בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

פרשת נוניגייט: קשרים חולים בין התקשורת לפוליטיקה, ...

פרשת נוניגייט: קשרים חולים בין התקשורת לפוליטיקה, או חגיגת אלרמיזם?

,
לפני מספר שבועות כל ישראל רעדה, בהקלטות שמסר ככל הנראה ראש הסגל לשעבר של ראש הממשלה לחוקריו, שיחות מוקלטות בין ראש הממשלה, בנימין נתניהו וראש קבוצת ידיעות אחרונות, ארנון מוזס, נשמע קולם נושא ונותן בנוגע לחוק "ישראל היום". תמלילי השיחות הודלפו לעיתונות אך ימים ספורים לאחר שפורסם בתקשורת כי המשטרה החלה, בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה, […]

לפני מספר שבועות כל ישראל רעדה, בהקלטות שמסר ככל הנראה ראש הסגל לשעבר של ראש הממשלה לחוקריו, שיחות מוקלטות בין ראש הממשלה, בנימין נתניהו וראש קבוצת ידיעות אחרונות, ארנון מוזס, נשמע קולם נושא ונותן בנוגע לחוק "ישראל היום". תמלילי השיחות הודלפו לעיתונות אך ימים ספורים לאחר שפורסם בתקשורת כי המשטרה החלה, בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה, לחקור את ראש הממשלה נתניהו בשתי פרשיות שכונות תיק 1000 ותיק 2000.  במקביל להדלפות חלק מן התמלילים שחשפו למעשה את אחד מתיקי החקירה 1000/2000 עליהם הוטל צו איסור פרסום, הודלפו גם פרטי תיק החקירה השני – קבלת טובות הנאה ומתנות לכאורה ע"י ראש הממשלה נתניהו מאיש העסקים ארנון מילצ'ן.

תקשורת אלרמיסטית וחסרת אחריות

במהרה, אלרמיזם מעיק שטף את כל ערוצי המדיה, כותרות באדום, צעקות שוד ושבר וחגיגה של ממש לכל המערכות. החגיגה לא פסחה על כלל הקשת הפוליטית בישראל. בימין, נוצר חשש ליציבות הממשלה, שמא ראש הממשלה יאלץ להתפטר מתפקידו. בשמאל, תא התהודה המוכר שתצמיתו "רק לא ביבי" התגבר, כיוון שתחמושת חדשה ניתנה למקהלת המהפכנים התורנים. במרכז, אופרטוניזם כרגיל או שתיקה בעקבות ישיבה על הגדר. ובמקביל לכל זאת, ענייני דיומא, החלפת נשיא בארה"ב, פינוי עמונה ועוד.

לעם ישראל, ככל העמים, זיכרון פוליטי ותקשורתי קצר טווח. זוהי אחריותם של השחקנים הפוליטיים והתקשורתיים, יחד ולחוד, להרגיע את הציבור – להזכיר כי בסרט הזה כבר היינו, לעיתים אף לא פעם אחת, ובנסיבות קלות וקשות יותר. אחריות זו מופקרת שוב, כפי שהינה לרוב. לצערי, פספסתי את הבלעדיות למסר בטור הזה, דווקא כאשר בחרה מערכת "הארץ" לתרגם את כתבתו של המשפטן האמריקני הנודע, אלן דרשוביץ, בנושא זה. לפני שיתחילו טענות של צ'רי פיקינג, מר דרשוביץ הינו דמוקרט מובהק שתמך בהילארי קלינטון ואף צוטט באומרו שהוא איש שמאל שהיה מצביע לשמאל לו היה ישראלי. בנוסף, שימו לב לציטוט הבא מן הכתבה, המסכמת היטב את התמה המרכזית של הטור כולו.

"איני כותב את המאמר הזה כדי להגן על נתניהו. הייתי כותב אותו בלי קשר לזהות האיש המכהן בתפקיד. כבר שנים רבות אני אומר דברים דומים ומתנגד לחקירות פליליות נלהבות מדי של פוליטיקאים. הקרימינליזציה של חילוקי דעות פוליטיים מסכנת את הדמוקרטיה."

אז מה דורשוביץ רוצה לומר? מיותר לציין שהשמאל האמריקני, על אף שפגע לא אחת במוסדות ובתרבות החירות הותיקה בארה"ב, מבין היטב מהי חירות, ובוודאי יכול ללמד זאת את השמאל בישראל. אעזר במילותיו של נתניהו עצמו על רה"מ לשעבר אהוד אולמרט.

"שקיעה בחקירות פוגעת בתפקודה של הממשלה בכלל ושל ראש הממשלה בפרט."

