בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

ראיון מיוחד: הסופר והפילוסוף משה רט...

ראיון מיוחד: הסופר והפילוסוף משה רט

,
לכבוד הוצאת ספרו של רט, ''פשוט להאמין'', נועם אורן קיים עמו ראיון על הקשר בין רציונאליות לאמונה.

הרב ד"ר משה רט הוא דמות מעניינת במיוחד. מצד אחד מדובר באדם רחב אופקים – ד"ר לפילוסופיה, כותב סיפורים קצרים, מבקר סרטים וספרים. מצד שני הוא מאמין אדוק בעולם הדתי, וכאשר אני אומר "העולם הדתי" איני מתכוון רק לאיזו אמונה באל פילוסופי מופשט אלא באל פרסונלי ואף בקיומם של שדים ורוחות רפאים. רט כותב את הגיגיו בבלוג המצליח "מיסטריום" אשר עוסק במגוון רחב של נושאים – מיהדות ודת ועד אתיקה וסרטי אימה. ספרו "פשוט להאמין" אשר עוסק בקשר שבין רציונאליות ואמונה יצא לא מזמן לאור בהוצאת ידיעות ספרים, ולכבוד המאורע החלטתי לראיין אותו אודות הנושאים בהם הספר עוסק.

לא מזמן הוצאת את הספר "פשוט להאמין", רוצה לספר לנו קצת על הספר?

הספר נכתב על בסיס מאמרים שפרסמתי בשנים האחרונות באתר שלי. כבר כמה שנים אני מעלה לאתר מאמרים אשר מתייחסים לנושא של "האתאיזם החדש", שהתחיל בעיקר בעקבות ריצ'רד דוקינס, כריסטופר הי'צנס וסם האריס, וההשפעה שלו ניכרת גם בארץ. התופעה הזו מאוד קוממה אותי גם ברמה הדתית-אמונית וגם ברמה האינטלקטואלית – מבחינת השטחיות והריקנות של הטיעונים שלה, ומכיוון שיש לי רקע בפילוסופיה התחלתי לכתוב באופן עקבי תגובות לטענות של הזרם הזה. עם הזמן הבנתי שהדיון הוא לא רק על אודות השאלה "האם יש אלוהים", אלא הוא דיון הרבה יותר בסיסי על כלי ההכרה והגבולות שלה. לבסוף חשבתי שכדאי להוציא את ההשגות שלי בספר מסודר ולא במאמרים פזורים, כדי שמי שיקרא יזכה לתשובה אמונית אחת וקוהרנטית כנגד כל הטיעונים של האתאיסטים החדשים.

למי הספר מיועד?

הספר מיועד לכל קורא כיוון שהוא לא עוסק ספציפית בדת היהודית. הוא אמנם מוביל אליה אך זוהי איננה המטרה העיקרית שלו. זה גם לא ספר מהזא'נר של ספרי ההחזרה בתשובה למיניהם, זהו ספר פילוסופי שמסביר מושגים בסיסיים של הכרה ואמונה. המטרה הראשונית של הספר היא להבהיר שכל אדם נשען על אמונה כלשהי גם אם הוא מדען, ספקן או אתאיסט. הספר לא מנסה להוכיח את אמיתותה של אמונה כזו או אחרת, אלא להגביר את המודעות של אנשים לתהליכי החשיבה וההכרה שלהם. אם אדם ייגש אל הספר בגישה שהוא בטוח בעמדתו האתאיסטית, הספר פשוט לא ישכנע אותו, אלא רק יראה שהביקורות שלו על הדת אינן תקפות. בעצם, המטרה המרכזית של הספר היא לתת למאמין כלים להגן על האמונה שלו. לכן כותרת המשנה של הספר היא "מדריך למאמין הרציונאלי", בכדי להדגיש שאמונה היא לא בהכרח דמיונות או רגשות אלא היא יכולה להיות רציונאלית.

