בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

פרס ישראל למרים פרץ: על מה ולמה?...

פרס ישראל למרים פרץ: על מה ולמה?

,
סערת פרס ישראל למרים פרץ טומנת בחובה חוסר הבנה בנוגע למהות הפרס, כמו גם אי-סובלנות כלפי ערכים שונים שאותם יש לחשוף.

השיח הציבורי בישראל עסק בשבועות האחרונים, בין היתר, בחתני פרס ישראל לשנת 2018. באופן מפתיע, שרר קונצנזוס בקרב הימין והשמאל הישראלי, כאשר הוכרזה זכייתו של דוד גרוסמן על תרומתו הספרותית. נציגים שונים בשמאל שיבחו את שר החינוך, נפתלי בנט, אשר לטענתם השאיר את האגו האידיאולוגי בצד, הביט במפעלו המופלא והבלתי ניתן לערעור של גרוסמן, והכריז על זכייתו בליווי ברכות חמות. אולם ניצוץ אחווה זה, לכאורה, בין שני פלגי העם, השחיר מהר מאוד כאשר הזדעזעו נציגי השמאל מהכרזת שמותיהם של זוכים נוספים. בין השמות שעלו במסגרת השיח הסוער ניצב שמה של מרים פרץ, אשת חינוך ישראלית אשר שכלה שניים מבניה.

מבין שלל הטענות שהוצגו כנגד זכייתה של מרים פרץ, ברצוני להתמקד באלו שהועלו על ידי גדעון לוי במאמרו "על מה פרס ישראל? מה היה מפעל חייהם?" (הארץ, 18.03); ועל ידי זאב סמילנסקי, נכדו של יזהר סמילנסקי – חתן פרס ישראל לשנת 1959 – במאמרו בעל הכותרת הבזויה "פרס ישראל על קורבן אדם".

לוי מציג בפנינו את פרץ תחילה כאם שכולה גרידא; כאישה שבניה "נהרגו על תחזוקת הכיבוש", ואשר "לא הייתה זוכה בפרס, אלמלא שכלה שני בנים. ספק אפילו אם היינו שומעים את שמה". בהתייחס למפעל חייה החינוכי כתב לוי כי "היידישקייט הזה הוא תמיד תמיכה בכיבוש תוך קריאה לאחדות, שמשמעה הימנעות מהבעת כל התנגדות למדיניות הממשלה". בעיניו, "פרץ היא רוח התקופה הלאומנית ועל כך היא זוכה בפרס ישראל". סמילנסקי, לאחר שזימן את כל הקדושים ודיבר בשמם – מסבו ועד ישעיהו ליבוביץ' – זעק יחד איתם את זעקתו: "שום עשייה חינוכית ושום הנחלת מורשת לא היו מביאים לפרץ את הפרס אלמלא עשן הקורבנות המיתמר מעל המזבח, אִשֶׁה ריח ניחוח לה', שאותו הוא [נפתלי בנט] רוצה להנחיל לכל האימהות היהודיות ולנוער הישראלי, טוב למות בעד ארצנו, טוב למות בעד בנט, טוב למות, נקודה".

אז בואו נשים את הדברים על השולחן ונדבר על מהו פרס ישראל ומי היא מרים פרץ, וכך ניווכח מה מסתתר מאחורי טענותיהם של לוי, סמילנסקי ודומיהם.

על הפרס

פרס ישראל הוא במהותו פרס ממשלתי, מאז שנת 1953. באותה שנה שר החינוך, בן-ציון דינור, שכיהן בממשלתו של דוד בן-גוריון, יזם את הענקת הפרס. מאז, ניתן הפרס על ידי שר החינוך המכהן, לאחר שמאשר הוא את המלצות הוועדה השופטת של אותה השנה. פרס ישראל מטרתו לשבח אנשים "שגילו הצטיינות מיוחדת, מצוינות ופריצת דרך בתחומם או שתרמו תרומה מיוחדת לחברה בישראל". כלומר, ממשלת ישראל, והחברה הישראלית כולה, הינם מרכיבים מרכזיים בהחלטת הענקת הפרס.

במרוצת השנים ניתנו הפרסים לאנשים שונים שהממשלה לכל הפחות לא סלדה מהם. כמו כן, הפרס ניתן בשם החברה הישראלית, אשר בחרה בממשלה המכהנת בשנת הפרס. ממשלה זו נבחרה בבחירות דמוקרטיות, כנהוג במדינת ישראל.

