בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

קפיצת האהבה: על ידע מוקדם ונישואים ...

קפיצת האהבה: על ידע מוקדם ונישואים 

,
האם היכרות מוקדמת מבטיחה נישואים מוצלחים? הריאליטי ׳חתונה ממבט ראשון׳ מעלה תהיות באשר לחשיבותו של ידע מוקדם על בן או בת הזוג

לאחרונה עלתה לאוויר תכנית ריאליטי חדשה שנקראת 'חתונה ממבט ראשון'. על פי הקונספט של התוכנית, כמה מומחים מחליטים לשדך בין גבר ואישה בהתאם לפרמטרים 'מדעיים ומדויקים' – לפחות לטענת המומחים עצמם. לאחר מכן, הזוג נפגש בפעם הראשון תחת החופה. לאחר החתונה, הביזארית יש לומר, צוות התוכנית מלווה את הזוג הטרי בתחילת דרכו. תוכנית זו עוררה שיח רב ברשתות החברתיות, ובמרכזו שאלת הקונספט המוזר של נישואין ללא היכרות מוקדמת. ואכן, תוכנית זו והשיח החברתי גרמו לי לחשוב לא מעט על הקשר שבין היכרות מוקדמת לנישואים מוצלחים. במאמר זה ברצוני לבחון את הקשר הזה ולהעלות כמה נקודות למחשבה.

קואליציות חרדים-חילונים

ראשית, עליי לציין כי במהלך המאמר אבצע הכללות גסות, אשר לעיתים הן לקויות במידה מסוימת. ובכן, אבקש מכם שלא לייחס משקל יתר להכללות, משום שמטרתן היא לעמת בין רעיונות הקיימים היום באוכלוסייה.

הקונספט של החתונה מזכיר לכולנו את הקונספט החרדי. מובן שחרדים, באופן כללי, אינם מתחתנים על סמך 'מבט ראשון' והם נוהגים להיפגש עם בן/בת הזוג מספר פעמים טרם החתונה. הקונספט החרדי בנוי ברובו, אם לא בכולו, על התפיסה כי ידע הוא תנאי מספיק לנישואים טובים – מובן שההגדרה של נישואים טובים שונה מההגדרה החילונית, אך לצורך המאמר זה לא רלוונטי. הדבר בא לידי ביטוי בכך שתפקידה של השדכנית החרדית הוא לאסוף מידע על בני הזוג הפוטנציאלים – מאיזה רקע הם באים, מה אופיים ומה השאיפות שלהם – ובאמצעות מידע זה למצוא את השידוכים בעלי פוטנציאל ההצלחה הגבוהים ביותר. במילים אחרות, לפי תפיסה זו, בכדי לדעת אם נישואים יחזיקו מעמד כל שעלינו לעשות הוא לאסוף כמה שיותר פרטי מידע על אודות כל אחד מבני הזוג בנפרד, ואולי אף על היחסים שבין בני הזוג הפוטנציאליים. משמעות הדבר היא שנישואים הם סוג של מסקנה מתבקשת מאוסף של עובדות על אודות הזוג. אולם, האם באמת כך הוא הדבר? האם יש ביכולתנו לקבוע את הצלחת הזוגיות על בסיס נתונים אמפיריים כל-שהם?

לפני שאענה על שאלה זו, אפנה לעסוק במודל החילוני של זוגיות ונישואים. לכאורה, נראה כי הנישואים החילונים הם ההפך הגמור מהנישואים החרדים; גם אם בני הזוג החילונים הכירו האחד את השנייה באמצעות שידוך כזה או אחר, הרי שהם יחליטו להמשיך את הזוגיות רק אם יתפתחו ביניהם רגשות אינטימיים. אך אם באמת כך הם פני הדברים, מדוע חילונים לא מתחתנים ברגע שהם 'מתאהבים'? הסיבה היא שגם החילונים לא סומכים על הרגשות הזמניים שלהם, אלא מעדיפים לצבור כמה שיותר ידע לפני שהם מקבלים החלטה כה דרמטית כמו בחירת בן/בת זוג לחיים. על כן, הם מעדיפים להכיר את בן הזוג על כל האספקטים האפשריים – איך הוא בתור בן שיח, איך הוא בתור פרטנר מיני ואיך הוא כשותף לדירה. רק לאחר שהם ביררו שבכל האספקטים הללו יש אכן התאמה, ניתן להגיע למסקנה המתבקשת – נישואים. כלומר, גם אצל החילונים החתונה היא מסקנה המתקבלת מאוסף של פרטי מידע – השונים מאלו החרדים, ושלוקח הרבה יותר זמן לאסוף אותם.

קיים קושי רב בהערכת מידת ההצלחה של מודל הנישואים בחברה החרדית. זאת, משום שהקריטריונים לזוגיות ולנישואים מוצלחים שונים מאוד מהקריטריונים שלנו. אולם, לגבי החברה החילונית קל מאוד להעריך את מידת הצלחת המודל – כישלון חרוץ. אחוזי הגירושים במערב נמצאים בעלייה מתמדת, ויש מקומות שכבר חצו את רף חמישים האחוזים. אם באמת ניתן היה לחזות את מידת הצלחת הנישואים על בסיס בדיקת התאמת הנתונים, היינו מצפים שזוגות שיצאו זמן רב והכירו לעומק זה את זו היו מתגרשים הרבה פחות – אולם ברור שלא כך הוא הדבר. מובן שניתן לטעון, במידה רבה של צדק, כי בחברות בהן נהוג להתחתן לאחר היכרות קצרה בין בני הזוג, אז גם פחות מקובל להתגרש. עם זאת, לטעמי הדבר אינו מהווה הסבר מספק לתופעה, שכן נראה – אם כי אין בידיי כל ראייה אמפירית בנושא – שגם בקרב חילונים גמורים אין קורלציה ברורה בין משך הזוגיות לבין הצלחת הנישואים. ניתן לומר כי אוסף הפרטים שבני זוג יכולים לאסוף הוא מוגבל, ועל כן מעבר לסף מסוים של מידע כבר אין כל השפעה על אפשרות הניבוי להצלחת הנישואים. אך לדעתי, זהו אינו הסיפור כולו; נראה שיש משהו אחר שפוגע בנישואים מבוססי ידע.