ממה שאני מבין, לפי תפיסת עולמך האתאיזם והתאיזם הן תפיסות עולם רציונאליות אשר לא ניתן להכריע ביניהן בכלים רציונאליים

לא בדיוק, אני טוען שכל השקפה של אדם מבוססת בסופו של דבר על הנחות יסוד שנשענות על אמונה, ואותן הנחות יסוד אמוניות הן אלה שיובילו אותך למסקנות הסופיות שלך. כאשר מישהו אומר "אני מחפש את האמת", הצעד הראשון שהוא יעשה לכיוון מסוים, כמו אדם שעומד על צומת דרכים, יקבע מה הוא ימצא בסוף. פירוש הדבר הוא שאין חיפוש "אובייקטיבי", הנחות היסוד שלך הן אלה שיכריעו מה תהיינה המסקנות שלך. כאשר יש לאנשים הנחות יסוד שונות לחלוטין, אין כל אפשרות לשיח ביניהם וכל אחד מהם צודק לשיטתו. אך כאשר יש הנחות יסוד משותפות ובכל זאת אותם אנשים הגיעו למסקנות שונות, אזי זה אומר שמישהו עשה טעות לאורך הדרך. במקרה כזה אפשר לברר ולהראות כיצד לפי שיטתו של אותו אדם הוא היה צריך להגיע למסקנות אחרות מאלו שהוא הגיע אליהן. כמובן שגם על הנחות היסוד עצמן ניתן לחוות דעה – אילו הנחות יסוד יותר משכנעות או יותר אינטואיטיביות ואילו נראות פחות משכנעות.

מה הן הנחות היסוד שריצ'רד דוקינס ודומיו אוחיזן בהן ואתה לא מקבל

אחד הדימויים שמובילים את הספר הוא של אדם שנמצא בלילה מתחת לפנס רחוב ומסביב לאותה אלומת אור יש מעגל של חושך. בידי אותו אדם יש את האפשרות להצטמצם ולהתעניין רק במעגל האור בטענה שרק תחתיו הוא רואה באופן ברור. אך יש בידיו גם את האפשרות להכיר בכך שמעבר לאור יש עולם שלם שאינו מוכר באופן ברור כמו זה המואר, אך אין זה אומר שהוא לא קיים או שאין לנו כל יכולת לומר עליו משהו. ההבדל הבסיסי בין שתי תפיסות העולם שלנו זה ההבדל בין ההיצמדות למעגל של האור לבין ההתרחבות למעגל של החושך. אדם כמו דוקינס הוא אדם שנצמד למעגל של האור, מבחינתו המדע הוא המעגל של האור וכל מה שהוא מעבר לגבולות המדע הוא בגדר דמיון. הנחת היסוד שלי, בתור אדם מאמין, היא שהמדע אמנם כלי עוצמתי וחשוב בבירור המציאות, אבל מעבר אליו יש עוד דברים. מבחינתי, אם משהו הוא אינו מדעי אין זה אומר שהוא בהכרח לא קיים, כמו שקיימים דברים שנמצאים מחוץ למעגל האור של הפנס באותו רחוב. כחלק מכך, הכלים להכיר את עולם החושך הם כלים שונים מהכלים המדעיים. הכלים המדעיים הם כלים של "צמצום" כדוגמת התער של אוקאם שגורס כי יש להתעלם מכל דבר שאינו הכרחי. בספר אני מציע כלים הפוכים, כדוגמת המעגל של צ'סטרטון שגורס כי התער של אוקאם הוא לא כלי רציונאלי. לטענתו אין סיבה להניח שכל מה שלא הכרחי למציאות לא קיים, להפך, יש סיבות לפעמים להרחיב את המעגל ולהכניס לתוכו גם דברים אשר אינם הכרחיים במובן המצומצם. מבחינתי, תמונת עולם היא יותר נכונה ויותר אינטואיטיבית כאשר היא יותר רחבה. זו היא נקודת המחלוקת המרכזית בין תפיסת העולם שלי לזו של האתאיסטים החדשים, דוגמת דוקינס. דוקינס מאמין בגישה מצמצמת ואני מאמין בגישה מרחיבה. מבחינתו של דוקינס, העולם נחלק לשניים – מדע ונונסנס, מבחינתי יש עוד כלים מלבד הכלים המדעיים, כמו האמונה.

אתה בעצם טוען שהרציונאליזם או המדעיזם אינם רציונאליים באמת. מדוע?

