"האיש שלא היה שם": מקרה זדורוב וקרימינליזציה של שלטון החוק

יוסי ברנע - 06/03/2019 - זווית אחרת

הרשעת חפים מפשע היא אקט חמור משתי סיבות. ראשית, מאדם חף מפשע נשללת לשווא חירותו; שנית, העבריין האמיתי עודנו מסתובב חופשי. כמובן, במיוחד חמורים הדברים כאשר מדובר במקרה רצח.

בעבר התרחשו מספר מקרי רצח שעוררו הד תקשורתי רחב. אחד הידועים שבהם הוא רצח רחל הלר משנת 1974, אשר יוחס תחילה לעמוס ברנס, שישב בכלא על לא עוול בכפיו עד שחרורו בשנת 2002. על המקרה הטראגי של ברנס נכתבו, בין היתר, הספרים רצח רחל הלר: אנטומיה של חקירה מאת ברוך לשם, מי שהיה דובר המשטרה בתקופה בה התנהל ההליך כנגד ברנס; האמת על פרשת ברנס, מאת חוקר המשטרה בדימוס עזרא גולדברג; ועמוס ברנס – מאבקו של חף מפשע, מאת שלמה ולדמן. לכך ניתן להוסיף גם פרקים מספריו של חוקר המשטרה, שהפך לימים לחוקר פרטי, מיכאל רז.

בעשור האחרון עסקה התקשורת גם בסולימאן אל-עביד, שהורשע באופן שנוי במחלוקת באונס וברצח חנית קיקוס, כאשר אפילו אביה של הקורבן הטיל ספק באשמתו של הנאשם; ביוסף קסטל, בו עסקה הסדרה "האזרח ק"; ובחמשת המורשעים ברצח של הנער דני כץ מ-1983, עליהם נעשה סרט תיעודי.

אולם אף אחד מן הסיפורים הללו לא התקרב להד הציבורי שעוררה הרשעתו של רומן זדורוב ברצח תאיר ראדה. לפני מספר חודשים פרסמה רעייתו, אולגה, את הספר האיש שלא היה שם, שבמסגרתו ניסתה להציג ראיות והוכחות לכך שבעלה איננו הרוצח. אגב, גם ספר על אמה של תאיר ראדה – שמיוזמתה הפעילה את החוקר הפרטי, אלכס פלג – יצא באחרונה, ולפני מספר שנים פורסם ספרו עוכר השלווה של חיים סדובסקי לתפור חף מפשע – מדוע אדם מודה ברצח שלא עשה?.

ראוי לציין כי לא רק בעשורים האחרונים נכתבו ספרים על מורשעים, אשר נטען כי הם חפים מפשע. ספק אם מישהו כיום זוכר את ספרו של עיתונאי אלמוני בן ה-23 בשם דן מרגלית: הסדיסט, סיפורי חיים מאחורי משפטים דרמטיים (1961), שהכותרת על כריכתו קבעה כי "חיים שמחון לא רצח את מירה ארצי". על גב הספר נכתב כי "נחשפים לראשונה, תוך כדי קריאה מרתקת ודרמטית סודות כמוסים, המוכיחים בבירור כי חלק מעדויות התביעה התבססו על שקרים, וכי אחד העדים הראשיים של התביעה נגד שמחון, הואשם זה עתה בניסיון אונס".

עם זאת, כעבור שנים הופיע בתוכנית הטלוויזיה "ערב חדש" – שכה זוהתה עם דן מרגלית – בנו של הרוצח שסיפר כי אביו הודה על ערש דווי שרצח את מירה ארצי. ובכן, הודאה שכזו נתפסת כבעלת משקל, אך הודאות לרוב, ובפרט אלו שניתנו בחדרי חקירות או בבתי המשפט, הן חשודות, וכבר קבע פרופ' בועז סנג'רו ש"ההודאה, שהיא מלכת הראיות, הפכה לקיסרית הרשעות השווא".

