בחירת העורך

קורבן לקורבנות

,
אנחנו חיים בתוך מציאות קיומית של קורבנות. אנחנו תלויים באחר ונתלים בו. הופכים אותו לקורבן ונהיים קורבן על ידיו. עד מתי ימשך המעגל וכיצד ניתן לשבור אותו?

אמרת לי שאני קורבן לחברה של קורבנות. כולנו קורבנות של המערכת המערבית. קמים בבוקר אחרי מעט שינה, חושבים לעצמנו כמה היה נחמד לשים את הראש עוד קצת על הכר. הולכים ללימודים, עבודה, עיסוקי החיים שקוראים לנו כחלק מהמרוץ הגדול הזה שנקרא "העולם האמתי". הבנתי למה התכוונת שאמרת קורבן, ולצערי בדרך הקשה. התכוונת לכך שאני וחבריי מתלוננים יום יום על מהלך חיינו, על חוסר החירות, על העבדות שלנו כעבדים שעובדים ועובדים סביב השעון כדי להשיג את המשאב ה"יקר מכל" והוא הכסף. ממש חיית המתכת חיית הברזל, צחקנו.

קיימים שלושה פירושים למושג "קורבנות". הפירוש הראשון הוא בהחלט הפחות רלוונטי לנו בימים אלה והוא המנחה לאל, הזבח של בעל חיים המשמש קורבן לאל. הפירוש השני קצת פחות חיובי, אפשר להגיד, והוא שהקורבן הוא מושא הפגיעה והרי אנחנו לא רוצים שכל יום מחדש יפגעו בנו. הפירוש השלישי נתפס כאלטרואיסטי, והוא פעולת הוויתור, ההקרבה של היחיד לאחר ובמקרים מסוימים לחברה. אני מקריבה את עצמי לטובת הכלל. ומה הבעיה עם זה? הרי יש משהו טהור בלוותר ולהקריב בשביל האחר על מנת שיהיה לו טוב. הבעיה היא שלרוב אנחנו שומרים על כך טינה וברוב המקרים לא מדובר בנתינה טבעית – natural giving. אז למה הייתה הכוונה בכך שכולנו קורבנות? האם זה אומר שכולנו נפגעים יום ביומו גם כאשר אנחנו מנסים לעשות מעשה טוב וגם שאנחנו נשאבים לשגרה?

"איזה יום סיוט", "אני לא מבינה למה אני צריכה להכין את כל העבודות האלה", "זה לא הוגן שאין לי חיים ושאני לא יכולה פשוט ליהנות" ועוד משפטים רבים שנשמעים מידי יום ביומו ואפילו אני חוטאת מידי פעם ומשמיעה אותם בעצמי. למה אנחנו חוזרים שוב ושוב על האמירות האלו? האם אנחנו חיים  החמצה קיומית; אכזבה; תחושה שיכולנו לחיות אחרת? האם הזעקות האלה הן קריאה לשינוי, להאשמת הממשלה ודרישה לתיקון? או סתם לשם פורקן כאב בהנחה ששום דבר לא ישתנה כי "ככה זה בחיים". הרי אין בכוונותינו להיות קורבנות ולהרגיש פגועים כל הזמן, זה מדכא. מי רוצה לחיות ככה? אבל תתפלאו, כולנו חיים את "תחושת הקורבנות", תחושת הנדפקות מהמערכת שאותה בסוף היום אנחנו ממשיכים לשרת.

לרוב אנחנו נמשיך להיות קורבנות לעד אנשים זרים לנו. לרוב נרצה לעשות רושם חיובי, שיהיה כיף אתנו, נשים את המסכות החברתיות שלנו על מנת לא ליצור מבוכה במפגשים, ובסופו של יום כולנו נמשיך לשחק את המשחק. אז עם מי אנחנו מרשים לעצמנו להיות קורבנות? האנשים הקרובים אלינו, המשמעותיים, אלה שלא יתרגשו אם נבכה, נכעס, ואפילו יעודדו אותנו ויחזקו את העמדה שלנו, יגידו שאנחנו בסדר וגם ההוא ששם- לא משנה מי אבל יש שם מישהו שאשם. אז מה? זה כל כך רע לפרוק? לשחרר את שעל ליבנו? אני אהיה ממש אישה קרה אם אענה כן לשאלה הזאת. לכן, אני לא חושבת שלפרוק זה רע. אני עושה זאת בעצמי עם בן זוגי, הורי, חברי מידי יום. אבל מה כן בעייתי? כאשר אנחנו יום יום חשים תחושת קורבנות, אט אט הדבר פוגע לנו בדימוי העצמי, בחוש הטבעי שלנו לצדק, להגינות, לאופטימיות. חוויתי על בשרי איך הנבואה "מגשימה את עצמה" כאשר יום יום אנחנו מספרים לעצמנו את אותו נרטיב קורבני.