כי הגישות הללו מתעלמות מקיומו של מעגל החושך, הם מתנהגים ומתנהלים כאילו הם מכירים ויודעים את הכל. מבחינתם, כל מה שהם לא רואים במו עיניהם לא קיים. איך שלא תסתכל על זה, לא ניתן להתכחש לכך שיש גבולות לחקירה המדעית, גם גדולי המדענים יודו בכך. לכן, לטעון כי מה שאינו מדעי אינו קיים זה פשוט לא רציונאלי. זה כמו שצפרדעים שחיות באיזו שלולית בוץ נידחת יחשבו שהשלולית הזו היא כל העולם.

התגובה המתבקשת לטענות שהעלית פה היא שאולי הכלי המדעי הוא אכן כלי מוגבל, אך שאר הכלים שניתן להציע הם אינם מהימנים. למשל, קל לנו מאוד למדוד את כוח הכבידה אבל למדוד מה מוסרי ומה לא מוסרי נראה בלתי אפשרי. מה הכלים שאתה מציע והאם ניתן לסמוך עליהם?

זה תלוי באיזה תחום מדובר. אם אנחנו מדברים על תחומים כמו אמונה, ניסים ושאר תופעות על טבעיות, אחד הכלים המרכזיים הוא עדויות. נכון שלעדויות אין ערך של הוכחה מדעית אבל עדיין הן יכולות ללמד אותנו משהו על מה שנמצא במעגל החושך. כמובן שכל הכלים הללו הם כלים פחות וודאיים מהמדע אך הם אינם חסרי כל עוצמה הכרתית.

בא נתמקד רגע בסיפור של עדויות. היחס הנפוץ לעדויות בתחום העל-טבעי הוא ביטול גמור. אם אדם מסוים יגיד לי שהוא דיבר אתמול עם אלוהים או עם איזה מלאך, אני אתייג אותו, ככל הנראה, כחולה נפש. אתה טוען שלא רק שאנחנו לא צריכים לתייג אותו כחולה נפש שמדבר דברי הבל אלא שעלינו ללמוד ממנו.

אני אומר שצריך לקחת בחשבון את האפשרות הזאת. אני לא טוען שכל אחד שיטען שהוא דיבר עם אלוהים מיד צריך להאמין לו, אבל זה לא רציונאלי לשלול את העדות הזו באופן אוטומטי. יש כמה פרקים בספר שאני מתאר בהם כמה כשלי מחשבה והטיות שמתקיימים אצל ספקנים, וזה אחד הכשלים – היצמדות למוכר, היצמדות למעגל של האור. במעגל של האור אני ניתקל במקרים שיכולים לתת איזשהו הסבר לתופעות האלה – הזיות, שקרים ורמאויות. ולכן הספקן יטען שאם במעגל של האור הוא לא רואה דברים מהסוג העל-טבעי, אז זה אומר שגם במעגל של החושך אין דברים כאלה. זה כמובן טענה לא רציונאלית בעליל. העובדה כי לא ראית בעצמך דבר מסוים, לא מוכיחה בהכרח שהוא לא קיים. צריך להסתכל על כל מקרה לגופו, לא צריך להאמין לכל דבר אבל מצד שני לא לשלול אוטומטית. ברגע שמישהו מספר לך שהוא ראה משהו על-טבעי, תבדוק את האמינות של אותו אדם, האם הוא רציונאלי? האם הוא מנותק מהמציאות? האם הוא שפוי? תבדוק אם יש עדויות דומות שמאששות את אותה עדות. התגובה האוטומטית של לשלול ולהכריז שהכל הזיות היא אינה רציונאלית והיא נובעת מהנטייה להיצמד למוכר.

אני חושב שאחת הרתיעות מהחוויות שאתה מתאר היא חוסר העקביות וההתאמה שלהן. בעולם המדעי אני ואתה רואים את כוח הכבידה בפעולה באופן זהה, אבל בחוויה הדתית נראה שכל אדם נתקל בחוויה שקשורה ספציפית לדת עליה הוא גדל. האם זה לא מערער על האמינות של החוויה הדתית?