סנג'רו, פרופ' למשפטים העומד בראש החטיבה למשפט פלילי ולקרימינולוגיה במרכז למשפט ולעסקים ברמת-גן, הוציא בשנת 2014 ספר מטריד במיוחד בשם: הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם. הספר אינו עוסק רק בהודאות שווא, אלא גם במגוון של תופעות המובילות לבסוף להרשעתם של חפים מפשע: עדויות ראייה מוטעות, עדויות שקר, ראיות מדעיות מוטעות ומטעות, טעויות של שופטים, תפיסות תפקיד לא נכונות של חוקרים ותובעים, הסתרת ראיות הפועלות לזיכוי, בידוי ראיות, ייצוג גרוע על ידי סנגורים, עסקאות טיעון ועוד.

מאמר זה, אם כן, יתמקד בסוגיה אחת מרכזית: הפיכת מערכת החוק מכזו הפועלת לכינון צדק לכזו הפועלת לשימור כבודה העצמי. כך, במקום לתקן טעויות ושיבושים, כמו גם את מעמד ההודאה השנוי במחלוקת, היא הביאה בהכרח לקרימינליזציה עצמית, העולה מהספרות שתובא במסגרת סקירה זו.

הטרגדיה של ברנס

ברנס הוזכר ולא בכדי. חוקר המשטרה, וכיום החוקר הפרטי מיכאל רז, הקדיש שנות מאבק רבות למענו, יחד עם איש המשטרה יצחק קרן והחוקר הפרטי שלמה ולדמן. רז אף לקח את ברנס לבדיקת פוליגרף שהוכיחה שהוא לא רצח את רחל הלר, וכי ראש צוות החקירה הכה את ברנס במהלך "שחזור" הרצח, אף כי המשטרה טענה שאותו קצין כלל לא נכח בעת השחזור.

שופט בית המשפט העליון, חיים כהן, ביקר את ברנס לאחר שנים בבית הסוהר, וביקש את סליחתו על שטעה בדחיית ערעורו. בספרו דמי אחיך – על שלטון הקליקות ובעיית הצדק במדינת ישראל, כתב מיכאל רז כי "מצפונו [של כהן; הערת העורך] ייסר אותו, ולכן ביקש ממנו לחתום על בקשה לחנינה. ברנס סירב לחתום מכיוון שהוא חף מפשע, ומי שמבקש חנינה למעשה מודה באשמה. ברנס דרש זיכוי באמצעות משפט חוזר שיוכיח את חפותו בגלוי ולא בסתר. השופט, שלא יכול היה להיעתר לבקשתו, חתם בעצמו על בקשת החנינה וברנס שוחרר מבית הכלא".

בשנת 1981 פנה ברנס לשר המשפטים משה ניסים, וליועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר, וביקש משפט חוזר. בעקבות מאבקו הציבורי של חוקר המשטרה, עזרא גולדברג, שגרס כי רחל הלר נרצחה על ידי רוצח סדרתי – שרצח גם נשים נוספות: אורלי דובי ודפנה כרמון, אשר שניים מהנאשמים ברציחתה נאשמו גם ברצח הנער דני כץ – התקיים דיון בכנסת באוגוסט 1993. בעקבותיו, התקבלה הצעתו של פרופ' דוד ליבאי, שכיהן אז כשר המשפטים, לתיקון 22 לחוק בתי המשפט, מה שלדברי רז בספרו "הוסיף עילה חשובה לעריכת משפט חוזר, לפיה כל אימת שהתעורר חשש של ממש כי בהרשעת אדם יש עיוות דין, די בחשש כזה כדי שנשיא ביהמ"ש העליון יוכל לצוות על עריכת משפט חוזר".

עם איסוף העדויות וההוכחות לחפותו של ברנס הוגשה בקשה למשפט חוזר, אך היא נדחתה על ידי השופט לווין, ולכן נסעו רז ו-ולדמן לירושלים על מנת להיפגש עם השופט חיים כהן בביתו. כהן הודה שאין ביכולתו לעזור להם, אך מאותה שיחה בלתי-פורמאלית התברר לשניים כי השב"כ פרסם דו"ח המוכיח את חפותו של ברנס, אם כי דו"ח זה "נעלם". מעניין לציין שהתובעת הסתירה מבית המשפט דו"ח של השב"כ , שקבע שהרצח לא בוצע על רקע לאומני וככל הנראה לא החמישה הם הרוצחים. על כל פנים, השופט כהן טען כי "יוקרת המערכת המשפטית לא תאפשר משפט חוזר ועשיית צדק [עבור ברנס; הערת העורך]".