ממשלות דמוקרטיות הן מין עוף מוזר שכזה, אשר משקפות את רוחו של העם שבחר בהן. לכן, טענות מן הסוג שמעלה לוי – כגון "אם הייתה פעילה בפורום המשפחות השכולות לא היה לה כל סיכוי לזכות בפרס" – הן מוזרות גם כן, מפני שפורום זה ידוע לשמצה בקרב רוב החברה הישראלית, משום שהוא משווה בין חללי צה"ל ומחבלים, ומגדירם יחד כ"קורבנות הכיבוש"; מובן שהישראלי הממוצע אינו מסוגל להזדהות עם ערכים אלו. יתרה מזאת, מוזרות הן גם הטענות שלו ושל סמילנסקי כנגד הערכים שמקדמת הגברת פרץ בפעילותה החינוכית – ביניהם ערכי פטריוטיות וערבות הדדית, המצויים בסט הערכים של הישראלי הממוצע.

במילים אחרות, טענת אי-ההתאמה שבין רוחה של מרים פרץ ובין נורמות מוסריות שרוב העם איננו מקבל, כלל לא יכולה להוות סיבה לאי-הענקת פרס ממשלתי, שניתן, כאמור, בשם העם.

על הגברת

נכון, מרים פרץ היא אם שכולה. בחברה הישראלית אנו רגישים מאוד כלפי משפחות שכולות; אנו נוטים לרחם עליהן ולראותן כקורבן לגורל האכזר שנקלענו אליו במדינתנו – זה נכון וראוי. יחס זה מעיד על הסולידריות של החברה הישראלית. אולם מרים פרץ איננה קורבן שפוף; חייה אינם מסתכמים בשכול ובבכי. לכן, בחרה היא לעסוק בפעילות חינוכית ולהרצות מול תלמידים, חיילים ואנשים שונים בעולם על נושאים שהם חלק מהשקפת עולמה. ההתיישבות מעבר לקו הירוק, החשיבות של השירות הצבאי, התכנים הדתיים, הם כולם חלק מהשקפת עולמה. כפי שלגיטימיים הם, כך גם לגיטימי למתוח עליהם ביקורת נוקבת ולקיים שיח בלתי מתפשר כנגדם.

ועם זאת, יש להדגיש כי העיסוק בערכים שנויים במחלוקת אינם פוסלים את תוקף פעילותה של מרים פרץ. לא ניתן לטעון כי ערכיה של אינם בגדר חינוך, ולא ניתן לפסול את פעילותה על סמך התוכן אותו היא מקדמת. ובכן, השיח הלקוי סביב זכייתה של מרים פרץ מצביע על שתי מגמות מדאיגות. הראשונה היא חוסר הסובלנות לדעות שונות, בדמות תיוגן של דעות מסוימות כ"חשוכות"; זוהי דרך חדשה לדיכוי של דעות, והיא שואפת להכתיר דעה אחת בלבד כלגיטימית. המגמה השנייה היא שבעימותם של אנשים כמו לוי וסמילנסקי מול אישה כמו פרץ, אלו מרשים לעצמם, בשם ה"פרימיטיביות" של מושא הלעג שלהם, להביע גם הם דעות פרימיטיביות. ביטול כל חשיבות פעילותה של פרץ, והאמירה לפיה מקומה היחיד הוא של אם בוכייה, הם עמדות שמזלזלות במעמדה של מרים. אילו פעילותה של אשת שמאל הייתה נמחקת, ואילו כל מהותה הייתה מצומצמת לתפקיד שברירי, רגשני ונשי – זעקות "שוביניזם" ו"פטריארכיה" היו עפות באוויר כזיקוקים ביום העצמאות.

לסיכום, אני חושב שהגיע הזמן להרגיע את הרוחות. כפי שכעס מתפרץ חושף קמטים בפניהם של בני האדם, כך זעמו של השמאל כלפי זוכי פרס ישראל חושף את צדדיו המכוערים ביותר.


אלי בנימין ישראל

ברזילאי-ישראלי, סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים - בהתמקדות על פילוסופיה יוונית ופילוסופיה חדשה. כותב על פילוסופיה, אקטואליה, תרבות ועוד.