פה אתה נוגע בנקודה שמבדילה בין רשות הרבים של ההכרה לבין רשות היחיד. רשות הרבים של ההכרה זו המציאות שכולנו מסכימים עליה וזה העולם האמפירי שכולנו רואים פחות או יותר באופן זהה. עם העולם הזה קל לנו לעבוד מפני שאנחנו יכולים לבדוק אחד את השני. למשל, אם אני רואה משהו אני יכול לשאול אותך אם גם אתה רואה, וברגע שאנחנו מבינים שכולנו רואים את אותו הדבר אנחנו פוסקים שמדובר בדבר אמיתי. אבל זה שיש רשות הרבים שמשותפת לכולם, לא שולל את קיומה של רשות היחיד. יכול להיות שיש אנשים שיש להם חוויות פרטיות. שוב, ההיצמדות לרשות הרבים היא אותה היצמדות למוכר, היצמדות שכפי שאמרנו, אינה רציונאלית.

בנוגע לסתירות שבין החוויות הדתיות השונות. ראשית צריך לומר שיש הרבה מאוד מן המשותף בין החוויות הדתיות הללו. בהקשר זה אני מאוד ממליץ על הספרים "הקדושה" של רודולף אוטו ו"החוויה הדתית לסוגיה" של ויליאם ג'יימס. בספרים האלה רואים שיש דמיון רב בין החוויות הדתיות. לגבי ההבדלים – יש כמה דרכים להסביר אותם. ניתן לומר למשל שבכל הדתות יש אמת כלשהי וכל אחד רואה את הדברים בצורה שמתאימה לדת שלו. אולי אפשר לקבוע כי יש להפריד בין היסוד המשותף ועליו לשמור לבין המרכיבים השונים אותם יש לזרוק. כך למשל, אם אנשים רואים ישות שמימית אז יהודי יקרא לזה מלאך ונוצרי יקרא לזה ישו, אבל באמת הם ראו אותו דבר. לבסוף, ניתן גם לטעון כי כל החוויות הללו הם רק זוויות הסתכלות שונות על אותו עולם. זה כמו שאם היו מגיעים תיירים לכדור הארץ, אז אחד היה אומר שהוא ראה המון מדבריות ואחר היה אומר שהוא ראה הרבה הרים והשלישי היה אומר שהוא ראה בכלל אוקיינוסים. האם ההבדלים בעדויות ביניהם אומר שהעולם אינו קיים? לא, אלא שכל אחד ראה רק חלק מן העולם הגדול והמורכב. אז כפי שראינו יש דרכים להסביר את ההבדלים בין החוויות, במקום לברוח ישר ומסקנה שהכל לא נכון.

אז מה יש לך להגיד לאותם אנשים, שאני בתוכם, שמעולם לא חוו חוויות מהסוג אותם אתה מתאר? כיצד תוכל לצפות מהם להאמין בקיומם של ישויות על-טבעיות?

אני למשל לא הייתי אף פעם בארצות הברית או באוסטרליה, אבל כשאנשים באים אלי ואומרים לי שהם היו שם, אני מאמין להם. מבחינתי, ארצות הברית ואוסטרליה הן חלק מן העולם למרות שמעולם לא ראיתי אותן בעצמי. באותו מובן אני גם מאמין לחלק מהאנשים שיספרו לי שהם ראו את אלוהים או מלאך. כמובן שאמונה היא לא בינארית, או שאתה מאמין או שאתה לא מאמין, אלא יש דרגות של אמונה. אנשים שאני מאמין להם באופן חלקי יכולים להוסיף לי מידע לתמונת העולם שלי. לכן למשל בפעם הראשונה שמישהו יספר לי שהוא פגש מלאך, אני אהיה מאוד ספקן. אך ככל שירבו העדויות, כך ספקנותי תצטמצם. כמובן שאין זה אומר שאני אקשיב לכל אדם שייתן לי פקודות בשם אותן ישויות על טבעיות, אבל אני לא אשלול את עדותו באופן גורף אלא אתן עליה את הדעת.

הסיבה שאתה מאמין שארה"ב באמת קיימת היא שגם אתה יכול בכל רגע נתון לקנות כרטיס טיסה ולראות את אמריקה. לא כך הדבר בכל מה שקשור לחוויות מיסטיות.