אז למה זה קורה? אני רוצה לאמין שרובנו לא מחפשים את תסריטי הדיכאון שהצגתי. הרי כולנו, אני נוטה לחשוב, מקווים שאף אחד לא מנסה באמת לפגוע בנו, להוריד את רוחנו. התפיסה הקורבנית הזו בעיני, מתאפשרת בשל שלוש סיבות עיקריות: ציפייה, פרשנות וחוסר תקשורת. אנחנו מצפים הרבה דברים בעיקר מאנשים הקרובים אלינו. האם אנחנו אומרים להם זאת? או יותר מכך, האם אנחנו מצפים מהם דברים לא הגיוניים? מה הסיבה לבקשות הללו? לדעתי רובנו לא חוקרים בכלל את מקור הציפייה. לרוב יהיה מדובר בחסר שיש אצלנו בחיים ואנחנו בטוחים שיקירנו יכולים להשלים אותו. הפרשנות הקורבנית כמעט תמיד תהיה שלילית. "הוא לא חשב עלי", "לא רואה", "לא עושה", ויותר גרוע "הוא פגע בי בכוונה", "הוא לא אוהב אותי יותר" וכו'. המקומות האלה מסוכנים מאוד לנפש שלנו ולתחושת האדם הקרוב אלינו אותו אנחנו מפרשים. תחשבו רגע על סיטואציה בה אמרתם משהו מהלב והאדם שמולכם פירש את זה אחרת לגמרי. תקשורת מופקת משני צדדים והפרשנות היא טבעית. אך בואו ננסה להבין לעומק, להקשיב, להכיל את דברי האחר ואז לפרש אותם. וכשאני אומרת לפרש אני לא מתכוונת ל"למה הוא אמר או עשה ככה?". בכוונתי לנסות לפרש את הדברים ברבדים עמוקים מתוך התוכן שמופנה אלי. חוסר התקשורת – הוא הגורם העיקרי לכך. אם אגיד לאדם היקר לי מה הציפיות שלי והבקשות שלי, סיכוי גדול יותר שהם יתממשו. יש סיכוי גם שלא, ויהיה עלי לקבל גם זאת. אחרי הכל, אף אחד לא הגיע לעולם במיוחד כדי לספק את הציפיות והרצונות שלנו. הנחה כזו פירושה שמדובר לא בציפיות אלא בדרישות רודניות.

האם יש משהו חיובי בקורבנות הזאת?

תחושת הקורבן יכולה לחזק את תחושת הצדק אצלנו ולהקנות לנו ביטחון במלחמה 'של מי צודק'. אנחנו נהיה בטוחים שאנחנו צודקים כי לנו נעשה העול. תחושה זו ממכרת ומסוכנת לשני הצדדים ויוצרת תחושות עליונות מוסרית על האחר. יותר מכך, אותה עליונות תיצור שיעבוד לשני הצדדים בגלל שחייהם יהפכו למלחמה בה תמיד יהיה פוגע ונפגע. אם כך, במלחמה זו מיהו הקורבן? הקורבנות יכולה להעניק לנו תשומת לב רבה וגבוהה יותר מצד הסביבה בשל הפגיעות וההזדקקות ליחס ולתמיכה מתמדת. איך לדעתכם יהיה לחיות כך יום יום? אני מאמינה שתחושה זו מונעת מאתנו לשנות, להתקדם, לקחת אחריות על חיינו. בסוף זה גם יוצר בדידות כל כך גדולה ולופ אינסופי בו האדם הקורבן הופך לכזה בידי עצמו.  הוא תמיד יסבול, יישאר פסימי, ולא יהיה מרוצה משום דבר. הסיטואציה הזו היא אובדן החירות, של שני הצדדים.

