בחירת העורך

READING

קברניטי צה"ל תפנימו: הגנה עצמית קיימת גם ללא ...

קברניטי צה"ל תפנימו: הגנה עצמית קיימת גם ללא סכנת חיים

,
מדוע על אדם חף מפשע, אדם שלא יזם אלימות, לקחת סיכון בסכנת חייו, לפני שיוכל להגן על עצמו? אם חיילנו יוצאים למלחמת מגן, אזי נהלי הפתיחה באש אמורים להגן על חייהם, לא לסכנם. לפיכך, אם הפצצה מהאוויר תשיג את אותן התוצאות המבצעיות כמו כניסה קרקעית – נעדיף את ההפצצה האווירית שהינה פחות מסוכנת לחיילנו.

אזרחי ישראל רואים את הדרום בוער על המסכים, תושבי עוטף עזה התרגלו לריח עשן חריף באוויר, חקלאים איבדו הון מרכושם ועמלם, הריבונות בדרום – קרי, המונופול על השימוש באלימות, שאמור להיות שמור אך ורק למדינה – נאבדה לחלוטין, אך הפלא ופלא, הממשלה הימנית ביותר שבה "בורכנו", אינה יודעת מה לעשות אל מול משלחי עפיפונים ובלונים.

שר הקבינט הידוע בלוחמנותו, יואב גלנט, אמר: "לירות בבני 8 שמשגרים עפיפונים? אכזרי וטיפשי". ח"כ אמיר אוחנה טען שגורמים משפטיים מונעים מצה"ל להגיב בירי על מפריחי הבלונים, אך זמירות מפי בכירים בצה"ל מגלות כי לא מדובר במניעה, אלא בקו שתואֵם לערכיו ולמדיניותו הרצויה של צה"ל.

אזרחי ישראל משתאים אל מול חוסר האונים של צבאם וממשלתם (אשר ממומנים יפה מכיסם), אך אל מול השתאות זו יש טענה משפטית שנתקלת בשקט מרעים: אין לירות באדם אלא אם נשקפת ממנו סכנת חיים של ממש. מאין נובעת אמירה זו, שכבר מזמן נהייתה נחלתו המשפטית – ויש להדגיש, המוסרית – של צה"ל?

על פי האתיקה האלטרואיסטית, שהינה הנפוצה ביותר בתרבותנו, לאדם יש חובה לפעול למען האחר. אומנם האלטרואיסטיים לא יגדירו זאת במילים אלו, אך המשמעות המעשית של תורתם היא שייעודו של האדם הוא הקרבה עצמית. למשל, העשיר צריך להקריב מממונו ולספקו לצורכי העני. היכן עובר קו הגבול? כשהעשיר יגיע למצב שאם ימשיך לתת, חייו יעמדו בסכנה. ומדוע זהו קו הגבול? לא מפני שהאלטרואיסטים מציבים את החיים כתכלית בפני עצמם, אלא מפני שהם דוגלים בחובה ובהקרבה כתכלית הראויה ביותר. אדם מת לא יכול להמשיך את חובתו האלטרואיסטית של הקרבה עצמית.

על כן, כשהתיאורטיקנים האלטרואיסטיים עסקו בשאלת המלחמה הצודקת, הם לקחו את עיקרון ההגנה העצמית ועיוותו אותו כליל. הם טענו שאדם יכול להגן על עצמו, רק אם יעמוד בפני סכנת חיים, משום שקו הגבול מבחינתם הוא הרף המינימלי האחרון, שלאחריו החיים עצמם נקטפים. אך שימו לב שאין שום היגיון בקו הגבול השרירותי למדי הזה. הרי סכנת חיים, מנותקת מהקשר, עלולה ליצור עיוותים כשאנו מדברים על הגנה עצמית. גם פושע וגם חף מפשע עלולים להימצא במצב של סכנת חיים. האם זכות ההגנה העצמית שמורה בשווה לשניהם? מקרה אלאור אזריה עלול לקפוץ לזיכרונכם בהקשר זה.

