בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

פרשת קלוגהפט: השמאל הישראלי – 'ארץ' אוכלת מנהיגיה...

פרשת קלוגהפט: השמאל הישראלי – 'ארץ' אוכלת מנהיגיה

,
הסיפור אודות הייעוץ שהעניק משה קלוגהפט לתמר זנדברג יחלוף במהרה. אולם, הסיפור חשף את הבעיות המבניות המאפיינות את השמאל הישראלי, והן קשות הרבה וחמורות הרבה יותר.

כעבור זמן לא רב, אדם אחד – בנימין נתניהו שמו – הצהיר במהלך דיון בישיבת ראשי הקואליציה על כך ש"קפץ לו הגן המזרחי". באופן פרדוקסאלי למדי נתניהו עומד בראש מפלגת שלטון שחרתה על דגלה, בין היתר, להרים את ראשיהם של בני ובנות עדות המזרח בישראל. האמירה אכן עוררה סערה; נתניהו אמנם התנצל על דבריו כדי למזער נזקים, אך ספג ביקורת ובצדק. ועם זאת, לא נוצר משבר אמון בינו לבין בוחריו, אשכנזים ומזרחים כאחד. המנהיג טעה, תיקן, ואפשר להמשיך הלאה. ובכן, אני לא חושב שהימין או הליכוד הם דוגמה שצריך לאמץ באופן מלא בשמאל. לדעתי, הקרדיט שניתן במחנה זה למנהיגים בכלל, ולנתניהו בפרט, הוא מוגזם. אולם אין ספק שההתנהלות בימין עדיפה לאין שיעור על פני המתרחש בשמאל הישראלי. בארץ אוכלת מנהיגיה זו, אף מנהיג או מנהיגה אינם יכולים לגדול, לצמוח ולפתח שיעור קומה. אין אני מוציא את דיבתו הרעה של המחנה – זוהי ההתנהלות היום-יומית, הטהרנית, העומדת בבסיס ה-D.N.A הפוליטי שלו. אם הדברים לא ייאמרו בפה מלא, לא ייתכן שום סיכוי לשינוי. מקרה זנדברג-קלוגהפט הוא רק עדות אחת מני רבות לטהרנות הזו, שחייבת להיפסק.

אז על מה הייתה כל המהומה? זנדברג קיבלה עצות מאדם, כפי שעושים פוליטיקאים כל הזמן; ונראה שהיא אפילו לא העסיקה את קלוגהפט או שילמה לו. במשחק הפוליטי שומעים עצות מהרבה אנשים, כולל כאלה שאינם מזוהים עם אותם ערכים ואג'נדות. באופן אישי, אותי לא מעניינת השאלה אם קלוגהפט הוא שכיר חרב נטול ערכים, או אידיאולוג ימני חסר עכבות ומוסר שאולי אף הכשיל את זנדברג בכוונה. לקבל ממנו עצה לא נשמע לי כמו 'ביג דיל'. אני מצפה מפוליטיקאים להתייעץ בקביעות עם מגוון אנשים, וגם עם כאלה שאינם שייכים בהכרח לאותו המחנה. זה בוודאי לא מטיל צל כבד על דרכה של זנדברג בעתיד ועל כשירותה לתפקיד, כפי שקבע מאמר המערכת של "הארץ". אפילו החטא הגדול ביותר שלה בפרשה – העובדה ששיקרה במצח נחושה בנוגע לקשריה עם קולגהפט – אינו משמעותי. פוליטיקאים, בעיקר לאחר שסיימו קמפיין בחירות, אינם בגדר מופת של אמינות. זנדברג ללא ספק הייתה ראויה לביקורת; מותר וצריך לצפות שלא תתרגל לשקר או להגיד חצאי אמיתות לציבור, אך לא מדובר בשקר משנה עולמות, בטח לא בעולם הפוליטי שאנו חיים בו. בעיניי, די בהתנצלות של זנדברג בכדי לאפשר לה התחלה חדשה ונקייה בתור ראשת מרצ, ללא דרמות מיותרות.

אם היה מדובר רק בזנדברג ניחא, אלא שהבעיה חמורה הרבה יותר. אבי גבאי טוען שלא צריך להיות מנוכרים להכעיס כלפי המסורת היהודית, ומעז, רחמנא לצלן, לעשות פראפרזה על "השמאל שכח מה זה להיות יהודים" המפורסם של ביבי; על כך הוא כבר מקבל גט כריתות מרבים במחנה. הוא היה צריך לעבור ויה דולורוזה של התנצלות רבתי, כדי שאולי יוכל להשיב את המצביעים הכעוסים. בבחירות 2013 ניסתה שלי יחימוביץ' לומר ש"מפלגת העבודה לא הייתה מפלגת שמאל", ועבור רבים נראה היה שזה מסוכן לא פחות מכהונה נוספת של נתניהו כראש ממשלה. עזבו את זה שיחימוביץ' הבהירה, חזור והבהר, שהיא בעד הסכם על בסיס מתווה קלינטון – מתווה שלפיו תתבצע חלוקה של ירושלים ושל העיר העתיקה; לא בדיוק עמדה נצית בציבור הישראלי. כל אמירה או הצגה שמתיימרת להיות "לא שמאל", מתויגת מיד ככפירה בעיקר. כך, בעוד שבימין הישראלי הופכים את המותג שמאל לקללה, מנסים בשמאל להפוך את ההתהדרות במילה 'שמאל' ובמה שהיא אמורה לייצג לקדושה. כל מי שחורג מהקדושה, הרי הוא כטמא. משום כך, זנדברג, שלפי כל ניתוח פוליטי הגיוני היא שמאלנית בדעותיה ובערכיה, מסתמנת כלא כשירה לתפקיד בשל אותו ייעוץ מצד קלוגהפט.

אין בכך שום היגיון. מחנה השמאל, וודאי אם משמיטים ממנו את "יש עתיד", לא קרוב כרגע להחזיק ברסן השלטון. אין שום עניין בלהקריב את מנהיגיו הנבחרים על המזבח עוד בטרם יכלו להוכיח את עצמם. אני מבין את הרצון להפוך את המותג שמאל לקביל יותר בציבוריות הישראלית, אבל מטרה זו תושג רק אם מנהיגי השמאל יוכלו לפנות לקהלים נוספים בצורה שונה, מבלי לפחד מתגובה נזעמת של הבסיס הפוליטי שלהם על כל צעד ושעל. כמו כן, מנהיגות יכולה להיבנות תודעתית וציבורית אם היא נשארת לאורך זמן. לא חייבים לתת קרדיט אין-סופי לכל מנהיג נבחר, אבל מצד שני גם אין עניין בדחיקה של כל מנהיג שלא הצליח במערכת בחירות אחת; ונכון הוא הדבר בעיקר בכל האמור למפלגת העבודה. נתניהו נכשל בבחירות 2006, וכולנו יודעים מה קרה איתו אחר כך. מנהיגים הם בני אדם. הם לא מושלמים, ומותר להם לטעות וללמוד.

אני לא חבר במרצ וגם לא תומך שלה, אך תמר זנדברג ראויה למעט יותר קרדיט עם היבחרותה לראשות התנועה. בשאר מחנה השמאל רצוי לזכור אמת בסיסית הרבה יותר – פוליטיקה היא משחק להשגת כוח, על מנת ליישם מדיניות לפי סט ערכים מסוים. אף מנהיג לא יוכל לקבל קרדיט מהציבור הרחב, כל עוד הטהרנות הפנימית בשמאל תעשה מכל אמירה, אשר פונה החוצה מהמחנה, מהומת עולם.


יובל בנשלום

סטודנט שנה ג' בתכנית פכ"מ באוניברסיטה העברית. כותב על פוליטיקה ישראלית וכלל עולמית, היסטוריה, ספורט וכתיבה יצירתית-הומוריסטית. חילוני לאומי וליברלי, אך לא ימני, שמחובר לתרבות היהודית. תומך במדינת ישראל יהודית ודמוקרטית ובכלכלה חופשית עם מדינת רווחה.