפיהם של שחקנים מופשטים, נטולי פנים וארכיטיפיים – כמעשה ביאליק. בשונה מהם, ניתן לתאר את שירת העת והעיתון של אלתרמן ככתיבה יומנית; השירים, כביכול, נכתבו על ידי אנשים ונשים בני התקופה – מתוך שמם הפרטי, חוויותיהם הקונקרטיות ורחשי ליבם המיוחדים להם. אלתרמן השקיף על האירועים הלאומיים דרך עיני הפרטים המכוננים אותם – ובצורה זו גם מסר את רשמיו לקהל הקוראים.

כך למשל, שני תינוקות בשם נחשון וגונן, שנולדו באחת מאניות המעפילים וגורשו למחנה עתלית, מתוארים כמתקשים להירדם מגודש התקווה לעתיד: "וְיָכוֹל עוֹד אֲנִי לְסַפֵּר לְךָ סוֹד. / וְאַתָּה בְּרֶטּוֹרִיקָה בִּי אַל תַּחְשֹׁד נָא:/ צִי אַנְגְּלִי פֹּה אוּלַי לֹא לָעַד יַעֲמֹד, אַךְ עַרְשֹׂות יְלָדִים / פֹּה לָעַד תַּעֲמֹדְנָה!" ('דו-שיח בין נחשון לגונן'). לעומתם, רב חובל איטלקי, שנהג את אחת מספינות המעפילים, מספר כיצד הוא מרים כוס לחיי הספינות שבדרך ('נאום תשובה לרב חובל איטלקי אחר ליל הורדה'). שיר אחר, המוכתר בשמה של הגיבורה, מגולל את סיפור הגבורה של לוחמת הפלמ"ח ברכה פולד שנהרגה על ידי הבריטים ב"ליל וינגייט".

עוד בין גיבוריו של אלתרמן: חייל מגיוס חו"ל, שנפל ביום עלייתו ארצה ('אחד מן הגח"ל'); ברברה פרופר, שנהרגה בעת שרעתה את עזי משק שדה-בוקר ('הנערה משדה בוקר'); נתן אלבז, שהציל את חיי חבריו כאשר התפוצץ בידיו רימון ('על החייל אלבז'); דוד דנינו, שהצטווה לנתר על ידי שליחי הסוכנות, לפני שקבעו אם הוא כשיר לעלייה ארצה ('ריצתו של העולה דנינו'); ועוד ועוד עד בלי סוף. שירי אלתרמן מציגים גלריה של אישים בשר ודם, שחיו ופעלו במחיצתו ובמחיצת שאר קוראיו – והשירים הם עבורם לפה ולשופר. במידה רבה, דרך רבים משירי הטור השביעי הציג אלתרמן בפני היישוב העברי בישראל מעין קטע מיומן של איש או אישה, לרוב מתחתית ההיררכיה החברתית בחיי היישוב, שבסיפור חייו – או מותו – טמון מסר ייחודי לחברה ולמדינה. הצטרפותם של קטעי היומן זה לזה והתגבשותם לאחד, היוו את המוסד עליו נבנתה השירה הלאומית של נתן אלתרמן.

ג.

כתיבה יומנית זו, שאמנם מיוחדת לשירי הטור השביעי ולז'אנר המובחן שלהם, מהדהדת את תפיסתו ההיסטוריוסופית הכללית של אלתרמן ואת תפיסתו העצמית כמשורר לאומי. עיקרם של המאורעות, בעיניו, לא נמצא בהכרזות המנהיגים או בניצחונות המזהירים בשדה הקרב. אל אלו אין להתייחס בביטול, אך החשיבות המרבית נעוצה ביום קטנות, במעשים האלמנטריים ובפרצופם האפרורי של האנשים הפשוטים; לא את שיר הגנרל ונצנוצי אותותיו ביכר אלתרמן, כי אם את שיר אליפלט.

דוגמא מייצגת לכך אפשר למצוא בשיר 'ליל חניה', שראה אור כחלק משירי עיר היונה והתפרסם בזכות לחנו של יאיר רוזנבלום. לאחר תיאורו את המחנה הנערך לקרב, אלתרמן הנגיד בין שתי קטגוריות של יצירה: "שירה צרופה" לעומת "הזמר הנפוץ", כאשר דווקא האחרון מוכשר יותר לשורר את מראה המלחמה ואת "מליצת סיסמות הזמן":

וְרַק הַזֶּמֶר הַנָּפוֹץ, שֶׁלֹּא דְבַרעֵרֶך / וְלֹא שְׂכִיַּתחֶמְדָּה הוּא, יִשָּׂאֵן בִּמְלֹא / צִוְחַת צְבָעָיו הַחֲרִיפִים עַל חֲלִילוֹ. // […] אֵין הוּא אוֹמֵר אֶת זֹאת בְּכָל דַּקֻּיּוֹתֶיהָ / שֶׁל הַשִּׁירָה, אֲבַל אוֹמֵר בְּקוֹל גָּדוֹל / בְּלִי מֹרֶך לֵב וּבְלִי חֲשָׁשׁ מִפְּנֵי הַזּוֹל.

