בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

רוסיה והמזרח התיכון: היסטוריה ארוכה של קביעת הכללי...

רוסיה והמזרח התיכון: היסטוריה ארוכה של קביעת הכללים

,
"רוסיה הפכה בשנים האחרונות לשחקן דומיננטי ומרכזי במזרח התיכון". כותרת זו אפשר לפגוש רבות במחוזות התקשורת האלקטרונית והכתובה ואף בעולם האקדמי. גופי מחקר מפרסמים דוחות בנוגע להתערבות ההולכת וגדלה של רוסיה באזור, אשר כוללים כותרות בשלל סוגים המדגישות את "שינוי כללי המשחק". אך האם רוסיה באמת שינתה את כללי המשחק, או שמא כללי המשחק לא היה שלמים בלעדיה?

אם נבחן את ההתרחשות מעל גבי העיתון/טלוויזיה/כתב העת, ונמקד אותה על מפה היסטורית של המזרח התיכון, נראה שהייתה זו דווקא רוסיה אשר העלתה את המזרח התיכון על מפת העולם. תודות למלחים שלה אשר הגיעו לאזור בספינות הקרב שלהם בשנת 1774-1773, השמידו את הצי העות'מאני וכבשו את ביירות, ועל הדרך מיפו גם את מישור החוף. במהלך המאה ה-19 הדת הפכה להיות למוקד המשיכה העיקרי שלרוסיה לאזור. קשה לנקוב במספרים מדויקים, אך ככל הנראה במחצית המאה ה-19 חיו באזור סוריה וישראל של היום כ-20 אלף מבני הקהילה הנוצרית-אורתודוקסית; הם היו הדת השנייה בגודלה באזור למעט המוסלמים.

רוסיה שראתה את עצמה כפטרונית הכנסייה האורתודוקסית ברחבי העולם לקחה אותם תחת חסותה – הכלכלית והפוליטית.  נציגים רשמיים של השלטון הרוסי החלו להגיע לאזור, וניסו ליצור קשרים עם כלל ציבור המאמינים, שהיה ערבי ברובו המכריע, מעל ראש הכמורה המקומית, שהייתה יוונית ברובה. הרוסים החלו לבנות בתי ספר לציבור הערבי ולקדם כמורה ערבית במוסדות הדת האורתודוקסים. הפעולות הללו יובילו בתוך כמה עשורים לצמיחה של שכבה ערבית מקומית משכילה, אשר תאמץ רעיונות לאומיים, שמהם תצמח במאה ה-20 התנועה הלאומית הפלסטינית, שרבים מראשיה לאורך השנים היו בני הקהילה הנוצרית-אורתודוקסית, ביניהם ג'ורג' חבש ראש החזית לשחרור פלסטין ובאסל גטאס, חבר הכנסת מטעם מפלגת בל"ד המרצה כיום מאסר בבית הכלא הישראלי.

פעילות נוספת שרוסיה לקחה בה חלק הייתה, הדאגה לעולי הרגל הרבים מרוסיה שפקדו את ארץ הקודש. עבור האדם המאמין ברוסיה היו משמעויות רבות לעלייה לרגל לכנסיית הקבר בירושלים או לכנסיית המולד בבית לחם, וסגולות רבות הובטחו למי שהיה שורד את המסע המפרך לישראל. מסלול העולים החל בנמל אודסה, מאודסה היו העולים מפליגים לאיסטנבול ומשם לארץ הקודש. הספינה הייתה מגיעה ליפו ומשם החלו במסע רגלי של כ-12 שעות עד לירושלים. בדרך נדרשו העולים לשלם דמי פרוטקשן לשייח של אבו גוש, אשר שלט בדרכים לירושלים והיה גובה תשלום מהבאים אליה. רבים מן העולים לרגל הגיעו ממשפחות כפריות פשוטות ולא די שהייתה זו הפעם הראשונה שהם שהו מחוץ לגבולות רוסיה, הם אף לא ידעו קרוא וכתוב; מה שגרם בסופו של דבר לרבים מהם לאבד במהלך המסע את כל רכושם, ורבים היו נתקעים בירושלים ללא שום יכולת כלכלית לשוב בחזרה.

