בחירת העורך

קרצוף המצפון, גרסת ורשה

,
הפסול הטמון ב"חוק השואה" ברור לנו לחלוטין; אולם בכל זאת הוא זכה לרוב בהצבעה בפרלמנט הפולני, ולכן ראוי לנסות ולהתחקות אחר הלך המחשבה שהוביל לחקיקתו.

הפרלמנט בפולין אישר בשבוע שעבר את "חוק השואה". החוק אוסר להביע התבטאויות הקושרות בין הזוועות שנעשו על אדמת פולין בזמן השואה, ובין העם הפולני ופולין עצמה כישות מדינית. לא מדובר באיסור פורמלי גרידא, אלא בעבירה שדינה עד שלוש שנות מאסר. גורמים בפוליטיקה הפולנית, וביניהם אף ראש הממשלה – מתאוש מורביצקי – בכבודו ובעצמו, הביעו תמיכה בחוק, בטענה כי הוא מתקן עוול שנעשה לעם הפולני במשך כמה עשרות שנים.

ובכן, אינני רואה צורך לפרט כאן על העוול האמיתי והיחיד הקיים בסיפור – זה אשר חוו היהודים במהלך השואה על אדמת פולין; וגם אינני רואה צורך באזכור הירתמותם של פרטים מתוך העם הפולני למטרה הנאצית, אשר התבטאה בהלשנות ובפעולות נוספות כנגד שכניהם היהודים. את הפרק המכוער הזה בהיסטוריה הפולנית יש טובים ממני שיודעים לספר. היכולת לספר אותו, בפרטי פרטים ותוך דיוק בעובדות – שהרי באותה התקופה פני הרוע לא היו מוסתרות – משמשת שתי מטרות סותרות; מצד אחד, היא זו שדוחפת את הפולנים לחוקק חוק שכזה, ומצד שני היא גם הסיבה מדוע אין לחוקק אותו, שמא קרצוף מצפונם של הפולנים ייכתב גם הוא כעוולה היסטורית ויכתים את הדגל האדום-לבן.

מכל מקום, "חוק השואה" הינו תוצאה של דפוס המחשבה הפוסט-מודרני הנפוץ בימינו. תחת דפוס זה, אם יסופר לך שנפל עץ ביער, אז אמיתות נפילתו היא משנית ביחס לשאלות כמו "מי אמר לך שהעץ נפל", "מדוע הוא אמר לך?", "מהם האינטרסים שלו?", "האם אתה לא פוגע ברגשות הציפורים אם תאמר להם שהעץ, אשר עליו היה בנוי הקן שלהן, נפל?". ובכן, נפל העץ, נפל היער ונפלה היכולת האנושית לנהל שיח ולהתמודד עם האמת ככלל. את הפולנים לא מעניין מה התרחש במהלך השואה וכיצד פעלו בני עמם באותה התקופה; בעיניהם, ישנו עם שלם שעלול להיפגע אם ייחסו לו עוולות, אשר בוצעו בעבר על ידי פרטים מתוכו, וזה כנראה יותר חשוב. גם העם הגרמני, אשר עליו מוטלת אחריות גדולה יותר לרצח היהודים בשואה, נאלץ להתמודד עם הכאב שבאשמה; אולם הוא – היום, ובעיקר בשנים שלאחר המלחמה – שאל שאלות, וניסה להפיק מן עובדות העבר תובנות בנוגע לאופן בו אמור השיח על השואה להתנהל. בשונה מהגרמנים, בפולין שואלים שאלות על השיח סביב השואה, ומהן מנסים להשליך על העבר.

אילו היה גורס החוק כי מחנות ההשמדה, אשר שכנו בשטח פולין הכבושה, אינם מיוחסים לאף ישות מדינית פרט לגרמניה הנאצית, היה הוא מדייק בעובדות ההיסטוריות ומיישר את השיח על השואה עם העבר. על הנקודה הזו כבר עמדה 'הברית הלאומית לזיכרון השואה' (IHRA) בהתייחסותה החיובית – והמפתיעה – כלפי החוק. אולם כפי ש-'יד ושם' השכילו להדגיש בהתייחסותם שלהם לנושא, המגבלות שמחיל החוק על השיח הינן רחבות יותר ואינן חלות רק על קשירת מחנות ההשמדה למדינת פולין; אלא שהן אוסרות על האשמת החברה הפולנית בכלל, וכך גם על האשמת פרטים מתוכה, בפשעים כנגד יהודים בזמן הכיבוש הנאצי. מגבלות אלו מנוגדות לחלוטין לדיוק ההיסטורי בשיח על השואה, בכל מה שנוגע לפרטים הפולנים, ומבהירות כי החתירה לאמת היא שנייה בחשיבותה לרגשותיהם של הפולנים.

היה זה גבלס עצמו, אשר עמד על כך שבכוח סילוף עובדות וניתוב השיח ניתן לשנות עובדות ולהמיר שקר לאמת, ולכן מבעית לראות כי ניסיון העם הפולני לקרצף את מצפונו רק מכתים אותו עוד יותר במורשת השנואה.


אלי בנימין ישראל

ברזילאי-ישראלי, סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים - בהתמקדות על פילוסופיה יוונית ופילוסופיה חדשה. כותב על פילוסופיה, אקטואליה, תרבות ועוד.