בניגוד למשוררים כה רבים, לפניו ועוד יותר לאחריו, אלתרמן לא חשש מפני הזול ולא מפני הרגיל והיומיומי. התמונה הגדולה שביקש לשרטט הורכבה מקווים רבים שנמתחו מנקודה קטנה לאחרת; המעשה ההיסטורי, המעשה בה"א הידיעה, לא היה עבורו אלא התלכדות המעשים השגרתיים והפעוטים של המון פרטים אלמוניים; מסיבה זו, את עטו הפובליציסטי הקדיש למענם ולפרסום סיפורם.

הלך מחשבה זהה בא לידי ביטוי גם בשירי הטור השביעי: ביום שישי, 11.12.53, פרסם אלתרמן את התייחסותו הפואטית השנייה להכרזת ההתפטרות של דוד בן גוריון מראשות הממשלה, תחת הכותרת 'אזרח מדינת ישראל – דוד בן גוריון'. בשיר מתאר אלתרמן דו-שיח, בו מדינת ישראל דוחקת במנהיגהּ להמשיך ולשאת בעול ואילו הוא – דבק בהחלטתו ומסרב. דן מירון כתב על השיר כי הוא דוגמא "לשירה המגושמת והתפלה, המשעממת והארכנית, שהחל אלתרמן כותב בשנות החמישים, בתוקף תפקידו כדַבָּר האומה", ונבע מתוך הצורך של המשורר למלא "את חובתו כלפי השליט בכל עומס המצעד המצופה ממנו" ('אם לא תהיה ירושלים', עמ' 66). אך לא היא; למרות ההערכה העזה למפעלו, אלתרמן לא הילל כאן את בן גוריון כמנהיג, והעצים דווקא את מקומם של האנשים הפשוטים:

אָמְרָה יִשְׂרָאֵל: בְּעוֹדֶנִּי נִבְרֵאת עַל סִפָּם שֶׁל יָמִים בָּאִים / מָאַסְתָּ  הֱיוֹת בֵּין רָאשֵׁי אוּמָנִים הַמְעַצְּבִים אֶת צַלְמִי הַמְיֻעָד? / וַיֹּאמֶר: צַלְמֵךְ הוּא צַלְמוֹ שֶׁל כָּל אִישׁ בְּתוֹכֵך, הַבֵּינוֹנִים וְהַטּוֹבִים וְהַרָעִים, / וּבִהְיוֹת הָאָדָם מְעַצֵּב דְמוּת-עַצְמוֹ הוּא יוֹצֵר אֶת דְּמוּתֵךְ בְּמוֹ יָד.

לא דבר ריק הוא שדווקא בפיו של המנהיג הנערץ שם אלתרמן את שיר ההלל לאזרח הפשוט, מסר ששוזר את השיר לאורכו וטמון כבר בכותרת. אם היה זה שיר חנופה, כטענת מירון, הרי ברור כי מושאו לא היה בן גוריון אלא "כָּל אִישׁ בְּתוֹכֵך" (ביטוי החוזר בטור פעם נוספת). בסיום השיר התובנה מתחדדת, ומרכזיות דמותו של בן גוריון מעומעמת סופית: כאשר שואלת אותו ישראל מה ירצה כמתנת פרידה, בקשתו היחידה היא שאושרה יגדל עד כדי כך, ש"בִּרְאוֹתֵךְ אֶת פָּנַי מֵרָחוֹק וְאָמַרְתְּ  בִּתְמִיהָה: "מִי הַאִישׁ?".