גם לאמריקה אתה לא תמיד יכול לנסוע. אבל תיקח לדוגמא את העדויות של אסטרונאוטים בחלל, כמה אנשים יכולים לטוס גם הם לחלל ולבדוק את אמינותם של האסטרונאוטים? זה דבר מסובך מאוד ובכל זאת אנחנו מאמינים להם כי אנחנו רואים שהם אנשים רציניים ומבחינתנו זה מספיק. יש אנשים שגם במקרה כזה יהיו ספקנים ויבנו כל מיני תיאוריות קונספירציה שיסבירו את העדויות של אותם אסטרונאוטים, זאת מכיוון שבאמת יש פה עדות שלא כל אחד יכול לבחון אותה ולהתנסות בה. זאת הסיבה שאני טוען כי בכל מה שקשור לעדויות כאלה, אנו מדברים על אמונה ולא על ידיעה.

יש ספר מעניין שנקרא "הנזיר והפילוסוף", הספר הוא קובץ של דיאלוגים בין אב ובנו, כאשר האב הוא מרצה לפילוסופיה בצרפת והבן הוא ד"ר לביולוגיה שעזב את הכל והפך להיות נזיר בודהיסטי. באחד הפרקים האבא שואל את הבן על אודות האמונות הבודהיסטית בגלגול נשמות, טלפתיות וכו'. הבן עונה לו שאם הוא יבוא לטיבט, הוא ימצא שתופעות כאלה מתרחשות יום ביומו. ברור שאותו אבא-פילוסוף לא באמת יבוא לשם ויבדוק את העדויות הללו, כי מבחינתו אדם שיושב בכורסא שלו בצרפת יכול לדעת הכל. באמת, יש אנשים שיגידו לך שכל אדם שיעשה הכנות ואימונים, יוכל גם להיחשף לתופעות כאלו, אבל אנשים לא מנסים כי הם מניחים מראש שהכל הזיות. שוב אני אומר, לא צריך להאמין לכל אדם שמספר לנו על חוויה מיסטית, אבל גם לא צריך לשלול על הסף את קיומן של חוויות אותנטיות כאלה.

אך הדת אינה פילוסופיה מופשטת אשר אין לה כל נגיעה בעולם הממשי. בשפה שלך, עולם החושך לא מנותק כל כך מעולם האור. מה אתה עושה ברגע שיש סתירות בין טענות דתיות ולטענות מדעיות?

על הנושא הזה כתבתי בפרק האחד לפני אחרון בספר. הדת מורכבת משלושה חלקים – המיתוס, הלוגוס והאתוס. המיתוס זה כל הסיפורים, אם זה על הבריאה או על ניסים שקרו; הלוגוס זה הפילוסופיה והאתוס זה ההנחיות המעשיות. בכל מה שנוגע למיתוס, מן הראוי שהאדם הדתי ישתדל להימנע מהתנגשויות עם המדע. קודם כל, הסתירות הן לא כל כך גדולות כמו שאוהבים להציג אותן. איפה יש סתירות? בריאת האדם, אבולוציה ועוד כל מיני אירועים קטנים בהיסטוריה. אלו סתירות שיחסית מאוד פשוט לפתור אותם. בנוגע לבריאת האדם והחיים, המדע עדיין שרוי בחושך ואין עמדה מדעית חד משמעית. בנושאים האחרים תמיד אפשר לפרש את המיתוס כך שהוא יתאים יותר לתזות המדעיות. לדעתי הפירושים שמנסים לישב את סיפור בריאת העולם עם הידע המדעי אינם דוחקים ואינם מעוותים יותר מדי את פשט הפסוקים. בכללי, הדרכים לפיתרון הוא או להקשות על המדע, במקומות שיש לכך הצדקה פילוסופית, או להקשות על הפרשנות של המיתוס ולשנות אותה. האדם הדתי צריך לתת למדע את הכבוד הראוי לו, מדובר בכלי החזק ביותר להכרת האור. לכן, כל טענה שנוגעת למעגל האור עצמו אמורה להיות בתחום שיפוטו של המדע. עם זאת, עלי להוסיף כי הדרישה של האדם המאמין היא לא להוכחה חד משמעית אלא לראיה מספקת של האמונה, וכן של תחומים בהם המדע טרם פסק. בנוסף, צריך להכיר בגבולות המדע. למשל, המדע לא יכול וגם לא יוכל לפתור את הבעיה הפסיכופיזית או לחוות דעה על קיומה של הנשמה.