חשוב להדגיש כי שלטון החוק והמשפט אינם מרחפים בחלל ריק; אין מדובר אך ורק בעקרונות ובערכים, אלא בממסדים פוליטיים להם יש אג'נדה, סדר יום ודרכי פעולה כמו כל ארגון אחר.

למשטרה כארגון, למשל, יש דרך פעולה בפיצוח פשעים המכוונת להשגת הודאה. רצח אכזרי של חיילת בת 19, כמו במקרה של רחל הלר, עורר סערה ציבורית והביא להקמת צוות חקירה בראשות חנא חדאד, שפוזר לאחר שהגיע למבוי סתום – כלומר, לאי-קבלת הודאה מפי החשוד יורם ביכונסקי, שהיה בן-זוגה של הלר.

חדאד לא הסכים לצרף לצוות את פקד יהודה אלבז, משום שלטענתו – כפי שהוצגה בספרו של רז – "הוא עובד עם הידיים ולא עם הראש", מה שהסביר את השתתפותו בצוות החדש של שאול מרכוס, באשר זה "נהפך אצל סנ"צ מרכוס יתרון שיביא להצלחה בכל מחיר. למעשה מתברר שאופי הרכב הצוות קובע ומכריע את גורל החקירה בחדרי החקירות ולא בבית המשפט".

אלימות החוקרים הינה פונקציונאלית לתפקודם, ורז מצטט בספרו את ניצב תורג'מן שבראיון עמו אמר ש"בתקופתנו רבו המקרים של שימוש באלימות כלפי נחקרים, זה היה נחשב  לחברמני להכות". ההסבר הוא פשוט: מכות, ולעיתים עצם המעצר, גורמים לחשודים להודות בפשעים שמעולם לא ביצעו, ולו רק כדי להפסיק את הפגיעה בהם. ההודאה מביאה להרשעה – כלומר, להצלחת חוקרי המשטרה, שעשויה להתרגם לכדי קידום בתפקידים ובדרגות. על משמעות פיצוח הרצח אומר חוקר המשטרה חנא חדאד כי "סביר להניח שדרך  כזו ותוצאה מעין זו הייתה בוודאי גורמת לקידום דרגות גבוהות יותר ולתפקידים בכירים יותר, אך בעיניי לא הייתה חשיבות לעניין הדרגה אלא עמדה בפניי שאלת 'אמת' ו-'שקר'".

סוגיה זו אינה חדשה, ועל מידת חומרתה ניתן ללמוד מדברי השופט חיים כהן, כבר בשנת 1978, אשר לאחר הליך ערעור מסוים אמר את הדברים הבאים: "התחלתי לפקפק במקצת, שמא הגיע הזמן והמלחמה בפשעי הפושעים צריכה להידחות מפני המלחמה בפשעי השוטרים. שאלתי את עצמי אם על ידי השימוש השיפוטי, אשר אנו השופטים עושים בראיות – ולו גם כשרות מבחינת דיני הראיות – שהושגו על ידי חוקרים פושעים, אין אנו עושים עצמנו שותפים לאחר המעשה לפשעיהם […] סוף-סוף אין החקירה המשטרתית כולה, אלא הליך הכנה למשפט, ויש בפשעי החקירה כדי להטיל צל כבד על הליכי המשפט הבאים בעקבותיה […] הרושם העגום הוא שהמקרים הולכים ורבים, וחומרתם הולכת ומחריפה. השוטרים מצפצפים על הביקורת הנמתחת עליהם מפי השופטים ואינם מקיימים הוראותיהם, ואין פוצה פה ומצפצף".

רומן זדורוב – שחזור של טרגדיית ברנס?