ערך ההגנה העצמית, במקור, תפקידו אחד: ליצור הבדלה בין מי שיוזם אלימות, לבין מי שמגן מפני אלימות. כלומר, ההבדל בין תוקפן לקורבן. זה שיוזם את האלימות הוא לא מוסרי, ואילו זה שמגיב על אלימות – כל צווי הצדק והמוסר עומדים לרשותו. בליברליזם, עיקרון זה ידוע בתור הנא"פ, the non-aggression principle (עיקרון אי-התוקפנות).

על כן, לפני שתרבותנו הייתה צריכה לקבל על עצמה את העיקרון הזה של הגנה עצמית במקרים של סכנת חיים, היה עלינו להציב בפני האלטרואיסטים שאלה: מדוע על אדם חף מפשע, אדם שלא יזם אלימות, לקחת סיכון בסכנת חייו (כמובן, בהנחה שהוא יכול להימנע מסיכון זה)? לפי איזו הצדקה או סיבה מותר לו להגן על עצמו רק במצב קיצוני שכזה? התשובה: אין הצדקה כזו. הרי אין שום ערובה שבמצב מסכן חיים הקורבן יצא עם ידו על העליונה. כשמה כן היא: סכנת חיים; היא יכולה להיות 50%, 90% או 1%, אבל כל מקרה של מוות הוא סופי וממנו אין חזור. אז מדוע על אדם חף מפשע, קורבן לתוקפנות, לקחת על עצמו סיכון מיותר שכזה על חייו, הערך החשוב מכל בחברה חפצת חיים?

אפילו במישור הפלילי אין היגיון במשוואה זו. אומנם בתי המשפט הם אלו שאמורים להעניש ולתת דין, ועצם כינונם של בתי משפט הוא כדי שאלה ישפטו על פי קווים מנחים אובייקטיביים, אך אין זה אומר שעל אזרח פרטי לחכות עד למצב של סכנת חיים לפני שתהיה לו הזכות להגן על עצמו.

נניח שישנה אישה המוכה תכופות על ידי בן זוגה. היא מחליטה להיפרד ממנו ורוכשת אקדח מחשש לתגובתו. לאחר שמודיעה לו כי היא עוזבת, הוא נכנס להתקף זעם, והיא בתגובה יורה והורגת אותו. תיאורטית, ייתכן שלא היה הורג אותה אילולא הירי וייתכן גם שכן. אך זה לא משנה, כי מה שכן ידוע לנו אל נכון מבחינה עובדתית הוא שבן זוגה הוא זה שיזם את האלימות – לא היא. כלומר האחריות על תוצאות האירוע נופלת עליו. לכן, להאשימה בהריגה יהיה בלתי צודק.

במלחמה עיקרון זה נכון שבעתיים. טבע המלחמה לא מאפשר יישוב של סכסוך בבית משפט. מדובר על מצב אנרכי תמידי, שבו שני צדדים משתמשים באלימות על מנת להשיג את יעדם. אבל גם במלחמה יש מי שיוזם אלימות ויש מי שמגן מפני אלימות. מפאת קוצר מקום לא נכנס לשאלה כיצד נזהה זאת, אך לצורך העניין, בסכסוך היהודי-ערבי, במיוחד ברצועת עזה, על נקל לראות שלא הצד היהודי הוא זה שיוזם את האלימות.

לפיכך, כשאנחנו שולחים את חיילנו לשדה הקרב, מקום שבו אין חוקים חוץ מחוקי כוח הזרוע, אנחנו נאפשר לכוח המגן להגן על עצמו בכל קנה מידה אפשרי ובכל מחיר, מתוקף ערך ההגנה העצמית, ונצמצם ככל האפשר את סכנת החיים שתרבוץ לפתחו. למשל, אם הפצצה מהאוויר תשיג את אותן התוצאות המבצעיות כמו כניסה קרקעית – נעדיף את ההפצצה האווירית שהינה פחות מסוכנת לחיילנו. נוהלי פתיחה באש שדורשים מחיילנו אחרת, אינם מוסריים ולאורם אסור לפעול.

הקו המנחה היחיד לפתיחה באש שאמור להיות לחיילי צה"ל, מורכב משני עקרונות: האחד והראשוני הוא שהם פועלים מתוך הגנה עצמית; השני, שעליו לא נרחיב, הוא החתירה לניצחון בשדה הקרב. רק נציין שכל פעולה שמקרבת אותנו לניצחון, מותרת ומוסרית היא; ויותר מכך, הימנעות משימוש באלימות למטרה זו, מעבר לפחדנות שבבסיסה, הינה רפש מוסרי.

