פרשיית קוטלר: חופש ביטוי, ללא קווים אדומים

חופש הביטוי מהווה את אחת הזכויות הבסיסיות ביותר בחברה דמוקרטית. החופש להביע את דעותינו באופן כללי, ובפרט להתנגד למדיניות השלטון, הינו מדד מקובל לעוצמתה של הדמוקרטיה במדינה. בחברה חופשית מותר – ואף ראוי – להביע דעות מנוגדות לאלה המקובלות על הרוב. החוסן של משטר כזה הוא שהוא מסוגל להכיל עמדות שונות, ולכן אין לו צורך לדכא אותן בחקיקה או חמור מכך, באלימות. בספרו "על החירות", ג'ון סטיוארט מיל טען שבכדי שדעה אחת תיבחר על פני אחרת, עלינו לשמוע את האחרונה ולהסביר מדוע אנו מתנגדים לה. כלומר, דעות "חשוכות", "לא ראויות" או "הזויות" צריכות להישמע כדי שנתייגן ככאלה. אם כן, האם ראוי שנגביל את חופש הביטוי? שנתחום את מרחב הדעות שיושמעו? ואם כן, כיצד נוכל להבחין בין דעה קיצונית אך לגיטימית לבין כזו שאינה מקובלת בחברה שלנו?

ראשית, נתחיל עם הברור מאליו: לכולם יש דעות פוליטיות. ההנחה שעיתונאים ואנשי תקשורת אחרים חפים ממשוא פנים – או מתיימרים להיות כאלה – היא תמימה, בלשון המעטה. בכל העולם החופשי, וגם בישראל, ערוצי תקשורת מסוימים מזוהים עם עמדות פוליטיות מסוימות. לדוגמה, עיתון "הארץ" מזוהה עם מחנה השמאל, ואילו "ישראל היום" קשור לימין. בהתאמה, אנשים מסוימים נהנים לצרוך תקשורת באמצעות "הארץ" ואילו אחרים בוחרים לקרוא את "ישראל היום". אין בכך שום בעיה. נהפוך הוא: ראוי שכל הדעות יישמעו. ראוי שכל סיפור חדשותי, כל סקנדל וכל הצעת חוק יידונו מכל זווית אפשרית ויעמדו לביקורת מכל גווני הקשת הפוליטית. רק משנשמע את כל מגוון הדעות נוכל להעריך באופן מושכל אחת על פני אחרת. מצב זה ייתכן רק אם נאפשר לכל הדעות להישמע.

ברור שבכדי להשיג מטרה זו, על שוק התקשורת להיות חופשי לחלוטין. "מאזן הכוחות" התקשורתי הנוכחי בטלוויזיה או בעיתונות איננו סיבה מספקת לצנזר דעה מסוימת. ראשית, מפני שייתכן ומאזן זה משקף את דעות הציבור. ואם ערוצי התקשורת בטלוויזיה כיום לא מאוזנים, הרי שכל שעלינו לעשות הוא לאפשר לרצון הספונטני של החברה – לכוחות השוק – לאזן את המצב. שנית, החברה שלנו עוברת לצרוך יותר ויותר תקשורת בפלטפורמות חדשניות יותר, ובפרט ברשתות החברתיות. כך, היתרון המספרי של צד פוליטי אחד על אחר בעיתונות או בטלוויזיה משפיע פחות ופחות על הציבור, ולמעשה הוא שואף לאפס. מי שרוצה לצרוך תקשורת ממחנה השמאל יכול לקום בבוקר ולהאזין לתכניות רדיו שמאלניות כאוות נפשו, ליהנות מפוסטים והצהרות של פוליטיקאים בפייסבוק מהאגף השמאלי של המפה הפוליטית, לעיין בעיתון שמשקף את תפיסת עולמו וכן לצפות בחדשות הערב בערוץ שאיתו הוא מזדהה. וכך נכון גם לאלו שרוצים לצרוך תקשורת ימנית.

מילוא סותר את עצמו כאשר מצד אחד הוא קורא לפתוח לחלוטין את שוק התקשורת לתחרות, כדי למנוע את ה"אפליה" לטובת עמדה פוליטית מסוימת. אולם, מצד שני הוא דורש ליצור רגולציה נוספת בשוק זה. הוא מבקש לתחום ב"קווים אדומים" את מגוון הדעות. כיצד נעשה זאת? נשאיר זאת למחוקק. נקודה זו היא כבר מפחידה ממש, ועלולה, שלא במזיד, לדרדר את ישראל לכיוון משטרים חשוכים הרבה יותר. אם באמת נשאיר לחברי הכנסת שלנו לבחור את מגוון הדעות המותרות בעבורנו, אנו למעשה מבקשים מהם לקדם את עמדותיהם שלהם, ולהציג את העמדות המנוגדות להם כלא-לגיטימיות. כל רוב שרירותי, באופן טבעי, יקדם את עמדותיו שלו – קיצוניות ככל שיהיו. והדעות המותרות ישתנו (אולי אפילו מקצה לקצה) בהתאם לנוף הפוליטי. הצעתו של מילוא תיתן למחוקק כוח עצום שלא לצורך: הכוח לשלוט בחשיבה העצמאית שלנו, האזרחים (או לכל הפחות להגבילה).

הסיבה השנייה להתנגדותי הנחרצת להגביל את חופש הביטוי היא זו של מיל: דווקא בשביל לחזק את הדעות הפופולריות ובשביל להשיג קונצנזוס, עלינו לשלול עמדות מתחרות. באופן מעניין, אמירתה של קוטלר ממחישה טענה זו. העובדה שהיא ספגה קיתונות של ביקורת – ולא רק ממחנה הימין – ממחישה את מידת הקיצוניות של טענתה. וככל שההתנגדות לאמירתה חזקה יותר ונשמעת מכל פה, כך עמדתה הופכת לפחות לגיטימית. השוק החופשי של דעות לא זקוק לרגולציה או חקיקה, כל שעל המדינה לעשות הוא לאפשר לשמוע – וגם לא לשמוע – כל עמדה שנרצה. אין טעם בלמנוע מעיתונאית לומר את דעתה, אם אין אף אחד ששומע אותה בלאו הכי. במקרה של קוטלר, אל לנו לכעוס עליה, לאיים עליה או לחוקק נגדה – אם איננו רוצים לשמוע את דעותיה, כל שעלינו לעשות הוא להחליף ערוץ בטלוויזיה.

חופש הביטוי מהווה מדד לחוסן החברה החופשית שבה אנחנו חיים. עלינו להכיל עמדות השונות מאלה שלנו, ולא למגר אותן בעזרת חקיקה. עלינו לעודד סובלנות ודיון מעמיק, במקום להגדיר גבולות גזרה. הגבלת חופש הביטוי היא נחלתם של משטרים שאיננו רוצים לדמות להם בשום צורה. המכנה המשותף של משטרים שאינם חופשיים, כמו טורקיה, רוסיה, ברית-המועצות לשעבר, צפון קוריאה ורבים נוספים הוא מגבלות חוקיות על חופש הביטוי. בכדי להעניש את ה"עבריינים", מדינות אלה משתמשות לעתים גם באמצעים אלימים. כל עמדה, הזויה ככל שתהא, שנוציא מהתחום הלגיטימי תקרב אותנו צעד אחד לכיוון משטרים המדכאים את אלה המתנגדים לשלטון, ותסיג אותנו פסע לאחור במטרה לכונן חברה חופשית.