‎קורא‫/‬ת‫:‬

פרשת זיידנשנור: חלק א' – איך עובדים נוכלים ו...

פרשת זיידנשנור: חלק א' – איך עובדים נוכלים ומרגלים

,
ביום אחד בשנת 1960, נכנס עיתונאי גרמני בשם ברנט אנגלמן למסעדת יוקרה במינכן בכדי לראיין מקור. האיש שישב מולו, גבר גדל-גוף עם שיער שיבה וחיוך קורן, הציג את עצמו כהנס-יואכים זיידנשנור, סוחר נשק בינלאומי ומומחה לסודות האפלים של הענף. בסיום הערב, העיתונאי נשאר עם חשבון אסטרונומי, מידע סנסציוני וגישה לסיפורים מסמרי שיער. זו היתה שיאה של פרשת נוכלות מחוכמת, שהשתרעה בין מינכן למזרח התיכון, וכללה מרגלים שהפכו לרצחניים יותר ויותר, מבריח שרמנטי, לוחמי התנגדות נואשים, עיתונאים שיצרו את הסיפורים שעליהם דיווחו, ומעצבת אופנה יפהפייה אחת. בין כולם עמד נוכל חסר בושה, שנותר על רגליו בעוד חכמים ומנוסים ממנו נופלים שדודים מימינו ומשמאלו. ינשוף היסטורי על הגבול המתעתע בין עסקים, ריגול, נוכלות ופשע. פוסט ראשון בסדרה.
image_printגרסא להדפסה

פורסם ע"י דני אורבך, 15 בפברואר 2019

בתמונה: הנס יואכים זיידנשנור

ביום אחד בשנת 1960, נכנס עיתונאי גרמני בשם ברנט אנגלמן למסעדת יוקרה במינכן בכדי לראיין מקור. האיש שישב מולו, גבר גדל-גוף עם שיער שיבה וחיוך קורן, הציג את עצמו כהנס-יואכים זיידנשנור. זיידנשנור הזדהה כסוחר נשק בינלאומי, מבכירי הענף, והביע נכונות לשתף פעולה עם העיתון דר שפיגל ולחשוף את הסודות האפלים של עמיתיו. עיתונאים, כידוע, נפגשים לעיתים קרובות עם מקורותיהם במסעדות ובבתי קפה, ובמקרה כזה, נהוג שהכתב משלם את החשבון עבור בן שיחו ומקבל לאחר מכן שיפוי ממערכת העיתון. כשהמלצר הגיע עם התפריטים, אנגלמן קיבל לפתע שיחת טלפון. הוא התנצל, עזב, וביקש מזיידנשנור "לבחור את המנות". כעבור מספר דקות, חזר ולא האמין למראה עיניו. הוא ראה שולחן עמוס לעייפה במטעמים נדירים, לרבות לובסטרים, בשרים משובחים, קינוחים ברמת מישלן ובקבוקי יין בשווי כולל של אלפי מארקים גרמניים. זיידנשנור דיבר, סיפר, אכל, שתה ונהנה מול עיניו הנדהמות של הכתב – שנאלץ להביא, אבל וחפוי ראש, את החשבון למחלקת הכספים של העיתון. הכסף הוחזר לו רק אחרי ויכוחים עזים שנמשכו מספר חודשים. מאז, כתב אנגלמן בספרו, החשבון המדובר מוסגר בזהב ונותר תלוי על קיר מחלקת הכספים, למען יראו וייראו. ובכל זאת, מעז יצא מתוק: זיידנשנור ואנגלמן התחילו לשתף פעולה. סוחר הנשק שפע מידע כמו פרה חולבת באביב, והזרים מודיעין שאפשר לעיתונאי להפיק סדרת כתבות סנסציוניות, ספר שתורגם למספר שפות ואפילו תוכניות טלוויזיה.

היתה רק בעיה אחת בכל הסיפור: זיידנשנור לא מכר מעודו אפילו אקדח אחד. הוא לא היה באמת סוחר נשק, אבל איכשהו, גרם לכל העולם להאמין שהוא כזה. הנוכל הזה לא רק סובב רבים וטובים על אצבעו, אלא עמד במרכזה של סערה שעירבה בתוכה שירותי ביון, מתנקשים, נאצים לשעבר וסתם מבריחים קשוחים. אנשים נפלו שדודים כמו זבובים מכל צדדיו של זיידנשנור, אבל הוא איכשהו נותר לעמוד על רגליו. מסמכים נדירים שהשגתי בארכיונים בגרמניה, במסגרת מחקר רחב יותר שאני עורך על סוחרי נשק ומרגלים נאצים בראשית המלחמה הקרה, חושפים את הסיפור, ופותחים לנו צוהר מרתק למנגנון שמאחורי פרשיות נוכלות והונאה. מימרה ידועה גורסת כי "אי אפשר לרמות את כולם כל הזמן". סיפורו של זיידנשנור מוכיח שהדבר נכון, אבל בסייגים: לרמות את רוב האנשים, רוב הזמן, ככל הנראה אפשר גם אפשר.