המקרה של זדורוב משמש גם הוא דוגמה לאופן שבו השגת הודאה היא שעמדה ועומדת במרכז החקירה. בעקבות "הודאתו" של זדורוב, המשטרה כלל לא טרחה לבחון ממצאים פורנזיים מזירת הרצח של תאיר ראדה, כגון שיער אשר נמצא במקום.

ובכן, מובן מאליו כי על מנת להרשיע אדם יש צורך ביותר מהודאה, אך כאן עולה בעיה נוספת ולפיה גם שחזור מספיק לכך – בעייתי ושנוי במחלוקת ככל שיהיה. כך, למשל, כל מי שצפה בסרט ה"שחזור" של ברנס יכול להבין מיד שלא הוא הרוצח המשחזר את צעדיו. זהו הדין גם במקרה של זדורוב, שלגביו כתבה רעייתו את הדברים הבאים: "השחזור התחיל בכניסה לבניין שבו התרחש הרצח. כך נמנע מרומן להציג את מסלולו משער בית הספר ועד לבניין. כזכור, הוא קיבל שק דבק ממעסיקו והלך לכיוון המקלט שבו עבד. החוקרים התעלמו משק הדבק שהיה אמור להיות בידיו של רומן בעת כניסתו לבית הספר ומהזמן הדרוש להליכה מהשער למבנה". "וכאן מגיע הקטע שאולי הוא המקומם ביותר – רומן אפילו לא ידע היכן בדיוק התבצע הרצח!". זו קביעה מדהימה ובלתי נתפסת, וזדורוב ממשיכה וכותבת כי "במהלך חקירותיו הבין רומן שהרצח בוצע בקומה השנייה, אך כיוון שמבנה בית הספר מורכב ממדרגות המובילות לחצאי קומות, וכיוון שרומן לא הכיר כל כך את הקומות העליונות, הוא לא ידע שבפועל הרצח התרחש בשירותי הבנות שבקומת הביניים. וכך רומן הדריך את השוטרת שגילמה את המנוחה לעלות במדרגות ולפנות ימינה, בעוד ששירותי הבנות היו בכלל משמאלו".

שחזור קלוקל מעין זה מסביר מדוע תנועת "עשות משפט – להפחתת מעמד ההודאה" הגיעה למסקנה שיש צורך בשינוי פקודת הראיות, כך ש"לא יורשע אדם על פי סעיף זה, אלא אם כן נמצאה בחומר הראיות ראייה עצמית בדרגת סיוע, המסבכת את הנאשם בביצוע העברה".

חקירת המשטרה היא התחנה הראשונה בהליך לקראת הרשעתו של אדם. אמנם השגת הודאה כבר בשלב זה מייתרת למעשה את המשך ההליך, וההרשעה במשפט היא בגדר עובדה מוגמרת. התחנה השנייה היא הפרקליטות, אשר התנהלותה בפרשת זדורוב מטילה כתם על מערכת אכיפת החוק. כך, למשל, עולה מדברי ראש המכון הפתולוגי, ד"ר חן קוגל, כי "התובעת בתיק רצח הנערה תאיר ראדה, עורכת הדין שילה ענבר, הסתירה מבית המשפט את עמדתו המקצועית של ראש המכון לרפואה משפטית […] ומנעה ממנו להעיד בנושא בפני השופטים". קוגל סיפר לנציב הביקורת, השופט דוד רוזן, על התביעה, והוא "שוחח עם ענבר זמן קצר לאחר שחקרה את ד"ר מאיה פורמן כעדת הגנה לטובת רומן זדורוב. חקירתה של פורמן עסקה באחד הפצעים שנמצאו על גופתה של ראדה, שנגרמה לדעתה מסכין משוננת, כאשר ענבר מצדה הטיחה בה בביטחון כי קוגל חולק על דעתה המקצועית. לאחר מכן, עוד בזמן ניהול המשפט ולפני הגשת הסיכומים בתיק, שוחח קוגל עם ענבר ואמר לה כי בניגוד לטענתה בבית המשפט, הוא תומך בעמדתה המקצועית של פורמן. אולם – כפי שנכתב על ידי רויטל חובל בהארץ – אף שקוגל הבהיר לה את עמדתו, ענבר לא הביאה את הדברים לידיעת השופטים, דבר שיצר את הרושם שקיימת מחלוקת בעניין, ולא קונצנזוס.

