בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

ראיון עם הרב חיים נבון: "בית המקדש עבורי הוא ...

ראיון עם הרב חיים נבון: "בית המקדש עבורי הוא הדובדבן שבקצפת"

,
ראיון זה שופך אור על נקודות שונות במשנתו הדתית והפוליטית של הרב חיים נבון - מדוע כדתי לאומי הוא בספק אם אנו באמת בתקופת 'אתחלתא דגאולה'; מדוע הוא מאמין שיש קשר בין תפיסות ימניות ובין אמונה דתית; ומדוע, למרות התחזקותה של הציונות הדתית, הוא עדיין חושש מהתנתקות שנייה ואף פסימי לגבי פתרון מדיני.

לקראת תשעה באב יצרתי קשר עם הרב והסופר חיים נבון, אשר נחשב לאחת הדמויות הבולטות והפוריות של הציונות הדתית. הרב נבון כיהן כרב קהילת השמשוני במודיעין וכיום הוא משמש כרב-מחנך במדרשת לינדנבאום וכחבר במועצת רבני 'צהר'. בנוסף, פועל רבות בתקשורת וכותב מאמרים וספרים רבים בנושאים מגוונים הקשורים לאמונה, מעמד האישה, ליברליזם, פוליטיקה ועוד.

אנו נמצאים לקראת תשעה באב. מה מסמל בית המקדש בעיניך?

אנחנו אוהבים לדבר על הסמליות של בית המקדש, אבל בעיניי זה קודם כל בניין ממשי שהיה ונחרב. אני מתחבר קודם כל לאירוע הממשי של החורבן. לאש, להרס ולמוות, לתחושת הייאוש הנורא, ולהחלטה הנחושה של אבותינו לבצע מהלך בלתי-אפשרי, חסר תקדים בתולדות האומות: לא לוותר על עם ישראל, אלא לחיות. לחיות אלפיים שנה בלי מולדת, או ליתר דיוק – עם מולדת הגנוזה בדפי התנ"ך והסידור.

הפער בין בית המקדש הראשון לשני היה 70 שנה – זמן ארוך, אך סביר בהחלט.  לכשיקום, על פי האמונה, בית המקדש השלישי, יחלפו כבר יותר מאלפיים שנה. כיצד ניתן להסביר את הפער האדיר והבלתי נתפס הזה?

באמת אינני יודע. אלו החשבונות של הקב"ה.

כיצד לדעתך השילוב של מדינה יהודית עצמאית ופורחת לאחר אלפיים שנה נשזר בתוך האבל הבלתי פוסק על החורבן. כלומר, כיצד הדיכוטומיה הזו ניתנת לגישור וכיצד ניתן ליצור הרמוניה בין שני הדברים?

אני לא חושב שאנחנו חיים באבל בלתי פוסק על החורבן, ואני לא חושב שזה גם נחוץ. אבל בהחלט צריך שיהיה מקום לאבל. הרמב"ם פסק שגם בימי בית שני צמו בתשעה באב על חורבן בית ראשון. אם משפחה איבדה ילד, הם לא שוכחים אותו גם לאחר שנולד תינוק חדש.

אתה נחשב לדתי-לאומי, אך אינך מאמין במוטו המפורסם של 'ראשית צמיחה גאולתנו', מדוע?

אני לא בטוח שאנו חיים בזמן של גאולה. את החשבונות של בורא העולם אני מותיר לו. בלי יומרה לפרשנות מטאפיזית כזו, אני מתבונן במדינה בפשטות ומוצא בה ערך דתי. מה יותר טוב ליהודים וליהדות – עם מדינה יהודית בארץ ישראל או בלעדיה? אני חושב שהתשובה מובנת מאליה. זו ציונות דתית פשוטה, שאפשר להתחבר אליה אינטואיטיבית.

האם אתה מסכים עם טיעונו של מרדכי קרפל, שלפיו התקופה שאנו נמצאים בה כיום היא 'תקופת הבית השלישי', ושלמעשה הציונות סיימה את תפקידה?