דוגמאות נוספות נמצאות למכביר, ומעידות על מרכזיות התפיסה הזו ביצירתו של אלתרמן. בשיר 'צריף בנגב', שנכתב בינואר 1947, עסק אלתרמן במבצע הקמתן של אחת-עשרה נקודות היישוב שהועלו במפתיע בנגב כמה חודשים קודם לכן, ואשר מטרתן היתה למנוע את ניתוקו של הנגב הצפוני מהיישוב היהודי. אך לא ההכרזות הפוליטיות וההעזה המדינית הרשימו את המשורר שבא לסייר באזור הצחיח; התמונה שלכדה את עינו וליבו של אלתרמן היתה של נערה צעירה, אותה ראה קוראת ספר לתומה: "אַךְ נוֹדֶה: לֹא קוֹנְגְרֶס צִיּוֹנִי, אֲדוֹנִים,/ וְאַף לֹא הַסּוֹכְנוּת, כַּמּוּבָן, / לֹא הָיוּ נֶחְשָׁבִים לְגוֹרֵם מְדִינִי / בִּלְעָדֶיהָ וּבְלִי סִנָּרָה הַלָּבָן. // […] — עֵת רָאשֵימֶמְשָלוֹת עוֹצְמִים עַיִן לִישֹׂן / אוֹר חַדְרָהּ מְשַׁנֶּה אֶת מַפַּת הַמִּזְרָח". בשיר נוסף מהטור השביעי, שאף הוא נגע במציאות החדשה בדרום הארץ, הגיעה משנתו ההיסטוריוסופית של אלתרמן לשיאה. הטור, שנשא את הכותרת "המים נוסעים דרומה", הקשה ותירץ ללא כחל ושרק:

לֹא פַעַם נֶחְלְקוּ דֵעוֹת חָכָם וָפֶתִי: / אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה מִי עוֹשֶׂה? לְמִי יִתְרוֹן? / אֶחָד מַכְרִיז: עוֹשִׂים אוֹתָהּ הַקַּבִּינֶטִים! / שֵׁנִי שָׁר: הַפְּקִידוּת! / שְׁלִישִׁי טוֹעֵן: הַהוֹן! // אֶחָד סָח: הַנָּשִׂיא! / אֶחַד סָח: הַסֶּנַּטוֹר! / נָכוֹן, אַךְ יִתָּכֵן כִּי עַד לְסוֹף דָּבָר / יֻבְרַר עוֹד שֶׁאוֹתָהּ עָשָּׂה הַאִינְסְטַלַּטוֹר / אֲשֶׁר כִּוֵּן צִנּוֹר עִם בֶּרֶז לַמִּדְבָּר.

ד.

בעמידה על אופן הכתיבה היומני של אלתרמן, הטובע את שיריו בחותמם של דיוקנאות רבים, יש כדי לערער על הביקורות שהופנו כלפיו לאורך השנים ואשר טענו כי תפיסתו הלאומית היתה עיוורת לאינדיבידואל וסייעה בדיכויו. מן העבר השני, הפרטנות המאפיינת חלק מהטור השביעי אינה מורה, כמובן, שאלתרמן קידש את חיי היחיד כשלעצמם, או ראה ערך באטומיזם חברתי. כלפי לייא, הוא עצמו הרי היה זה שכתב, ביום בו עבר היישוב העברי את סף מיליון התושבים: "טֹוב לִגְדֹּל מֵרִבּוֹא לְרִבּוֹא! טוֹב לִצְמֹחַ. / אִישׁ אֶחַד – מַה כֹּחוֹ? הֵן סֹופוֹ אָזְלַת יָד. /  אַך נִזְכֹּר נָא גַּם זֹאת: הַמִּילְיוֹן הוּא כֹּחַ / אִם עוֹמֵד הַמִּילְיוֹן / כְּאִישׁ אֶחָד!" ('חג המיליון'). העוצמה הגלומה בשירי הטור השביעי נעוצה בפישור ובאיזון בין הקטבים: בין חיי הפרט ומטרות הכלל, בין דרישות ההיסטוריה האידאליות ובין היחידים – בעלי השם והפנים – עליהם דרישות אלו מוטלות.

בנקודה חמקמקה זו – בה מיטשטש ההבדל בין כתיבת שירה וכתיבת יומן, בין חרוזים ומֶמוּאָרים – טמון סוד כוחו של אלתרמן כמשורר לאומי. עד היום הזה, שיריו אינם רק נושאים משמעות עבור קהל הקוראים, אלא מדובבים את חייהם; אינם מתמצים בהיכרות שבתיאור – בהעברת המסר גרידא, אלא חותרים להיכרות שבמפגש: מפגש בין הכותב ובין המציאות, בין הכותב והקורא, בין הקורא לבין עצמו. אותם אלפים שהמתינו בכל יום שישי לטור השבעי העומד להתפרסם עשו זאת משום שציפו לקרוא קטע יומני נוסף, שיפגיש אותם עם עוד בעל-מעשה מההעפלה, מההתיישבות, מהצבא ומהממשל; הם ציפו לקרוא עוד קטע מן היומן של עצמם.


דביר שוורץ

סטודנט בתוכנית הבינתחומית לפילוסופיה והגות יהודית במרכז האקדמי 'שלם', וסגן עורך כתב-העת 'השילוח'.