מכל מקום, התחנה השלישית בשרשרת ההרשעה היא שופטי בית המשפט. דברים קשים כותבת זדורוב בהקשר זה: "העובדה הבאה תעיד יותר מכל על חוסר הבקיאות המביך בתיק: השופט בנימין ארבל, שצורף להרכב בשלב גביית הראיות הנוספות – ולא השתתף בדיון בבית המשפט המחוזי, במשפט שבו רומן הורשע לראשונה – תיאר את הודאתו של רומן  באופן שגוי לחלוטין, תוך הפגנת פער עצום בין תיאוריו ופעולותיו של זדורוב בעת השחזור ובין הצגתם בבית המשפט. לטענתה של זדורוב, "מדובר בהוכחה חד משמעית לכך ששופט, שכלל אינו מודע לעובדות המוצגות בתיק, יכול לחרוץ את גורלו של אדם לשנות סבל רבות בכלא".

אולם זו אינה נקודת הביקורת היחידה ביחס לשופטים. השופט יצחק כהן, שלימים הודח מכס השיפוט בשל הרשעה בהטרדה מינית, כתב את פסק דינו בצורה שעוררה את תשומת ליבו של מומחה לתקשורת, אשר קרא את פסק דינו של כהן וכתב – כפי שמופיע בספרה של זדורוב – כי "האינטואיציה שלי אותתה על חוסר אמינות, ואני בטוח שאיני היחיד […] לא חשתי שהכותב מתאמץ מדי להיות ניטרלי, מפוכח, שקול דעת […] "נראה שהמחבר האמיתי של פסק הדין הוא בעל רגשות עזים לדברים שנכתבו. אין שום אפשרות להניח שהמחבר הוא אדם אובייקטיבי שפשוט מביא עמדה על ביצוע פשע כפי ששופט אמור להיות. המחבר הוא אדם שהשקיע בכתיבת 14 עמודים כדי לתאר אירוע מינורי וחסר חשיבות כמו ריב סתמי בין רומן לאחיו שנים רבות קודם לכן. נוסף על כך, המחבר הקדיש לא פחות מ-15 עמודים להשתלחות אישית נגד מומחה המז"פ אלכס פלג. גם בקריאה החוזרת שלי את פסק הדין התקשיתי להאמין ששופט הגון מסוגל להשתלח כך במומחה עתיר ניסיון […] ההסבר שלי, קשה ככל שיהיה, הוא אחד: פסק הדין רובו ככולו, נכתב על ידי אדם שקיבל במה לשכתב את ניצחונו – אדם מוטה, נקמן, שונא, כועס".

זדורוב עצמה הוסיפה טענה חשובה ומעוררת תדהמה: "לפי כל הסימנים, הפרקליטות היא זו שהתוותה את פסק הדין, העניקה את הפרשנות ואת כל חומרי החקירה הסלקטיביים ויצקה לתוכו את השקפתה כאילו מדובר ב'אמת'". בכל פסקה במסמך הארוך ניתן לזהות את השפה של עמדת התביעה. זו האמנות שהזכירה התובעת שילה ענבר לרגל פרישתה, וכך אמרה: "לכתוב טיעון משכנע, להציג צד, זאת אומנות – כשעושים את זה טוב". היא יודעת היטב על מה היא מדברת; זו בהחלט אומנות הכתיבה, יצירת היגיון מתקבל על הדעת. לאב בית הדין, יצחק כהן, ששימש במשפט זה כחותמת גומי, לא נותר אלא להוסיף הערות ביניים וסיכום קלוש", כך לדבריה של זדורוב.