קרפל איש חכם, אבל הגישה היסודית שלו שונה משלי. הוא חושב במונחים הגליאניים, על תקופות היסטוריות ומהלכים היסטוריים כבירים. אני יודע שה' עומד מאחורי ההיסטוריה, אבל אין לי שום יכולת לפענח את זה. לא סתם אמר ההיסטוריון הגדול אדוארד גיבון שההיסטוריה היא "כמעט רק תולדות הפשעים, הטירופים והאסונות של המין האנושי". ליבוביץ' היה מצטט אותו ומשמיט את המילה "כמעט". לא ראיתי אף אחד שהצליח לחזות מהלכים היסטוריים לגבי העתיד. אז כדאי להפגין צניעות בתחזיות הללו, ולהתמקד ב'כאן ועכשיו'. הציונות היא כבר לא כוח מוביל ואנרגטי כמו לפני שבעים שנה, מהסיבה הפשוטה שהמטרה המרכזית שלה הייתה הקמת מדינה, והמדינה כבר קמה. מה שקרוי היום ציונות הוא למעשה פטריוטיות ישראלית-יהודית, והיא עמוד השדרה של החברה הישראלית הבריאה.

אחד האירועים הקשים שאירעו במדינה בתקופה זו היה הפינוי מגוש קטיף. במבט לאחור, אתה חושב שההתנתקות דווקא חיזקה את הציונות הדתית והפכה אותה למה שהיא כיום, כמעט סוג של אליטה שלטונית?

הפינוי מגוש קטיף היה משבר נורא בציונות הדתית. עד היום לא התאוששנו ממנו לגמרי. הנוער הפגין גילויים של התנכרות למדינה, ואפשר גם להבין את זה. מבחינתי אחד הדברים הכי קשים בהתנתקות הייתה האמירה של יאיר לפיד, לפיה ההתנתקות לא תביא שלום או ביטחון, אבל טוב לעשות אותה כדי להוריד למתנחלים את האף. זו אמירה מרושעת ברמה שקשה להבין: בשביל זה עקרת עשרת אלפים אנשים מהבית? בשביל זה הוצאת גופות של ילדים מבתי הקברות? ובכל זאת, כמעט כל הרבנים והמחנכים של הציונות הדתית התגייסו אחרי ההתנתקות כדי לומר לנוער שלמרות הכאב, אין לנו מדינה אחרת. המשבר הזה חיזק אותנו רק בנקודה אחת: בזכות ההתנתקות הבנו כמה קל להרוס ולהחריב, וכמה צריך להילחם כדי לשמור על המדינה, בכל המישורים. ואגב, אני לא חושב שהציונות הדתית היא היום אליטה שלטונית. יש בזה הגזמה רבה. לבית היהודי יש בסך הכול שמונה מנדטים. בנט ושקד קיבלו תיקים בכירים רק בזכות קונסטלציה פוליטית נוחה ומיומנות פוליטית של בנט.

האם לדעתך אותו מהלך חד צדדי ומסיבי בעזה, היה צעד חד פעמי במדינת ישראל או שמא פעולה כזו מסוגלת להתרחש גם באיו"ש?

בטח שיכול להיות. בעקבות האינתיפאדה השנייה עם ישראל זז ימינה, אבל עדיין לא השתחרר מהאשליה שצריך לחפש פתרון לסכסוך. במסגרת החיפוש האובססיבי אחרי פתרונות בהחלט יכול לעלות מנהיג חסר אחריות שיגרש את יהודי השומרון ויעמיד את המחבלים במרחק יריית נק"ל מבן גוריון. מנהיגי הימין צריכים לחזור ולומר לעם את האמת: אין פתרון לסכסוך הזה בדורות הקרובים. זו אמת לא נעימה, אבל מה אפשר לעשות?

יו"ר זהות, משה פייגלין, מדגיש רבות שהר הבית הוא מוקד הסכסוך. גם לדעתך לו השארנו אותו בידינו הייתה לזאת השפעה חיובית ביותר על מצבנו עם הערבים?

אני לא בטוח. אני כן בטוח שהפקרת הר הבית בידי הוואקף הייתה חוסר אחריות לאומית, וגם חוסר הבנה עמוק של העם היהודי. משה דיין אמר אחרי מלחמת ששת הימים: "מה אנחנו צריכים את כל הוותיקן הזה?", והפגין בכך את מגבלות האופק הרוחני של אנשי תנועת העבודה. הוא היה איש עם אנטנות היסטוריות, עם רגישות היסטורית, אבל היה חרש ועיוור לעוצמות דתיות, כמוהו כרוב חבריו.