בא נפנה לשאלה הקשה ביותר עבור האדם המאמין, סוגיית קיומו של הרע. הבעיה היא להאמין שהאל הוא טוב, האל הוא כל יכול ובכל זאת לחזות באופן יומיומי ברע שקיים בעולם. איך אתה, כחלק מהניסיון שלך, יכול לבנות תפיסת עולם רציונאלית ולהתתמודד עם קושי זה?

אני לא ממש מתעסק בזה בספר, אולי בכמה נגיעות קצרות פה ושם. זוהי שאלה גדולה שעסקו בה גם בדתות, החל מהתנ"ך עצמו ועד לימינו שאחרי השואה וגם בתחום הפילוסופי. בסופו של דבר התשובה הנצחית לשאלה זו, היא שאין לנו פתרון. כמו שילד לא יכול להבין כל דבר שההורים שלו עושים, קל וחומר שאנחנו לא מבינים את דרכיו של האל. יש את התשובות הרגילות שטוענות כי האל העדיף שיהיה לאדם בחירה חופשית במחיר של היתכנותם של עוולת, או שהרוע בעצם הוא סוג של ניסיון שנועד לתת לנו שכר בעולם הבא וכן הלאה. אך התשובות הללו אינן מספקות והשאלה נותרת בעינה.

באותו הקשר של יחס בין דת למוסר אתה מעלה לא פעם את הטיעון כי המוסר מושתת, בצורה כזאת או אחרת, על הדת. זאת אומרת שבלי אמונה דתית לא ניתן להחזיק בתפיסה מוסרית.

נכון, אם בעיית קיומו של הרע זה הקושי הכי מרכזי של הדתות, אז בעיית המוסר היא השאלה הקשה ביותר עבור הלא-דתיים. עבודת הדוקטורט שלי עסקה בדיוק בסוגיה הזו. ובאמת אני חושב שבלי אלוהים, שהוא המקור היחיד שיכול למוסר אובייקטיבי, אין מוסר אובייקטיבי וכל שנותר הן רגשות והעדפות אישיות של כל אחד. ללא האל, אין כל אפשרות להעביר ביקורת מוסרית על האדם האחר. לעתים קרובות האתיאיסטים אומרים שהם לא צריכים את אלוהים בשביל לא לרצוח ולא לאנוס. זה אולי יפה שהם לא עושים זאת בעצמם אך כיצד אותם אתיאיסטים יכולים לבוא בקובלנה לאותם אנשים שמחליטים כן לרצוח וכן לאנוס? אין לאתיאיסט כל יכולת לטעון שהוא מתנהג שלא כשורה או שהוא טועה, כל מה שיש ביכולתו לעשות הוא לשים אותו בכלא בטענה שהוא לא מתחבר למעשיו.

ואיך קיומו של האל פותר את בעיית האובייקטיביות של המוסר?

מכיוון שאם מאמינים שהאל ברא את העולם לתכלית מסוימת ושיש לנו חלק באותה התכלית, וכחלק מכך האל קבע הגדרות של מעשים מוסריים ולא מוסריים, אז זה מחייב אותנו להתנהג על פיה. זה נותן לנו סוג של עוגן למוסר אובייקטיבי. בדרך זו נוכל לטעון כי המוסר הוא לא דבר סובייקטיבי שכל אחד קובע לפי רצונותיו, אלא כמו שיש עובדות מדעיות ככה יש גם עובדות מוסריות אשר קיימות בלי קשר לאדם כזה או אחר. זה מה שהאל מוסיף לעולם המוסר. כמובן שניתן לשאול מדוע עלי להקשיב לצו האלוהי-מוסרי, אבל זו כבר שאלה אחרת. לכן, לאדם הלא מאמין אין בכלל יכולת לטעון את הטענה הראשונית שאכן קיים דבר כזה "מוסר אובייקטיבי".

אני יכול להבין איך התיאוריה שאתה מציג כאן יכולה להוביל לאמונה בדת אוניברסאלית מוסרית, אך לא לדת שמורה לך להניח תפילין ולשמור שבת. בחייך הפרטיים אתה חי כיהודי שמור תורה ומצוות, איך מכל התיאוריות הפילוסופיות-אוניברסאליות הללו אתה מגיע ליהדות?