אלכס פלג, המשמש כיום חוקר פרטי, עבד שנים רבות כראש מעבדת מז"פ ניידת בתל-אביב, כאשר בתפקידו האחרון במשטרה שימש כעוזר ראש המחלקה לזיהוי פלילי. פלג, שדבריו הופיעו בספרו של חיים סדובסקי, טען: "ערכתי עשרות אם לא מאות שחזורים במסגרת תפקידי בזירות רצח". על סרט השחזור הוא אמר לסנגור את הדברים הבאים: "מסרט השחזור אני מתרשם שהנאשם לא ידע פרטים מוכמנים שאותם הרוצח היה חייב לדעת. הנאשם סיפק את מה שהחוקרים עצמם ידעו […] מניסיוני, נראה לי כאילו מישהו ביים את השחזור. הוא [זדורוב] לא ידע להצביע על החתך העמוק בפרק ידה השמאלית של המנוחה; הוא לא ידע על נייר הטואלט הספוג בדם שנמצא באסלה; הוא הראה קפיצה מעל הדלת, בעוד שהעקבות מראות מסלול בריחה שונה של הרוצח; הוא לא ידע כיצד נפגעה המנוחה בגרונה, והוא לא ידע כיצד ואיפה נמצאה המנוחה".

בחזרה לשופטים. כזכור, המקרה של זדורוב נדון תחילה בבית המשפט המחוזי בנצרת, בפני הרכב של השופטים יצחק כהן, חיים גלפז ואסתר הלמן. בשנת 2013, בעקבות ערעור סנגוריו של זדורוב, הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי לדיון בטביעת הנעל ובסימני הסכין שעוררו תהיות, כאשר בעקבות מותו של גלפז ב-2011, הוא הוחלף בשופט אחר. כלומר, כמעט אותו הרכב שהרשיע את זדורוב בתחילה דן גם בערעור שהוגש בעניינו, מה שללא ספק מהווה כשל במערכת המשפט; וזאת, משום שסביר להניח כי הרכב שקיבל החלטה מסוימת לא ימהר לשנותה על נקלה, שהרי אם יעשה כן יעיד על עצמו שטעה בהכרעתו הראשונית.

בנקודה זו, ראוי לצטט את דבריו של שופט בית המשפט המחוזי, שלי טימן, אשר אמר באחד הראיונות לאחר שפרש: "פעם אמרתי לשופט בהרכב שאני רואה בעייתיות בראיות בתיק. אפילו לא דיברתי על זיכוי, והוא אמר לי, 'אתה יודע מה יעשו לנו פה אם נזכה'?". במקום אחר הוא התבטא בנוגע לשופט ש"היה מקבל את התיק, ועוד לפני הקראת כתב האישום כבר התחיל לנסח את פרטי כתב ההרשעה בהכרעת הדין, כשברור לו כבר שמדובר בהרשעה".

מכל מקום, באוקטובר 2014 הוגש ערעור שני בתיק זדורוב, כאשר גם במקרה זה הוא הורשע, ברוב של שני שופטים כנגד אחד, מה שלכאורה אמור לזכות את הנאשם מחמת הספק. הרי אין מדובר בהליך פוליטי דמוקרטי המבוסס על "הכרעת הרוב", אלא בהליך משפטי; ואם יש שופט שדעתו היא דעת מיעוט, פירוש הדבר שיש מחלוקת וספק, ולכן לא יכולה להתקבל הסכמה להרשעה.

לסיום, אציין שגם המערכת הפוליטית עלולה להוות גורם לחץ להרשעות. כך, למשל, הזעזוע שנגרם מרצח רחל הלר הוביל לכך ששר המשפטים חיים צדוק היה נוכח בעת המשפט – מעשה שלא ייעשה. בנוסף, היו גם לחצים נוספים, כפי שמציין מיכאל רז בספרו: "לחצם של ראש הממשלה, שר המשפטים ושר המשטרה, יחד עם הגיבוי הבלתי מוגבל שנתן המפכ"ל לצוות החקירה של מרכוס. כל אלה היו סיבות שחרצו לשבט את גורלו של ברנס".

תמונת שלטון החוק ניצבת מול עינינו במלוא כיעורה. האם תוכל החברה האזרחית בישראל  לגרום לשינויה?