חשבון מנופח וסיפורים סנסציוניים – ברנט אנגלמן

הסיפור שלנו מתחיל במאי 1945, סוף מלחמת העולם השנייה. גרמניה המוכה והמובסת נכנעת ללא תנאי לבריטניה, ארצות הברית וברית המועצות, נכבשת ומחולקת בין מזרח ומערב. עם הכניעה, מיליוני החיילים, הטייסים והמלחים נאלצו להסגיר את עצמם, ורובם נכלאו במחנות שבויים, לתקופות שנמשכו בין חודשים ספורים לשנים. עם זאת, במחנות היה סוד ידוע: מי שהצליח להוכיח רקורד אנטי-נאצי, זכה לפעמים להטבות משוביו ובדרך כלל גם לשחרור מוקדם.

על רקע זה, התיק שנח על שולחנו של מפקד מחנה שבויים בריטי מסוים היה חריג, ואף הלהיב את הדמיון. חייל וורמאכט שבוי מסר עדות מטלטלת על סיפור חייו, וזו הפכה אותו מיד לחביבם של השומרים הבריטים. הקצין הלה, סגן בדרגתו, היה גיבור מלחמה גרמני שאף זכה לעיטור הגבוה של צלב הברזל. אולם בשל השקפותיו האנטי-נאציות הצטרף לתנועת ההתנגדות הגרמנית, המחתרת החשאית שפעלה ברייך השלישי, והיה ממתכנני ומארגני הקשר נגד היטלר; כמו כן, היה מקורבם ואיש סודם של מנהיגי המחתרת קלאוס פון שטאופנברג וקארל פרידריך גרדלר. לאחר הקשר התגלה, וכעונש על "בגידתו" הורד מניה וביה לדרגת טוראי. הבריטים התרשמו מגיבור ההתנגדות, אחד סגן ד"ר הנס-יואכים זיידנשנור, והפכו אותו לסוג של מאכער במחנה. משם, החליק מעדנות לחיים האזרחיים, והתמנה לראש בית דין לדה-נאציפיקציה: ועדות אזרחיות שנועדו להעניש את אלו ששיתפו פעולה עם המשטר הקודם. עם הסיפור הזה היתה בעיה: כל מילה בו היתה שקר מההתחלה ועד הסוף – החל מהתואר האקדמי המזויף, המשך בצלב הברזל שלא היה ולא נברא, וכלה בשיתוף הפעולה עם תנועת ההתנגדות הגרמנית. למעשה, זיידנשנור נותר במשך כל הקריירה הצבאית המפוארת שלו בדרגת טוראי, בילה את רוב המלחמה בזיוף אישורי חופשה ותלושי ארוחות, והכיר מקרוב את מכמניהם של בתי הכלא הצבאיים.

זיידנשנור טען למעורבות – הבונקר ההרוס של היטלר לאחר ניסיון ההתנקשות ב-20 ביולי 1944.

בסוף שנות החמישים, לאחר שריצה מספר שנות מאסר בעוון שחיתות, גילה זיידנשנור את העולם המופלא של סחר הנשק הבינלאומי. ביחד עם שותף, הצליח ליצור קשר עם חברות נשק בלגיות, ולהרשים אותן באמצעות "קשריו" עם בכירי הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, לרבות שר האוצר האגדי לודוויג ארהארד. הבכירים הללו לא שמעו על קיומו של זיידנשנור מעולם, אולם האופן שבו הזכיר אותם "כבדרך אגב" הציתה את דמיונם של בני שיחו. כך, הוא הקים את "לשכת הקישור הגרמנית לתעשיית הנשק הבלגית", וסחט מתעשייני הנשק של בריסל עמלות, הוצאות נסיעה, כרטיסי טיסה במחלקות ראשונות וחדרים במלונות היוקרתיים ביותר. אלו סייעו לזיידנשנור להכיר אנשים חשובים נוספים בענף, ואת כל שנת 1957 הוא בילה בפגישות בברים ובמסעדות יוקרה. כמובן, בכל מקום הציג את עצמו כסוכן המוסמך היחיד של חברות הנשק הבלגיות בגרמניה. כאן התגלתה שיטת הנוכלות היעילה ביותר של זיידנשנור: הוא לא הביא לשולחיו הבלגיים אפילו עסקה אחת, אבל יצר הרבה מאד "רעש": מבול של מכתבים, הצעות ורעיונות לעסקאות נשק באנגולה, אפריקה והמזרח התיכון. זהו טריק שמוכר לכל אחד ששירת בצה"ל, ועשה אי פעם עבודות רס"ר: תתבטל אך תעמיד פנים שאתה עסוק.

בסופו של דבר, זיידנשנור נזרק מתפקיד ה"סוכן" בעקבות התערבות של שירות הביון הבלגי, שגילה את העבר הפלילי שלו. הבלגים אף דרשו ממנו להפסיק להזכיר אותם בהתכתבויותיו. זיידנשנור, כמובן, התעלם מהם באלגנטיות, משך ומרח את התביעות המשפטיות שהוגשו נגדו, המשיך להציג את עצמו כסוכן שלהם וכך השיג קשרים נוספים בענף.