בספר הקדשתי שני פרקים למעבר מאמונה באלוהים באופן כללי לאמונה ביהדות. בקצרה, הכיוון מתבסס על האמונה שלא רק שהאל ברא את העולם אלא גם ברא את האדם וכחלק מכך, טבע בו את השאיפה לחפש אותו, להתקרב ולהתחבר אליו. בהקשר זה אפשר להניח, גם אם לא לדעת בוודאות, שאם הוא טבע בנו את הרצון הזה, אז הוא גם העניק לנו דרך לממש אותו. כאשר אנו מסתכלים על שלל הדתות בעולם, אשר מנסות לתת לנו את ההלכות להתקרבות לאלוהים, ניתן לראות כי ליהדות יש כמה יתרונות בולטים שאין לדתות האחרות. אם נדבר על הדתות האברהמיות (נצרות, יהדות ואסלאם), ניתן לראות כי גם הנצרות וגם היהדות מכירות באמיתותה של הדת היהודית אך עם אי אלו תוספות. אם נשווה לדתות המזרח הרחוק, כמו הבודהיזם והטאואיזם, נראה שאין להן כל טענה לגבי התגלות אלוהית, אלא מדובר בפילוסופיות חיים של אנשים חכמים, לא יותר. בנוסף, ההיסטוריה היהודית היא יוצאת דופן והיא מלאה בניסי-ניסים כדוגמת שיבת ציון לאחר כאלפיים שנה כפי שניבאה התורה. מבחינתי, זה מספיק משכנע.

ומה תהיה התשובה שלך לנוצרי שיטען שגם לו יש פרקטיקה שהאל העניק לו בכדי שהוא יוכל להתקרב לאלוהות? בנוסף, הנוצרי גם יוכל לטעון שההיסטוריה הנוצרית, לפחות בתקופות מסוימות, הייתה גדושה בניסים.

קודם כל, אני באמת לא שולל את הדתות האחרות כדרכים לגיטימיות להתקרבות לאלוהים עבור מי שהוא אינו יהודי. אישית, אני מאמין שבכל דת יש משהו מן האמת, כל דת מבטאת את הניסיון האנושי להתקרב לאלוהים, גם אם בדרכים שונות, אבל זה לא אומר שכל הדתות שוות, יש מוצלחות יותר ומוצלחות פחות. אני מוכן להגיד שאפילו בעבודת אלילים יש איזשהו ניצוץ של אמת, אך הוא עטוף בהרבה קליפות. אז התשובה שלי לאותו נוצרי תהיה שבאמת אין ליהדות כל עניין בזה שכולם יהיו יהודים. כל עם יכול ללכת בדרך שלו, ולמיטב הבנתי נצרות זו לא ממש עבודה זרה.

אני רוצה רגע להיכנס לעובי הקורה הפנים-יהודית. באתר שלך ובמקומות אחרים אתה מרבה לבקר את ההוגים הדתיים שדווקא ניסו לשלב את הרציונאליות והאמונה, מהרמב"ם דרך שפינוזה ועד ליבוביץ'. מדוע?

בהקשר זה צריך לעשות הבחנה בין רציונאליות לבין רציונאליזם. רציונאליות היא האמונה שדרך החשיבה הראויה היא דרך ההיגיון וההתחשבות בכל הנתונים. לעומת זאת, הרציונאליזם היא תפיסת עולם שדבקה בהיצמדות למוכר (מעגל האור) והתכחשות לקיומו של הלא מוכר (מעגל החושך). הרציונאליזם מאפיין את ההוגים שאתה ציינת, הרמב"ם כידוע שלל את קיומם של תופעות על טבעיות כגון כישוף, שדים ואפילו צמצם את הניסים והכל בגלל אותה נטייה לא הגיונית של היצמדות למוכר. זאת בניגוד להוגים שנחשבים יותר מיסטיים שלא קיבלו את הנטייה הזו. לטענתי, הרציונאליזם איננו רציונאלי. יותר משהרציונליזם נובע מהגיון הוא נובע מעמדה נפשית מסוימת.

גם אם נקבל שהיהדות היא הדת הנכונה או לפחות הסבירה יותר, איך נקבע איזה זרם הוא הזרם הנכון? הרי במהלך ההיסטוריה וגם בימינו אנו קיימים אינסוף זרמים יהודיים.

