בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

צעד אחד מעבר לרציונלי: על הקשר שבין אחדות פנימית ל...

צעד אחד מעבר לרציונלי: על הקשר שבין אחדות פנימית לעוצמה לאומית

,
חשיבותה של האחדות הפנימית, טמונה ביכולתה לתעל את הפרט לעבר החלטות "לא רציונליות" במישור האישי האנוכי, אך חיוניות בהיבט הלאומי הכללי. זאת, כתוצאה מרגשות שייכות קמאיים ומולדים של האדם כלפי שארי בשרו.

אם נעמיק במטענים הרבים אשר הצטברו לאורך ההיסטוריה סביב מועדים כמו תשעה באב, נגלה שהוא קושר בתוכו שני מישורים שונים לכאורה, אך המקיימים קשר הדוק ביניהם: פילוג חברתי והתפוררות מדינית. הן בתקופת בית המקדש הראשון והן בתקופת הבית השני, לחורבן המדיני ולתבוסות הצבאיות, קדם תהליך נרחב של פילוג פנימי וריקבון חברתי בעם ישראל. כפי שאראה בשורות הבאות, קשר זה הוא הדוק ובלתי ניתן לניתוק, שכן עוצמתה של המדינה נשענת לא רק על רכיבים מטריאליסטים כמו יכולת צבאית וכוח כלכלי, אלא גם על יסודות אמורפיים ובלתי רציונליים, בהם הלכידות החברתית ומה שניתן לכנות כ"תודעה קיבוצית".

את היסוד סביבו נסובה טענה זו, ניתן להסביר דרך מנגנון קבלת ההחלטות הרציונלי. בהכללה גסה, ניתן לומר שאת רוב ההחלטות אשר רובנו מקבלים בחיי היום יום, אנחנו מקבלים על פי מנגנון חישוב עלות-תועלת אנוכי. תובנה זו נמצאת כבר ביסוד חיבורו הידוע של אדם סמית' "עושר העמים", ובעקרון "היד הנעלמה" המוסבר בו. על אף שעיקר עניינו בטובתו של האדם הפרטי,  למנגנון קבלת ההחלטות האנוכי, ישנן השפעות נלוות רבות שאין זה המקום לפרט, ואשר משפיעות בסופו של דבר לטובה על רווחתה של החברה כולה. עם זאת, על אף תועלתו הברורה של 'הרציונל האנוכי' בקבלת ההחלטות, הוא עשוי להתגלות כמשענת קנה רצוץ, בשעה שמשעינים עליו את חוסנה של החברה כולה.

לכך, יש סיבה מרכזית אחת: התועלת הנלווית לחברה בכללה מאנוכיותו של הפרט, מתקיימת (שוב, בהכללה גסה) במצבים של שגרה ושלווה יחסית. כלומר, כל עוד בין האינטרס של הפרט לבין צורך החברה מתקיים רק בידול ולא התנגשות מהותית. מנגד, בעיתות משבר, יכולתה של המדינה לתפקד, מותנית בנכונותם של הפרטים לנקוט בצעדים הנוגדים את הרציונל האנוכי. נכונות זו, יכולה לנבוע בין היתר ממקור מרכזי עליו ארחיב להלן: הלכידות החברתית. חשיבותו של מקור זה, טמונה ביכולתו לתעל את הפרט לפעילות לא רציונלית מנקודת מבט אנוכית, אך חיונית מבחינת שימור החברה בכללה.

חיוניותה של הלכידות החברתית כמקור של עוצמה מדינית, ניכרת באופן מובהק כבר בכתיבתו של ההיסטוריון הערבי בן המאה ה-14 עבד אל-רחמן אבן ח'לדון. בספרו פורץ הדרך "אקדמות למדע ההיסטוריה", מדגיש אבן ח'לדון את חשיבותה של ה"תודעה הקיבוצית" ("עצביה"), במסגרתה האדם חש קרבה בלתי אמצעית לשארי בשרו ומגלה כלפיהם מסירות וקנאות בזמן שהם מצויים בסכנה או כאשר כבודם נפגע, ומציג קורלציה בין עוצמתה של התודעה הקיבוצית לבין עלייתן ונפילתן של מדינות ואימפריות. במילים אחרות, הלכידות החברתית או "התודעה הקיבוצית" מהווה מנגנון אלטרנטיבי לקבלת החלטות, שבה העיקרון המנחה של האדם הוא לא הרציונל הפרטי והאנוכי שלו, אלא השתייכותו למארג רחב יותר של קשרים חברתיים עמוקים ומולדים. עיקרון זה, חיוני להישרדותן של מסגרות חברתיות ומדיניות המצויות במצבי משבר, שבמסגרתן נדרשים הפרטים להקריב אינטרסים אנוכיים מהותיים, למען המשך קיומו של ה"גוף" המדיני.

