בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

פרשת ילדי תימן: בגנות העדתיות...

פרשת ילדי תימן: בגנות העדתיות

,
הימין צריך להתנגד לעדתיות כשם שהוא מתנגד למגזריות. בשני המקרים מדובר במוקדי הזדהות שפוגעים בלכידות הלאומית ובעצם הרעיון של כלל ישראל.

החברה הישראלית סוערת בצדק סביב הגילויים האחרונים בפרשת ילדי תימן. כל אדם שפוי חש זעזוע לנוכח המחשבה לפיה לא רק שתינוקות הופרדו מהוריהם אלא שבחלק מאותם הילדים אף בוצעו ניסויים. הזעזוע כן ועמוק. הטרגדיה האישית קשה מנשוא. הזעם על אוזלת היד הממלכתית בטיפול בפרשה מוצדק ומובנת גם תחושת הבושה הלאומית. אכן, הגיעה העת לשים קץ לפרשה כאובה זו על ידי פתיחת כל אותם התיקים שטרם נפתחו ועל ידי חקירה ממלכתית נוספת- גלויה, שקופה ובעיקר אחרונה במספר.

זה הדבר היחיד שבכוונתי לכתוב על פרשת ילדי תימן. מעבר לדברים הללו איני יכול לחשוב על שום דבר מעניין או חשוב שניתן או צריך להוסיף על המקרה הספציפי הזה. לא כך עם זאת בכל הנוגע לשאלת ״העדתיות״ בחברה הישראלית. המקרה הכואב הציף מחדש, ביתר שאת, את ״השסע העדתי״ וככזה הוא מעלה שאלות ישנות אודות משמעותו של הרעיון הציוני.

בגדול, את החברה הישראלית ניתן לחלק לשני מחנות. מן הצד האחד עומד המחנה שחושב ששימור העדתיות היא תופעה חיובית. מחנה זה סבור שהניסיון ליצור תרבות לאומית הומוגנית אחת הוא ניסיון דכאני, שכן משמעותו בפועל היא זניחתם של היבטים תרבותיים פרטיקולרים של קבוצות שונות של יהודים ואימוץ התרבות של קבוצה אחת- הקבוצה האמורפית המכונה ״אשכנזים״. לא מפליא שבעיניו של מחנה זה ״כור ההיתוך״ של ימי ראשית המדינה היה עוול, אחד הדורש הכרה ותיקון. חשוב להדגיש כי הרוב המוחלט של הדוגלים בשימור העדתיות הם ציונים גאים. הם לא רואים בעיה עקרונית עם לאומיות-מרובת-עדות. בעיניהם, ניתן גם לאכול את העוגה וגם להותירה שלמה. גם להיות בעלי תודעה לאומית יהודית וגם בעלי תודעה עדתית מסויימת. המפ״איניקים טעו, יחי הפלורליזם.

אני חושב שהקבוצה הזו מבינה לא נכון את הרעיון הציוני. היא מבלבלת בין הדחייה המוצדקת של מדיניות ההוצאה לפועל של מפא״י לבין עצם הרעיון של יצירת כלל ישראל נטול חלוקות עדתיות מיושנות. בקיצור נמרץ, למול מחנה שימור-העדתיות ניצבים אותם האנשים שסבורים שההדרת העדתיות והשבטיות היא רומנטיקה מזוייפת במקרה הטוב, ומכשול ליצירתה של תודעה לאומית שלמה ובריאה במקרה הרע. בעינינו, כל מהותו של הרעיון הציוני היא בהפיכת העדתיות (והמגזריות) לאנכרוניזם היסטורי. יהיה זה כשלון ציוני מפואר אם בעוד כמאה שנים יהודים ארץ-ישראליים ידברו במונחים של עדות ומוצא. אני מקווה שיחסם של יהודים עתידיים כלפי מוצאם העדתי יהיה דומה ליחסי שלי כלפי תרבות האידייש שהייתה מנת חלקם של הסבים והסבתות שלי- יחס של שעמום וחוסר עניין.

זה נראה לי מובן מאליו שהרעיון הציוני לא כיוון מעולם לשכפל בארץ ישראל את החלוקה התרבותית שהתעצבה עקב מציאות הגלות. להיפך, הציונות עניינה בשבירת מחיצות וערעור על חלוקות שהגלות היהודית הולידה. רעיון שלילת הגלות, בניגוד לביקורת הרווחת, איננו רעיון דכאני. להיפך, זהו רעיון מוכוון-עתיד הגורס שהיהודי החדש נמצא בתהליך טבעי של יצירה כחלק מתחייתו הלאומית המחודשת. שימור החלוקות העדתיות והמגזריות מעכב את אותו תהליך טבעי של התפתחות יהודית. עצם העובדה שהדברים הטריוויאלים הללו יראו לקוראים רבים כשערורייתים היא ראייה טובה לאופן שבו גורמים שונים בשמאל הצליחו לכרסם בלגיטימיות של הרעיון הציוני המקורי שדיבר על תחייה יהודית לאומית נטולת מחיצות והפרדות גטואיות. כך שלנוכח תחייתו המחודשת של השיח העדתי צריך הימין להתייצב ולומר שדינה של העדתיות להיעלם ושל הלאומיות הכלל יהודית לפרוח.


שתף:
 
  • שגיא ברמק

    עמית מחקר בקרן תקווה, מנהל לשעבר ומייסד שותף באתר. איש חינוך, הומניסט-חילוני ודוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטה העברית.