זו שאלה שנוגעת לכל אדם לא משנה באיזה אמונה הוא מחזיק – תרגום של האמונה המופשטת לחיי המעשה. אין בעולם ספר הוראות אחד אשר מכסה את כל המקרים, לכן כל אדם צריך לפעול בהקשרים הללו לפי שיקול הדעת שלו ולפי השכל שלו; ללמוד את המקורות ולראות מה נראה לו הגיוני וסביר יותר.  בפרק האחרון כתבתי כי היהדות היא לא דת של תשובות חד משמעיות אלא דת של חיפוש. הרבה פעמים חילונים טוענים כנגד הדתיים שהחיים שלהם פשוטים מכיוון שיש להם תשובות לכל השאלות. זה ממש לא ככה, היהדות היא דת במסע, דת שמחפשת. יש לה אמונות מסוימות אך מעבר להן יש הרבה נקודות מוטלות בספק שהאדם צריך להכריע על פי שיקול דעתו.

שאלה לסיום – מקריאה באתר שלך וממעקב אחר הפייסבוק שלך ניתן לראות שיש לך עניין מיוחד ברגש האימה. אתה כותב המון סיפורי אימה קצרים, אתה מבקר סרטי אימה וכו'. מה טמון בכך?

זה סיפור קצת ארוך. ברמה האישית, בתור ילד הייתי מאוד פוחד מהתחום העל-טבעי, רוחות רפאים, ערפדים וכל הדברים האלה. לפעמים זה אפילו הגיע לרמה שהיה לי קשה להירדם מרוב פחד . כאשר דבר מסוים מפחיד אותך אתה מתחיל להתעניין בו, אתה מנסה ללמוד עליו בכדי להבין אותו וכך תוכל לשלוט בו. תוך כדי הגעתי לתחום והתחלתי לעסוק בו באופן רציני. כאשר גדלתי הפסקתי לפחד והתחלתי להרגיש בן בית בתחום הזה. אבל באמת יש קשר חזק בין האימה לבין האמונה. רודולף אוטו, בספר שלו "על הקדושה", טוען שחוויית המסתורין הנוראה ורגש האימה שמתעוררות באדם שניצב אל מול העל-טבעי הוא בעצם הרגש הבסיסי העומד בבסיס החוויה הדתית. לא סתם מחזירים בתשובה רבים משתמשים באימה בכדי לשכנע באמיתות הדת. היתרון של האימה הוא שמדובר ברגש חזק שקשה מאוד להיפטר ממנו. תיקח את האדם הכי רציונליסט, הכי ספקן, הכי אתיאיסט ותשים אותו לבד בחושך בבניין נטוש או בבית קברות, הוא יפחד. זאת למרות שהוא יטען כי אין כל סיבה הגיונית לפחד הזה, כי הרי אין שדים ורוחות רפאים. לפני כמה שנים, עשיתי ניסוי כזה בפייסבוק, אמרתי לאנשים לעמוד בלילה מול מראה בחדר חשוך ולהגיד שלוש פעמים את השם של איזה דמות שנפטרה, בטענה שהטקס הזה יעלה אותה באוב. היו לא מעט אנשים אשר לא העזו כלל לנסות לעשות את הדבר הזה, ואלו שכן ניסו דיווחו שהם הרגישו אימה, או לפחות חוסר נוחות. זאת למרות שמדובר באגדה שאף אחד לא מאמין בה ולמרות שאותו אדם נמצא בחדר סגור בתוך ביתו. אך כאשר האדם נמצא בסיטואציה כזו, האימה עוקפת את ההיגיון הרגיל שלו ומעלה את הספקות שעומדות בבסיס העמדה של ההיצמדות למוכר. זה העצמה של האימה. מבחינתי, תחושת האימה במצבים כאלה לא מעידה על חולשה אנושית אלא על עומק אנושי, מכיוון שהיא מצביעה על ההכרה כי ההכרה היומיומית שלנו מוגבלת. כמובן שניתן לתת הסברים פסיכולוגים לחוויית האימה שצצה בסיטואציות כאלו, אך עדיין זה כלי שימושי שיכול להעלות באדם את ניצוץ האמונה. 

 

הוצאה:משכל (ידיעות ספרים); מספר עמודים: 280; עיצוב כריכה: נרי לוי


נועם אורן

סטודנט לפילוסופיה ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. כותב בנושאי אתיקה, פילוסופיה מדינית והגות יהודית מודרנית.