קפיצת האהבה

האלמנט שחסר בחברה החילונית הוא מה שאני מכנה, בעקבות הפילוסוף הדני, סרן קירקגור, 'קפיצת האהבה'. קפיצת האהבה היא בחירה מודעת להתעלם מחלק מן המידע, מתוך אמונה כי האהבה או הזוגיות מסוגלים להתמודד עם העובדות שיתגלו בהמשך. זה אולי נשמע נאיבי ורומנטי יתר על המידה, אך ברצוני להראות כי זה הכרחי. כאשר בני זוג חילונים, אשר ניהלו יחסים במשך שנים רבות לפני החתונה, ואף התגוררו יחד, מגלים לפתע עובדה חדשה על אודות בן/בת הזוג, הם עשויים לחוות משבר, שכן 'לא ידעתי את זה עליך/עלייך כשהתחתנו'.

מנגד, אם נקבל את העובדה שלעולם לא נכיר את הפרטנרים הזוגיים שלנו, שכן אף הם אינם מכירים את עצמם לחלוטין, נאלץ להכריע בשלב מסוים שאנו רוצים להתחתן, למרות שאנו עלולים לגלות מידע בעייתי על אודותיהם. מובן שבלא כל ידע, קפיצה שכזו היא מסוכנת; וכך, גם במקרה בו יתגלה מידע קריטי בהמשך הדרך, אין זה אומר שבני הזוג אינם רשאים לחזור בהם מהחלטותיהם, אך נראה שבאופן כללי קפיצה אמונית-זוגית שכזו עשויה לגרום לנו לאמץ גישה בריאה בהרבה. יתרה מזאת, ללא קפיצה שכזו נראה כי כל הזוגיות תמשיך להוות הליך איסוף נתונים על אודות בני הזוג. מנגד, לאחר קפיצה אמונית שכזו הגישה שלנו לגבי כל מידע שיתגלה לא תאלץ אותנו לעשות רוויזיה על האמונות שלנו, אלא לשאול את עצמנו 'כיצד הזוגיות שלנו ממשיכה למרות המידע החדש'? הגישה הזוגית לאחר 'קפיצת אהבה' היא שונה לחלוטין. אם כן, איני דורש קפיצת אהבה מתמדת, שכן זוהי דרישה לא סבירה בעליל, אלא לדעתי אפילו קפיצה אחת שכזו משנה באופן רדיקלי את היחס שלנו אל הידע באופן כללי.

נראה לי שזו התובנה הבסיסית של המשנה המוכרת ממסכת אבות (פרק ה, משנה טז):

כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל הדבר, בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם.

המסר המרכזי של משנה זו הוא שאהבה וזוגיות אינם תלויים בידע מסוים על אודות בן/בת הזוג. מובן שידע הוא חשוב, אך אם הזוגיות נסמכת רק על ידיעה, ללא כל 'קפיצת אהבה', אין לה סיכוי לשרוד – שכן הידע פשוט לא מספיק.

באהבה תשגה תמיד

לשם הבנה מעמיקה של הרעיון המוצג לעיל ברצוני להציג השלכה מעניינת שלו. אם אין סך מסוים של ידע, אשר בעזרתו ניתן לנבות בהצלחה את סיכויי הזוגיות, נראה שגם לאחר הנישואים עצמם הידע הוא אינו המרכיב החשוב ביותר, אלא שהגישה הכללית של בני הזוג זה לזה חשובה לא פחות. במילים אחרות, מה שקובע את סיכויי הצלחת הזוגיות זה לא רק אוסף המעשים שנעשים או אוסף המחוות הזוגיות – אם כי אל לנו לזלזל במחוות אלו – אלא גם הזיקה בין בני הזוג. לא רק שאין קריטריונים ברורים ומובחנים למציאת בן הזוג האידיאלי, אלא שגם לאחר מציאת בן הזוג אין מתכון מעשי לשמירה על הזוגיות, שכן לולא אותה גישה אמונית כל המעשים אינם שווים דבר. ניתן להבין רעיון זה באמצעות סיפור חסידי, אשר עוסק אמנם באהבת ה', אך בנקל ניתן להשליכו גם על עניין הזוגיות:

פעם אחת בפורים, כשקרא הרבי ממוגילניצה את המגילה, עמד אצלו אברך אחד, שאמר אחרי הקריאה: "חושש אני שלא שמעתי היטב ודילגתי על איזו תיבה". "הנה לכם", אמר הרבי אחר-כך אל אחד ממקורביו, "מתחסד גמור, איש כזה העיקר אצלו זה לצאת ידי חובתו. אבל מי שמכוון בנשמתו לקיים את רצונו של השם יתברך, והוא דבוק כולו ברצונו של השם, אפשר שיארע לו שהוא מחסר משהו ממצוות השם, ואף-על-פי-כן אינו חושש, שכך נאמר: 'באהבתו תשגה תמיד'. [מ' בובר, אור הגנוז, שוקן, ירושלים, תשס"ה, עמ' 330]

 

 


קרדיט תצלום:
prostooleh
שתף:
 
  • נועם אורן

    סטודנט לפילוסופיה ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. כותב בנושאי אתיקה, פילוסופיה מדינית והגות יהודית מודרנית.