רעיון זה, הקושר בין לכידות פנימית לבין עוצמה מדינית, ניתן למצוא גם שנים רבות לפני אבן ח'לדון, בדברי חז"ל בתלמוד הירושלמי במסכת פאה: "דורו של אחאב (מלך ישראל, נחשב לאחד המלכים הרשעים ביותר במסורת היהודית) יוצאין למלחמה ונוצחין, ולמה כן, שלא היו ביניהם דילטורין (בעלי לשון הרע)". כלומר, גם בדור מלא פגמים כדורו של אחאב, אחדות לאומית והעדר סכסוכים פנימיים מהווים בראייתם של חז"ל גורם אשר מוביל באופן ישיר להצלחה מדינית וצבאית.

לתובנה זו יש קשר ברור לתשעה באב. נראה כי בשנים האחרונות עולה מחדש בשיח הישראלי הצורך בחיזוק האחדות, כלקח מבית המקדש שנחרב עקב שנאת חינם. מעניין לציין שדווקא נקודה זאת, אחדותו של עם ישראל לאורך קיומו ארוך השנים ורצוף המשברים, הקרינה החוצה גם לאויביו. כך למשל, כפי שמביאים בספרם החוקרים אופיר וינטר ואוריה שביט, ההוגה האסלאמיסט מחמד אל ע'זאלי מעלה על נס את פועלו של חיים ויצמן למען העם היהודי, במקום לדאוג לרווחתו האישית: "כאשר נשאל וייצמן מה ירצה בתמורה להמצאתו הגאונית , הוא סירב לקבל גמול חומרי שיאפשר לו לרכוש "אחוזה או לבנות וילה מעוטרת פסיפס ודקורציות, שכן הוא האמין ב'ישקר של בני עמו [התביעה על פלסטין] כאידיאולוגיה ששומה להקריב את כל ענייני החומר למענה". דוגמה נוספת לכך ניתן לראות בדבריו של הוגה הדעות הראשי של האחים המוסלמים, יוסוף אלקרצ'אווי, אשר כתב בהשראת הסולידריות היהודית חציית הגבולות:

סוג זה של חובה דורש לפעול למען פלסטין, עיראק, קוסובו, 'צ'צניה (ומקומות אחרים שבהם סובלים המוסלמים ייסורים קשים) ולהגן עליהם, מתוך כוונה כנה להחזיר לבעליהן החוקיים את הזכויות שנגזלו. אנו רואים היום את היהודים מכל קצות תבל מגנים על ישראל ותומכים בה, ואנו קוראים לכל המוסלמים מכל פינות העולם ואומרים להם שהגיע הזמן להגן על זכויות האומה המוסלמית.

אם נסכם, במסגרת עיון מעמיק בסוגיית אחדות העם, מניעת שנאת חינם וחיזוק הערבות ההדדית, ביקש מאמר זה להצביע על חשיבות רכיב הלכידות הפנימית. חשיבות זו, חיונית לא רק  עבור מרקם החיים היום-יומי בישראל, אלא גם כרכיב מרכזי של עוצמה לאומית. כפי שטענתי, הקשר שבין לכידות ואחדות פנימית לבין עוצמה לאומית, טמון ביכולתה של הראשונה להביא את הפרט לנכונות לקבלת החלטות "לא רציונליות" לכאורה, בהן הוא מקריב את טובתו האישית למען האינטרס הכללי, וזאת הודות לתחושת שייכות קמאית ועמוקה. כפי שהראיתי לעיל, נכונות הפרטים להקרבה בשל דחפים לא רציונליים, קריטית עבור שרידותו של הגוף המדיני והחברתי בעיתות משבר. פילוג פנימי ושנאת חינם, לא רק מעכירים את מרקם החיים המלווה אותנו מידי יום, אלא גם מטשטשים את תחושת השייכות ההדדית המעצבת את תהליך קבלת ההחלטות שלנו. לכן נראה שבניגוד לקלישאות רבות אחרות, נדמה שדווקא בזאת העוסקת בחשיבות האחדות, אין ולו אף שמץ של הגזמה; זו לא רק מידת חסידות טובה, אלא צורך קיומי של ממש.


רון דויטש

בוגר ישיבת ההסדר בחולון. סטודנט ליחסים בין-לאומיים וללימודי המזרח התיכון באוניברסיטה העברית. מתמחה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) בתחום זירת המפרץ הפרסי.