אך למרות המעמסה התפקודית הראויה לציון, על אדם הנמצא מלכתחילה בלחץ רב נוכח תפקידו, על אחת כמה וכמה כאשר במקביל הוא תחת זכוכית מגדלת, כוונתו של דרשוביץ היא למצב אחר לחלוטין, מצב בו נערך שימוש באמצעים דמוקרטיים וחוקיים למטרות פוליטיות.

קרימינליזציה של העמדות הפוליטיות

שימוש בחוק הניתן לפרשנות לשם פגיעה ביריב פוליטי, תפירת חוק לשם פגיעה ביריב פוליטי, הצרת חופש הבחירה של נבחרי הציבור ופגיעה בחופש העיתונות, הן כולן דוגמאות לרעות חולות הפושות במרחב הפוליטי והתקשורתי בישראל. בישראל, נבחר ציבור מתיישב על כיסאו לאחר גיוס תמיכה ממושך מציבור בוחרים שמונה לכל הפחות כמה עשרות אלפי אזרחים. אלו אזרחים אשר השיאו את קולם בעבור נציגם והובילוהו אל כיסא המוסד הציבורי אליו נבחר, בשל מאמציו עבורם. זכותנו, ואף תפקידנו כבוחרים, לבחור את מועמדינו על פי ההחלטות הפוליטיות שהם נוטים לקבל. עבור ציבור אחד ההחלטה עלולה להיות הקמת פארק תעשייתי עתיר תעסוקה, ועבור ציבור אחר היא עלולה להיות הקמת פארק ירוק עם אגם וברווזים באמצע העיר. בהיעדר אג'נדה העוברת על החוק במישרין, הניסיון לצבוע החלטה כזו או אחרת כפלילית הוא מדרון מסוכן ביותר לדמוקרטיה. לא ברור מדוע ראוי להטיל ספק בלגיטימיות של נתניהו לפעול בנושא "ישראל היום" יותר מאשר שראוי להטיל ספק בידידו של מוזס בכנסת ישראל.

אם כן, ההחלטה לפתוח בחקירה דווקא כנגד נתניהו בעניין זה מחייבת פתיחת חקירה גם כנגד יתר צדדי המתרס – מאלו שקידמו את החוק "ישראל היום" (כבל ולבני, למשל) ואף עד הצבעת אחרון הח"כים, בין אם החליט זאת מראש או בין אם שוכנע במפל לחצים כביר. על פי לוגיקה זו ניתן להחיל מימד של ספק ביחס להצבעות רבות בפרלמנט, אשר יובילו לחקירת עצמנו לדעת, בשל קרימיניליזציה של חילוקי דעות פוליטיים. במציאות כזו, נבחרי הציבור כבר לא יוכלו לייצג את רצון הבוחר כי ירחפו מעליהם איומי הרשעה בפלילים, במידה ועמדתם הפוליטית אינה תואמת את העמדה שיקבל בית המשפט. כאשר הפרקליטות יכולה לזמן לחקירה כל נבחר ציבור המקדם עמדה שלא נראית לה, הן ממניעים אידיאולוגיים והן בשל לחץ ציבורי לפעול בנושא מסוים, אנו מסתכנים בדיוק ביצירת מציאות שכזה.

כל החלטה בפוליטיקה מונעת מאינטרסים, ונבחר ציבור הוא גם דמות בעלת תדמית, לכן ישנו אינטרס אישי בכל פעולה פוליטית כמעט. לעיתים רבות, מדובר גם בהטעייה מכוונת ו/או שקרים במחשבת תחילה כחלק ממדיניות. האם ראוי להעמיד כל זאת למשפט פלילי? האם פעולה למטרות פרסום בלבד, הצבעה לשם סיקור או סיקור לשם רייטינג, הם עבירה? זוהי שאלה מורכבת שנשאלת על בסיס יום יומי בפוליטיקה. אין ספק שמקומה אינו בבתי המשפט, בוודאי שלא תחת העיסוק בפלילים. מדובר במדרון חלקלק ותלול שעשוי לדרדר את כל נבחרינו אל חדרי החקירות בעתיד, מדרון בו ימעדו וייחרבו חלקות טובות כרעות באופן שיפגע במאפיין המרכזי בדמוקרטיה – ייצוג הציבור.