לאחרונה נתקלתי במושג שקראתי בספרו של פאולו פריירה "פדגוגיה של מדוכאים" והחלתי לאמץ אותו לחיקי. מושג זה הינו ה"פרקסיס" – הטרמינולוגיה של המושג תהיה הפרקטיקה של חיינו. למעשה זהו מונח בעל משמעות יותר עמוקה. הוא מדבר על היכולת שלנו כבני אדם לעצב את עולמנו באופן מודע, חופשי ואותנטי. רק אדם שמצליח להגיע לרמת המודעות הזו, למלא את מלוא אנושיותו, יהיה אדם חופשי ויעצב את עולמו בדרכו שלו. כך יוכל גם להשפיע על הסובבים אותו מתוך אותה מודעות. פריירה קושר בספרו בין היחיד לחברה. לטענתו, קיימת תלות בין בני אדם. אך לא מדובר בתלות של סיפוק צרכים או תלות על מנת להיות מאושרים. מדובר בתלות של חירות, של שחרור אחד מהשני. אדם לא יצליח להיות חופשי כאשר הוא יכבול את האחר. אדם יצליח להיות חופשי רק כאשר כולם יהיו חופשיים. כדי לאפשר זאת, עלינו להסתכל פנימה, על עצמנו לפני שאנחנו פונים בהאשמות ודרישות מהאחר. לטענתו, עלינו ליצור אותנטיות מחשבתית שתאפשר עצמאות אישית לכל אחד לפעולה, כאשר הוא לא תלוי באחר.

אם הקורבנות תמשיך לשחק קלף כל כך חזק במנטאליות שלנו, נשאר תקועים לנצח. לא נצליח להגיע לחירות ולחופש אמתי, לפרקסיס העצמי שלנו. איך נוכל לשחרר מקורבנות זו? בעיני – עלינו לשחרר את התלות באחר. אנחנו רגילים מגיל קטן שאומרים לנו, מחנכים אותנו איך נכון להתנהג. לרוב תהליך זה יהיה על ידי מתן פידבקים וצ'ופרים בהתאם. עם השנים, מילדות לבגרות, נטמע אצלנו הדבר עד כדי כך שאנחנו לא יכולים להיות שלמים עם עצמנו ללא הסביבה. הבעייתיות בכך היא התלות. האם אתם הייתם רוצים שבן זוגכם/ ההורה שלכם יהיה תלוי בכם בצורה שהוא לא יוכל לתפקד בלעדיכם? מה תחשבו עליו? האם תהיו אתו ותדברו אתו מתוך רחמים? אני יודעת שזה נשמע קצת חריף ומנותק מרגשות, אבל אותה תלות יוצרת מעגל קורבני הן של האדם היקר לנו והן שלנו. עלינו להתבודד, לחקור את עצמנו, לחוות שקט, להתמודד עם הלא נודע – כל אלה רק יחזקו אותנו ויעזרו לנו לחקור את עצמנו, פנימה, ולהגיע לחירות ולחופש האמתי שלנו. אני מאמינה שתמיד יש דרך אחרת. תמיד נוכל לעזוב ממקום שלא טוב לנו, לא משנה כמה נחשוב שלא נוכל מסיבות כלכליות, אישיות, בריאותיות ולאומיות. אני מאמינה בכל ליבי שהאדם חייב לדרוש מעצמו את חירותו, לא לחיות את חייו בהליכה עם הזרם, ביחסי שוכר שכיר, דורש – עונה, פוגע- נעלב וכל הדיכוטומיות של אני והוא. אפשר לחיות אחרת, גם אם אין אלטרנטיבה מוחשית בחיינו בואו ניצור את האלטרנטיבה הפנימית שלנו לחיים מאושרים יותר.

אני אנצל את במה זו כדי לבקש סליחה מכל מי שהפכתי אותו ל"מקרבן" בהיותי "קורבן". זוהי שפה אלימה ואינני גאה בה.


שתף: