‎קורא‫/‬ת‫:‬

ציונות דתית וכהניזם: הילכו שנים יחדיו?...

ציונות דתית וכהניזם: הילכו שנים יחדיו?

,
הריצה המשותפת של הבית היהודי עם מפלגת עוצמה לישראל אינה הכיוון הטבעי שהציונות הדתית הולכת אליו, כפי שטוענים לא מעט אנשים. היא תוצאה של העדר תשתית הגותית שתבסס קווים אדומים אחרים מאשר שמירת מצוות בין אדם למקום (מצוות פולחניות). המהלך הטכני לכאורה אינו יכול להתפרש אחרת מאשר הכרעה ערכית, על כל התוצאות הכרוכות בכך.
image_printגרסא להדפסה

בעקבות החבירה של עוצמה יהודית לבית היהודי-האיחוד הלאומי, הרבה אנשים טוענים שזה לא כל כך מפתיע לראות ציונים דתיים הולכים יד ביד עם כהניסטים, שכן האידיאולוגיה הלאומנית שלהם מובילה לשם. אני מבקש לחלוק על קביעה זו ולהסביר כיצד איחוד כזה ייתכן, על אף הפערים הגדולים בין המחנות. הדיבורים על "בלוק טכני" אינם דיבורי סרק. הם באמת משקפים את התחושה האמיתית של רבני הציונות הדתית שפער גדול קיים בין הבית היהודי לבין אנשי עוצמה יהודית. עם זאת, הם היו פוסלים על הסף איחוד עם אנשי שמאל או מפלגה חילונית משום שזה נוגד את הערכים הבסיסיים של המפלגה. והדוגמה של אלי אוחנה תוכיח. אז מדוע כשנוגע הדבר לאנשי 'עוצמה' בניית גוש טכני אפשרית? בהתאם להבחנה לעיל, זה משום שהם נתפסים כשומרי מצוות ימניים, שני תנאי סף שמספיקים בכדי לשבץ אותם ברשימה ששמה של הציונות הדתית מתנוסס עליה.

ובכל זאת, ברור לכל שאם האיחוד לא קרה מלכתחילה אלא רק בלחץ גדול, זה משום שהוא אינו טבעי. ויש להניח שלא מעט מאנשי הבית היהודי מאוכזבים מהמהלך והיו רוצים שהוא לא יקרה. על כך אפשר להתרשם, כדוגמה, מתגובת הסלידה למהלך מצד יפעת ארליך, ששובצה אך לפני רגע במקום גבוה ברשימת הבית היהודי בתקווה שתרומתה האלקטורלית תהיה משמעותית . כל זה קשור למאפיין יסודי של היהדות והוא: שהצד התיאורטי שלה אינו בעל חשיבות גדולה. יש הוגים, יש דרשות, יש מחשבת ישראל, או אמונה כפי שקוראים לזה בבית מדרשו של הרב קוק, אבל כל אלה, בסופו של דבר, טפלים למעשים. מה שקובע מי בפנים ומי בחוץ, אלו המצוות שבין אדם למקום: שמירת שבת בראש, וכן כשרות וכיו"ב. גם חבישת כיפה שייכת לדברים החשובים עד ש"להוריד את הכיפה" נהיה ביטוי חלופי ליציאה בשאלה. לעומת זאת, הרעיונות הגדולים, הבירור הפילוסופי של ההשקפות הנכונות, כל אלה לא חשובים. הם קיימים, הם נידונים, וביום יום, הם אפילו מזינים השקפות עולם. עם זאת ביום פקודה, השאלה החשובה היא מי שומר שבת, ועל פי זה אפשר להתאחד (ולו באופן טכני) או לא.

אין שום קווי דמיון משמעותיים בין משנת כהנא לבין זו של הרבנים קוק, ההוגים המרכזיים של הציונות הדתית. הדבר נכון ביתר שאת לגבי הוגים אחרים כגון הרב יוסף דב סולובייצ'יק. אין אפילו אנשים שמנסים לטעון אחרת בציונות הדתית, ומכאן הדיבורים על איחוד "טכני" בלבד. אבל ההסכם שחתמו עליו הבית היהודי, האיחוד הלאומי ועוצמה יהודית נחתם מתוך "אחריות לתורת ישראל". וכך נוצרת הכרה בכך שלכהניזם יש חלק בתורת ישראל. זאת משום שמול חובשי כיפה ושומרי שבת, אין לציונות הדתית כלים להגיד שהם אינם לגיטימיים כדרך בעבודת השם. כל ההשקפות שאפשר לפגוש בבתי המדרש של הציונות הדתית אינן יכולות לספק תשובות שיסבירו למה ריצה משותפת עם אנשי 'עוצמה' פסולה מעיקרה, דווקא בשם התורה. משום שהם שומרי שבת, כל השאר מתגמד.

מי שמתעקש להדגיש כי האיחוד טכני בלבד ושאין להסיק מסקנות על אודות הדרך הערכית של הציונות הדתית, אני מזמין לחשוב על השאלה: למה נתניהו רצה כל כך את האיחוד הזה? זה משום שהאיחוד הטכני מקרין משהו עמוק יותר. והמשהו הזה, רוב הציבור אינו רוצה בו, ובצדק. גם הציבור הציוני דתי. וכך, האיחוד ירחיק מספר גדול של מצביעי הבית היהודי בעבר, דבר שיחליש את המפלגה. יכול להיות שעזיבתם של בנט ושקד תמנע מאותם מצביעים לתת את קולם לימין החדש, ותגדיל עוד את מעגל המצביעים של הליכוד. במילים אחרות, חוסר החשיבות של התשתית הרעיונית בציונות הדתית מתגלה במהלך פוליטי שמשאיר אותה ריקה פוליטית ופגועה ערכית. זאת, על אף רבבות האנשים הטובים, הערכיים והמוסריים שהיוו חלק גדול ממצביעיה עד היום.


בן לנדאו

יליד צרפת, מהנדס ודוקטורנט למחשבת ישראל באוניברסיטת בר אילן.