מה דעתך לגבי הר הבית, אתה תומך בקידום התפילה של יהודים שם מבחינה הלכתית וביטחונית?

מבחינה הלכתית מותר להיכנס למקומות מסוימים בהר הבית, ואין ספק שצריך לאפשר ליהודים להתפלל שם.

אתה טוען לקשר טבעי בין ימין לזיקה יהודית, האם תוכל להסביר מדוע?

המחלוקת הגדולה ביותר בין ימין לשמאל היום בעולם כולו היא שאלת הזהות. תם אהרון כתב על זה בגיליון האחרון של "ליברל", והוא צודק מאוד, חוץ מזה שהוא בחר בצד שטועה. השאלה הגדולה ביותר היא האם יש לנו שייכות נתונה לעם, לקהילה ולמשפחה, או שהכול נזיל ומעורפל, והכול עניין של בחירה מתמדת, אפילו הזהות המינית והמגדרית? מזה נגזרת גם השאלה המדינית-ביטחונית, כי אם עם הוא בסך הכול אשליה מעורפלת, אז אין מה לדבר על עימות מתמשך בין העם היהודי לעם הפלשתיני. לגישת השמאל יש יתרון עצום, משום שהיא הרבה יותר אופנתית: כל המדיה איתה. לגישת השמאל יש גם חיסרון עצום, והוא ההתנגשות החזיתית אל מול טבע האדם.

כתבת בעבר שעדיף לחיות עם הבעיה (כיבוש) כי הפתרון – 'פתרוניזם' כהגדרתך – הוא בדרך כלל רע יותר. האם אין זו גישה שלא רק שוללת תקווה לעתיד אופטימי יותר, אלא מנציחה את העמקת ההשלכות הרבות שישראל מתמודדת עימן כמדינה שמפעילה כיבוש צבאי?

מה אפשר לעשות? יכול לבוא אליי חולה סוכרת ולהתמרמר קשות על הרופא שאמר לו שאין תרופה למחלה. עדיף לשקר לו? אפשר לחיות היום עם סוכרת, בתנאי שיש לך מודעות ושאתה חי כל הזמן בדריכות מתמדת. כך אנחנו צריכים לחיות במזרח התיכון. מי שזה עוזר לו להעביר את היום, יכול להזכיר לעצמו שאולי יום אחד בעתיד ימציאו תרופה.

המצב בשטח שוב בוער, אך הממשלה הכי ימנית שכיהנה בעשרות השנים האחרונות עדיין מתקשה במתן תגובה שתעצור את הטרור. כיצד אתה מסביר זאת?

אובייקטיבית קשה למצוא כאן פתרון. אפילו לנזלת עוד לא מצאו פתרון. אנשים משלים את עצמם שיש להם פתרון לחוסר הביטחון הקיומי, פתרון לעוני, פתרון לפערים. שום חברה בהיסטוריה האנושית לא מצאה פתרונות מוחלטים לבעיות הללו.

לסיום, אנו נמצאים בתקופה של טכנולוגיה מתקדמת ושופעת מאוד שמקשה לא פעם על חיבור למורשת עתיקה. כיצד אתה חושב שניתן להנחיל לדור הצעיר את החיסרון הגדול בהכרה שאין לנו עדיין בית מקדש?

בית המקדש הוא הדובדבן שבקצפת. קודם כל שיכירו בחשיבות של עמם, מורשתם, אלוהיהם. אחר כך נדבר על בית המקדש. אגב, הטכנולוגיה בכלל לא מפריעה כאן. מה שמפריע הוא אווירת הפירוק הפוסט-מודרנית, הרצון להחריב כל דבר טוב ויפה וקיים: משפחה, עם, מורשת. וגם זה יעבור, כי הרס לא יכול להיות באמת חלופה לבניין.


אלעד בן דוד

תלמיד לתואר שלישי בלימודי מזה"ת בבר אילן ובמכון הגבוה לתורה, היה פעיל בעמותה לשחרור פולארד. כותב שירה ומתעניין בתרבויות ושפות.