הרוסים שלחו שליחים לארץ הקודש כדי לנסות לפתור את בעיות העולים לרגל. הפתרון היה לקנות שטחים באזור ירושלים, ולהקים שם בתי הארחה וכנסיות לרווחת עולי הרגל. כך נקנה אזור מגרש הרוסים במרכז ירושלים, ושטחים רבים נוספים במערב העיר. מכיוון שמרבית הכסף להחזקת השטחים והנכסים של הכנסייה הגיעה מחשבון משפחת המלוכה הרוסית, קטעו מהפכות 1917 ברוסיה את תזרים הכספים. הכנסייה בארץ ישראל נכנסה לחובות ונאלצה למכור את נכסיה ושטחים רבים שלה. מי שקנה את השטחים הייתה התנועה הציונית, אשר הקימה על שטחים אלו את ירושלים היהודית החדשה. ניתן אף להפריז ולומר שקבוצת מלחים רוסים בפטרוגרד של 1917 הובילה לתחייתה

חילוף ברית המועצות עולה למגרש

רוסיה הפכה בתחילת שנות ה-20 לברית המועצות, מדינה שאף פעם לא חתמה את גבולותיה, וחיפשה דרכים שונות ומשונות לייצא את המהפכה הקומוניסטית לרחבי העולם, ובכך לצרף עוד "מועצות" לברית. באותם ימים עלה כוחו והשפעתו של היישוב היהודי בארץ ישראל, ורבים מתושבי היישוב הגיעו מרוסיה האפופה במהפכות, כאשר רעיון המהפכה יחד עם גילם הצעיר של העולים, בער בעצמותיהם. היישוב היהודי נטה שמאלה בעקבות רוסיה, ואף ראה בה בעלת ברית אפשרית כנגד השלטון הבריטי.

ברית המועצות מצידה שלחה שליחים לאזור. בדומה לקודמיהם במאה ה-19 שהיו רובם דתיים, גם השליחים החדשים היו בעלי תשוקה דתית עמוקה ל"דת" הקומוניסטית. השליחים הללו חיפשו בעלי ברית פוטנציאליים באזור. עד מאורעות אוגוסט 1929 הייתה נטייה להישען על היישוב היהודי, ולראות אותו כבעל ברית פוטנציאלי. אך בעקבות המאורעות, שאותם פירשה ברית המועצות כניסיון להתקוממות של הפלחים הערבים כנגד השלטון הבריטי המדכא, החליטה להעביר את תמיכתה לתנועה הלאומית הערבית. ברית המועצות ראתה בתנועה פוטנציאל מהפכני, נגד הקולוניאליזם הבריטי, בשונה מהיישוב היהודי, שהיה פסיבי ברובו ואף העדיף לשתף פעולה עם השלטון הבריטי במקום להילחם על ארצו.

למרות זאת זו דווקא ברית המועצות אשר תמכה בהקמתה של מדינה יהודית בשנת 1948, מכיוון שבתקופה הזאת היישוב בארץ הציב בעיות רבות לבריטים, ואף פעל בכוח נגד השלטון. ברית המועצות ראתה בכך הזדמנות להחליש את כוחה של בריטניה בפתח המלחמה הקרה. כאשר בן גוריון בחר שלא להפוך את ישראל למדינת לוויין של ברית המועצות, אלא לחפש תמיכה דווקא אצל מדינות המערב, ברית המועצות ניתקה כליל את יחסיה עם ישראל. ברית המועצות מצאה את מצרים ואת סוריה כבעלות ברית, וסיפקה להן כלי נשק מתקדמים, סיוע כספי וייעוץ צבאי; מה שנתן למדינות הללו אפשרות להיכנס לעימות צבאי חזיתי עם ישראל, אשר קיבלה סיוע דומה, אך אפקטיבי יותר מארצות המערב.

לא תמיד הייתה זו פעילות בעלת היגיון אסטרטגי ארוך טווח. ברית המועצות בזבזה משאבים רבים ללא תכנון, אך אם ארצות הברית יכולה הייתה לכסות על ההוצאות הצבאיות בשל צמיחה כלכלית נרחבת, ברית המועצות, לעומתה, נכנסה החל משנות ה-70 לתהליך גסיסה ממושך; היא הפכה להיות מחוברת למכשירי ההחייאה בעזרת צינורת נפט, אשר גדלו וגדלו לאחר מלחמת יום הכיפורים והעלייה במחירי הנפט העולמיים. ב-1979 פלשה ברית המועצות לאפגניסטן, אירוע שהוביל לגל של מחאות בעולם המוסלמי, ויחד עם המהפכה האסלאמית באיראן היו סנונית ראשונה לעלייתו של האסלאם בעולם הערבי על חשבון הלאומיות.