הפגיעה בתקשורת החופשית

במצב בו מדובר בפגיעה ממשית בייצוג הבוחרים על ידי נבחריהם, פגיעה שניתן לתרגם לכדי פגיעה בחופש הביטוי, קשה להכריע היכן עובר הקו ביחס ללגיטימיות הדרישות של ציבור הבוחרים. האם בהפללת הנבחר בשל תמיכה במדיניות מסוימת אין אנו מפלילים את ציבור בוחריו? כלומר, הפגיעה אינה רק בחופש הפעולה של השחקנים הפוליטיים, אלא שולחת ידיה גם לעבר חופש התקשורת. זוהי בעיה אחרת ונוספת, לא פחות חמורה.

התקשורת היא שחקן חשוב ומרכזי בכל מערכת פוליטית. דוגמא נהדרת לכך היא נושא ההדלפות שהוזכרו לעיל. התקשורת בישראל נשלטת על ידי שידור ציבורי ובעלי אינטרס, בשל כך היא חשופה להטיות המונעות ממנה לבצע את תפקידה נאמנה – שיקוף המציאות כהווייתה, דיווח עובדתי ונטול פניות, או דיווח מוטה הנמסר באופן גלוי לצרכן. התקשורת משפיעה על דעת הקהל, וכפי הנרמז משמה, היא מקשרת בין הנבחרים ופעולותיהם לבין תודעת הציבור. את הניתוק הנוכחי בין התקשורת לבין תודעת הציבור ניתן לחזות בבירור, בעיקר דרך הסקרים שכשלו בניבוי ניצחונם של מנהיגי ימין במדינות רבות, ניבוי יציאת בריטניה מהאיחוד האירופי, ועוד.

גם בישראל התקשורת נוטה לתבל את דיווחיה 'האובייקטיבים' בהזרקת דעות ועמדות של העיתונאים עצמם ו/או של בעלי הבית, אשר אינן מאוזנות באמצעות קיומן של אלטרנטיבות או גילוי נאות. זאת, בין היתר, היא אחת הסיבות לעלייתו של אתר זה. כמו כן, סערת "ישראל היום" העלתה בישראל את סוגית חופש העיתונות לא בכדי. העיתונות בישראל נשלטת בעיקר על ידי מנגנון ציבורי שמכיל ומשמר פרשנים וכתבים בעלי עמדות שמאל ומרכז, בעוד שמקורות להן הטיה פוליטית אחרת זמינות בלבד באדיבות בעלי עניין (עסקי ואידיאולוגי) בעיצוב המציאות בישראל.

באופן אידיאלי, ראוי שהתקשורת תהא חופשית אף יותר מהמידה שאנו רוצים שהפוליטיקה תהיה חופשית – שכן האמת חייבת לצאת לאור. מעבר לקיומה של צנזורה ממשלתית בישראל, ולעובדה כי שידורי הרדיו המרכזיים בה מנוהלים ע"י הצבא, יש חופש עיתונות נרחב למדי. אלרמיזם לפלילים, לא רק שעשוי להוביל את מיטב העיתונאים בישראל אל ספסל הנאשמים, לפגוע במקורות המידע ולעוות אף יותר את המציאות שמשקפת התקשורת לציבור, אלא גם עשוי להחזיר את ישראל לתקופה בה פרקטיקות שלטוניות מגדירות את תכני התקשורת באמצעות רגולציה והנחייה מגבוה.

טבע של רחיצת ידיים

מטבעה של פוליטיקה, כבר בקבוצה של שלושה אנשים ומעלה, נוצרות פרקטיקות של רחיצת ידיים אותן קשה מאוד, עד בלתי אפשרי, להגדיר כפליליות. למעשה, הן חלק בלתי נפרד מהספירה הפוליטית והכרחיות לקיומה. מלבד כאשר מדובר בפרשיות פליליות באופן מובהק, כגון קשירת קשר, שוחד, טיוח פשעים וכדומה, אין כל סיבה להפריע לטבע זה של המערכה הפוליטית ולפגוע במאזן הכוחות. אם ברצונכם לשנות משהו שלדעתי באמת גובל בפלילים, קראו לשחרור נתניהו ומוזס מהפרשיה, ולחצו לפתוח את שוק התקשורת. באופן זה, יוקמו בישראל עוד כלי דיווח רבים אשר יוכלו להציג את המציאות הפוליטית כולה, ומתוכם תוכלו לבחור את המקור המתאים ביותר עבורכם לצריכת חדשות.


עומרי חן

עומרי עוסק בפוליטיקה ופעיל בתנועת הליכוד והתנועה הליברלית החדשה, איש חירות, בוגר תואר ראשון בכימיה וביולוגיה מאוניברסיטת ת"א, וחובב אוכל מושבע. כותב בעיקר על פוליטיקה ישראלית, חירות, אוכל ומדע.