בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

צעדת השיבה: האידיוטים השימושיים של הנייה...

צעדת השיבה: האידיוטים השימושיים של הנייה

,
ההיסטוריה המערבית מלאה באידיוטים שימושיים, כמו אלו שסינגרו על ברית המועצות במלחמה הקרה. מה גורם לישראלים שהיו צריכים לדעת טוב יותר, לרקוד לצלילי החמאס ולהישמע כמו תועמלנים פלסטינים במקום אינטלקטואלים ביקורתיים?

היסטורית, המושג "אידיוטים שימושיים" שימש ככינוי גנאי לתומכיה של ברית המועצות במערב. התומכים הנלהבים ביותר של הניסוי הסובייטי האכזרי לא הגיעו מהמוני העם – הפועלים קשיי היום הפגינו שכל ישר וגילו נאמנות עיקשת לדרך החיים המסורתית שלהם – אלא דווקא מהחוגים המשכילים ביותר, מאלה שהשכלתם הרחבה והחוש המוסרי המפותח שלהם הובילו אותם לכדי ניכור מהחברה שבה הם חיו. אותם אידיוטים שימושיים שהתמכרו לאידיאליזם הקומוניסטי דיבררו במערב את הנרטיב הסובייטי ברצון נלהב. לקח להם הרבה מאוד זמן, יותר מידי זמן, להכיר בכך שאידיאליזם או כוונות טובות אינן מחסנות אדם מטיפשות ודוגמטיזם. הם היו האחרונים להתייצב במלחמה כנגד הרודנות הבולשביקית. הם היו צריכים לדעת טוב יותר.

לצערנו, אידיוטים שימושיים אינם מתים, אלא רק מתחלפים. המלחמה הקרה אמנם תמה, אך האיוולת הפוליטית ממשיכה להאריך חיים. הקומוניסטים הם אמנם זיכרון רחוק, אך האיסלמיסטים פורחים מתחת לאפנו וכך גם אלו שמחפשים עבורם הסברים והצדקות. כפי שציין כריסטופר היצ'נס בערוב חייו, כאשר ניתק מגע מהשמאל: "אתה תמיד יכול לסמוך על איזה נעם חומסקי שיסביר לנו למה הזעם האסלאמי הגיע לנו ושבעצם אנחנו הם אלה שצריכים להתבייש". השמאל, הבין היצ'נס, מעולם לא למד דבר. הוא שקוע בהונאה עצמית שבצורתה הקיצונית תופסת את צורתה של שנאה עצמית, ואין לו מה להציע לנו מלבד אפולוגטיקה לברבריות ופייסנות מוכרת ונושנה.

אירועי הימים האחרונים בחצר האחורית שלנו הראו לנו עד כמה הבחנתו של היצ'נס נכונה. התגובות של רבים כל כך בשמאל לפרובוקציה הצינית והמתוכננת היטב של החמאס הראו פעם נוספת שאין במחוזותינו מחסור בנאיביות ובסכלות. הסתכלו פשוט על רועי צ'יקו ארד, ש"הביקורתיות" שלו הוליכה אותו להקביל את הדמוקרטיה הישראלית לרודנות של מובראק:

או קחו למשל את איריס ליאל, אותה כתבת אומללה שמצפונה לא נותן לה מנוח, שסבורה שהבעיה האמיתית היא בעצם ההתכחשות הישראלית לקיומה של מצוקה בעזה, ולא הפאשיזם האיסלאמי שמושל על העזתים:

הצער של ליאל לפחות לא העביר אותה כליל על דעתה, מה שלא ניתן לומר על קובי מידן שהסיק מהפרובוקציה של הפאשיסטים שהוא "מתבייש להיות ישראלי". לא פחות.

אחרון חביב, אף שהיה קשה לבחור מהיצע הסכלות הרחב, הוא אלון לי-גרין. כאידיוט שימושי נוסף שרוקד לצלילי החמאס, גרס כי צלפי צה"ל יורים בראשם של פלסטינים כסתם עניין שבשגרה.

ובכן, כשם שבעבר לא חסרו אידיוטים שימושיים שרצו לדברר ולהגן על הקרמלין ולתקוף את מדיניותה של ארצות הברית, כך גם היום לא חסרים מי שיעניקו כרטיס חופשי להנייה וחבורתו ויטילו רפש על הדמוקרטיה הישראלית. נראה כי לעולם לא יחסר לנו אותו הישראלי שליבו הרחום יאיץ בו לבצע רציונליזיציה לטקטיקות הנבזיות ביותר של אויבי מדינתו. לא אחת, כפי שמראים הציוצים השונים, הרציונליזציה למעשי הפלסטינים לובשת את פניה של טהרנות מוסרית חלולה שמוליכה אנשים טובים לאבד את בהירותם המוסרית. זה די מדהים, אבל בישראל בת-זמננו עדיין יש מי שאינם מצליחים להבחין בין פאשיזם ציני בעל פנים איסלאמיות, המקדש כל אמצעי להשגת מטרתו, לבין דמוקרטיה לא מושלמת הראויה לתמיכתם הביקורתית.

אבל מה גורם לאותם אנשים שהיו צריכים לדעת טוב יותר, לרקוד לצלילי החליל של חמאס? מה גורם לאנשים שבהשכלתם וכישרונם לא ניתן לזלזל, להישמע כמו הרודן ארדואן כשהדבר נוגע למדיניות הישראלית? מה גורם להם להישמע כמו תועמלנים פלסטינים ולא כמו אינטלקטואלים ביקורתיים?

התשובה טמונה כנראה בקביעתו המפורסמת של סמואל ג'ונסון, לפיה "הדרך לגיהנות רצופה בכוונות טובות". אחרי הכל, מיהו האידיוט השימושי אם לא אדם בעל רגש הומניטרי מפותח, בעל רצון כן ועז להגיע לשלום עם שכניו הערבים, ובעל נכונות לביקורת עצמית אובססיבית? כשלעצמן, כאשר הן מעורטלות מכל הקשר, הומניטריזם, נכונות לשלום וביקורת עצמית הן מעלות שיש להתגאות בהן. אולם, כפי שמלמד אותנו הניסיון, כל מידה טובה אשר נלקחת לקיצון הופכת לסטייה ולמתכון להפקרות. כך במקרה שלנו, כאשר רגשות הרחמים והצער כלפי העזתיים עומדים כערך מוחלט, מעורטלים מהקשרם, מנותקים מהשלטון הפאשיסטי של חמאס, הן מוליכות למסקנות הפוליטיות האבסורדיות ביותר. אידיאליזם, מה חבל, אינו מחסן מפני בורות, סכלות ודוגמטיזם. כשהוא מגיע נטול מורכבות, הוא אף משרת את הגרועים שבאדם.

רק אידיוט מוסרי מוחלט יכול לחשוב שישראל נלחמת נגד אומללי האדם בעזה בשעה שישראל נלחמת נגד אחד מגילויו של הפאשיזם האיסלמי, פאשיזם הנושא באחריות המלאה והבלעדית לאומללותם של העזתים. המעשה המוסרי הנכון והנבון פוליטית הוא להוביל להתמוטטות שלטון החמאס. הפלסטינים בעזה אינם צריכים הלקאה עצמית ישראלית, זה בדיוק מה שהחמאס חותר אליו. הלקאה עצמית שכזו היא לחמאס מה שגלגל הצלה הוא לאדם טובע – היא מטהרת את החמאס מאחריות למצב העזתים ומעניק יתר לגיטמציה לשלטונם האכזר. הפלסטינים בעזה זקוקים לשחרור מהרודנים המושלים בהם, אשר הופכים את חייהם לגיהנום מתמשך. הדבר האחרון שישראל צריכה לעשות זה להעניק לחמאס מחוות מכל סוג שהוא כפרס להתססת השטח. רק אידיוט שימושי יעודד פאשיסטים להמשיך במדיניותם. צעדת האלפים לא הייתה ביטוי לסבל ואומללות, היא הייתה אירוע מאורגן ומתואם של ציניקנים פוליטיים שעושים שימוש בסבלם של עמם למטרות פוליטיות.  האידיוטיים השימושיים מהשמאל בלעו את הפתיון, הגיע הזמן שהם ידעו טוב יותר.


שגיא ברמק

מנהל ומייסד זווית אחרת. בנוסף, מוביל את תכנית אקסודוס למחשבה ליברלית. איש חינוך, הומניסט-חילוני ודוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטה העברית.