במקביל, תכנן זיידנשנור לגרוף את הקופה הגדולה בזירה אחרת לחלוטין – העולם המסוכן, הרווחי והמתעתע של סחר הנשק הצפון אפריקאי. באותן שנים, המחתרת האלג'יראית ניהלה מלחמה פראית כנגד השלטון הקולוניאלי הצרפתי, במטרה להקים מדינה אלג'יראית עצמאית. לוחמי הגרילה והטרוריסטים האלג'יראים היו זקוקים, כמובן, לנשק, שאותו ניסו לרכוש ממקורות שונים ומגוונים, בעיקר מעודפי מלחמת העולם השנייה. בשנים הראשונות למרד, הם עדיין לא נהנו מתמיכה ממשית של הגוש המזרחי, ואפילו גמאל עבד אל-נאצר, שליטה הכריזמטי של מצרים, הילל אותם אך לא מיהר לחמשם. כדי לעקוף את המצור הצרפתי, נעזרו האלג'יראים, בין היתר, בסוחרי נשק גרמנים. חלק מאותם סוחרים היו נאצים מושבעים, פושעי מלחמה ורוצחי המונים מבוקשים שהסתתרו בסוריה, מצרים ומדינות ערביות אחרות (ביניהם היה גם עוזרו של אייכמן, אלויס ברונר, פרשה שנדבר עליה באחד מהפוסטים העתידיים). סוחרים אחרים היו פשוט אופורטוניסטים חמדנים ללא כיוון אידיאולוגי. הסוחרים הללו, ביחד ולחוד, חיברו את האלג'יראים למאגרים של עודפי נשק גרמניים, צ'כיים וסובייטיים שנשארו כאבן שאין לה הופכין מאז מלחמת העולם השנייה. חוקי סחר הנשק במערב גרמניה היו מקלים יחסית, לפחות עד 1961, ושוטטו בה "סטודנטים" אלגי'ראים רבים ששימשו כסוכנים וכאנשי קישור בין הסוחרים למחתרת.

כאן נכנס לתמונה שחקן חדש, שימלא תפקיד מסוכן והרה גורל בקריירת הנוכלות של זיידנשנור. גיאורג פוכרט, שנודע בקרב חבריו ומוקיריו כ"קפטן מוריס", היה יורד ים מושבע, מבריח קשוח ושרמנטי (לבתו היחידה קרא על שם הים, מרינה). במשך זמן רב חי על סירה ליד חופי טנג'יר, וניהל עסקים רווחיים של הברחת סיגריות. בהדרגה, התחיל "להסתבך" עם השלטונות הצרפתיים, וגילה סימפטיה אידיאולוגית הולכת וגוברת ללוחמי השחרור הערבים. לאחר שיצר קשר עם הנהגת ה-FLN נשלח פוכרט לגרמניה כדי לנהל את כל סחר הנשק של המחתרת, להתמקח עם הסוחרים השונים ולהוריד את מחיריהם. כקניין הראשי של ה-FLN באירופה, היו לו שאיפות גדולה אינסופיות. לאחר העצמאות, הוא תכנן לבקש אזרחות אלג'יראית ופיקוד על הצי של המדינה העצמאית. באלג'יריה יש לו מעריצים עד עצם היום הזה.

מבריח קשוח ושרמנטי: גיאורג פוכרט, "קפטן מוריס"

הנס-יואכים זיידנשנור הצליח, איך-שהוא, להידחף לתוך התמונה המסובכת הזאת. מאז ומעולם חלם להיכנס למכרה הזהב של סחר הנשק האלג'יראי. בניגוד לסוחרי הנשק ותיקי הס"ס והגסטפו, לא היו לו קשרים בגוש המזרחי או גישה לעודפי שלל צ'כיים וסובייטיים. למעשה, לא היה לו כלום להציע. אולם בתעוזה אופיינית, הוא יצר קשר עם פוכרט והציג את עצמו כמומחה לשוק הנשק הסקנדינבי. הוא הבטיח לתווך בינו לבין סוחר נשק נורווגי חשוב, וכך להבריח כמויות גדולות של TNT לאלג'יראים דרך מרוקו. הן הנורווגי והן פוכרט האמינו, משום מה, שהם צריכים את זיידנשנור, ה"מומחה לסחר הנשק", כחוליית ביניים. והדברים עבדו, לפחות לזמן מה.

עד שהם הפסיקו לעבוד. בימים הבאים, נרקמו פרשיות רומנטיות חשודות, מעצבת אופנה מצודדת נכנסה לתמונה, ומכוניות התחילו להתפוצץ. על זאת ועוד, בחלק הבא שיתפרסם באתר "זווית אחרת" (עקבו אחרינו והשארנו מעודכנים).


דני אורבך

היסטוריון צבאי, מלמד בחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית. בעל הבלוג "הינשוף" - במה לדיונים על היסטוריה, פוליטיקה, אסטרטגיה וכל מה שמעניין.