תאוריית המלחמה הצודקת

אז מנין קברניטי צה"ל יונקים את השראתם המשפטית והמוסרית, שפושה לרוחב שורות הצבא? זכרו את המונח להלן: "תאוריית המלחמה הצודקת". ישנו מאמר מופת, מאת ד"ר ירון ברוק ואלכס אפשטיין, שמסביר לעומק את עיקרי התאוריה, אך למי שיסתפק בינתיים בתמצות, אלו עיקריה: יציאה למלחמה צריכה להיעשות רק מסיבה מוצדקת וכמוצא אחרון, בלית ברירה. עליה להיות מוּנעת מכוונות טובות (לפעול שלא מתוך אינטרס עצמי – חשבו על "הדמוקרטיזציה של עיראק"), השימוש בכוח בלתי פרופורציונלי הוא אסור, על הפעולות להבחין בין לוחמים ובלתי-מעורבים, ולבסוף, הכרזת המלחמה צריכה להיות בידי "סמכות לגיטימית". בדרך כלל הנקודה האחרונה מתייחסת לקבלת אישור מאומות נוספות, או במילים אחרות – לא לפעול לבד מתוך אינטרסים אישיים.

אם חלק מהנקודות הללו או אף כולן נשמעות לכם מוכרות להפליא, ובכן, זה בגלל שצה"ל אימץ לחיקו את הדוקטרינה של תאוריית המלחמה הצודקת ב-1994 (באופן סימבולי, לצד הסכמי אוסלו). לראשונה חיילי צה"ל נשלחו לקרב עם חוברת "רוח צה"ל", הקוד האתי שאותו חיבר פרופ' אסא כשר. האירוניה הגדולה היא שלמרות שצה"ל קיבל על עצמו את הקודים האתיים הנוקשים, ומיישמם טוב מכל צבא אחר בעולם, צה"ל הוא גם הצבא המוקצה והמושמץ ביותר בעולם כיום. לא רק מחוץ אלא גם מבית.

כמו סיזיפוס המסכן, ככל שצה"ל מתאמץ ליישם את הדוקטרינה המדוברת, כך הוא נתון ליותר ביקורת, בייחוד מידי גורמי שמאל קיצוניים; ומבחינתם בצדק. משום שקו הגבול של "תאוריית המלחמה הצודקת" תמיד יכול להימתח עוד קצת. העשיר תמיד יכול להעביר עוד יום על בטן ריקה. אולי הוא ימות, אולי סכנת החיים של חיילנו בגבול עזה תגבר, אבל המטרה של לוחמה מוסרית – על פי האלטרואיסטים – היא לא לדאוג לאינטרסים שלך, האגואיסטיים, אלא לפעול מתוך מחויבות לאחר ומתוך הקרבה עצמית. על פי תנאים אלה, תמיד אפשר להשתדל מעט יותר, לדרוש פרופורציות מעט יותר שוויוניות, לנסות עוד סבב של משא ומתן, להסיר את המצור מעל עזה, לאפשר להם להתעצם צבאית, כי בעצם, עד שלא נהיה בסכנת חיים גדולה של ממש – חרב המונפת מעל צוואר כל אחד ואחת מאיתנו – הרי שאסור לנו לנקוט בצעדים שוברי שוויון. גם להם מותר "להגן" על עצמם (כי עיקרנו את ערך ההגנה העצמית מכל תוכן); וככל שנוקפות השנים, אויבנו מתעצמים, יכולותיהם משתפרות וידינו קשורות.

עד שצה"ל לא יזנח את הנחות היסוד האלטרואיסטיות שבתאוריית המלחמה הצודקת, הוא ימשיך להיות צבא לא מוסרי שמפקיר את חייליו לסכנות חיים מיותרות, וימשיך להיכשל בשדה הקרב.


נתן גלילי

עורך ומוזיקאי במקצועי. בעל תואר ראשון במדעי המדינה ותקשורת מהאוניברסיטה העברית. דוגל בתבונה, חירות, יהדות ורומנטיקה.