כאשר קרסה ברית המועצות, קרסה גם הברית שלה עם ארצות ערב. רוסיה יצאה מן המשחק הים תיכוני לשני עשורים. אך כאן בדיוק נעוצה הבעיה בתפיסת רוסיה כשחקן חדש במזרח התיכון. האנומליה היא לא הופעתה של רוסיה בסוריה, אלא האנומליה ההיסטורית הייתה כאשר רוסיה לא הייתה שם. מבחינה גיאופוליטית, רוסיה לא יכולה לוותר על השתתפות באזור. היציאה אל הים התיכון עבור רוסיה היא נכס אסטרטגי ראשון במעלה. במאה ה-19 היו אלו מצרי הדרדנלים – שער הכניסה לים השחור – שהיו במוקד הסכסוכים בין האימפריה הרוסית לאימפריה העות'מאנית.

חזרתה של רוסיה

גם כיום רוסיה, אשר רואה את עצמה כמעצמה עולמית, חייבת ליצור לעצמה עוגנים בים התיכון. את אחיזתה במזרח התיכון היא מבססת דרך שמירה על בסיס חיל הים שלה בעיר לטקיה שבסוריה ובעזרת בסיסי חיל האוויר שלה במצרים (שחוזה לגבי הפעלתם נחתם רק לפני שבועות בודדים בין המדינות). ישראל היא שחקן מרכזי באזור. מדיניות החוץ הראל-פוליטית של רוסיה מכירה בכך, ולכן יש לה אינטרס לשפר את היחסים עם ישראל. ישראל מצדה רואה בשיפור היחסים עם רוסיה אפשרות להשפיע אל איראן. דיון אחר הוא האם התפיסה הישראלית לגבי אפשרויות ההשפעה הרוסית על איראן נכונה.

רוסיה כיום רוצה לראות את עצמה כממשיכה של מסורת אימפריאלית, כאשר ראשיה מאמינים שכדי לשלוט על מדינה רב לאומית גדולה בעלת פיגור כלכלי מובנה מול רוב המדינות המתועשות, היא צריכה לתת לאזרחיה הרגשה שהם חיים במעצמה. ניסיון שבתקופות שונות של ההיסטוריה שלה הוכיח את עצמו לתקופה מוגבלת. ניסיון שנות ה-90 היה דרמטי מאוד לאזרחי רוסיה, והמדינה עמדה על סף פירוק לגורמים. השלטון המרכזי במוסקבה התקשה לשלוט באזורים שונים במדינה, במיוחד באזורים שבהם חיו לאומים שונים, והיה חשש להתפקרות כוללת של המדינה. השיפור הכלכלי בתחילת שנות ה-2000 יחד עם הכפפה של חלקי הפדרציה השונים למרכז במוסקבה בצורה קשיחה יותר ייצב את המדינה. אך לא נוצר שום חזון עתידי מאחד בנוגע לשאלה איך המדינה צריכה להתפתח.

הקושי למצוא את אותו חזון גרם לחיפוש מודלים שכבר עבדו בעבר. המודל האימפריאלי, כמודל מאחד למדינה, הוא ככל הנראה המודל המועדף כיום על השלטונות. מצד אחד המדינה לא צריכה להשקיע דמיון ומשאבים רבים, ומצד שני האזרחים חזרו להרגיש שהם חיים במעצמה עולמית. זהו הגורם המאחד בין תושב מוסקבה לתושב בשקיריה או באזור פדרטיבי אחר.

לסיכומו של דבר, המזרח התיכון ללא התערבות רוסית במשך כ-20  שנה הוא היוצא מן הכלל; רוסיה הייתה וכנראה גם תהיה בעתיד גורם מרכזי באזור. מבחינה גיאופוליטית, רוסיה לא יכולה לוותר על האזור, ותמיד תמצא אי אלו סיבות  להיות גורם דומיננטי. לזאת צריכה להיות מודעת ממשלת ישראל, אשר שנים רבות, הזניחה את רוסיה כגורם מרכזי באזור. כעת מן הראוי כי ממשלת ישראל תפעל למען שיפור היחסים הדיפלומטיים שלה עם רוסיה, ותדאג לכך שלרוסיה  יהיו אינטרסים זהים לה במזרח התיכון.

קרדיט תצלום נוסף: Nikolay Vorobyev

מתי פרנקלזון

בלימודי תואר שני בהיסטוריה כללית באוניברסיטה העברית ועובד ביד ושם.