בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

"רוסים-ישראלים": תחייתו של ההומו-סובייטי...

"רוסים-ישראלים": תחייתו של ההומו-סובייטיקוס בעולם החופשי

,
תגובה לסרטון שערורייתי שפורסם בפייסבוק על ידי קומיקאית ישראלית, יחד עם שותפותיה לסיטקום המכונה "הישראליות". ניסיון להבין ולמקם את ה"רוסיות" של הקומיקאית בחבורת "הישראליות" – מהיכן הגיעה וכיצד הוטמעה, על אף היותה מדומיינת לחלוטין.

תחילה עלינו לברר ולבאר את מושג ה"הומו-סובייטיקוס". מאז היכחדות תת-מינו של האדם הנבון – ה"הומו ספיאנס אידלטו", שחי לפני כ-160 אלף שנים לצדו של ההומו ספיאנס – יחד עם התפתחות מתמשכת של תת-שבט ההומינידים, נוצר סוג נוסף של אדם; מעין שלוחה הסולדת ברשעות ובמרדנות מהאב-טיפוס המודרני, המערבי, הדמוקרטי והקפיטליסטי. סוג האדם הזה מכונה "האדם הסובייטי". בשמו המדעי, כפי שהעניק לו הסוציולוג, הלוגיקן ומבקר התרבות הקומונו-סובייטית לשעבר, אלכסנדר זינובייב שכתב ספר בעל אותו שם, נקרא אדם זה ""Homo-Sovieticus.

מושג זה מתאר את כל אותם הקונפורמיסטים הממוצעים שחיו בברית המועצות ובגוש המזרחי. המושג מציין כביכול את שלב ההתפתחות הסופי של העם הסובייטי – החל משנת 1917, שנת המהפכה, ועד לשנת 1977 שבה אושרה החוקה הסובייטית החדשה, מה שמסמל כמובן את סיום תהליך הסלקציה ואת יצירתו הסופית והמעוצבת ביותר של האדם הסובייטי. תהליך הסלקציה, שארך עשרות שנים, הכניס למחנות עבודה כפייתיים למעלה מ- 20 מיליון נפשות רוסיות חושבות; כלא מחשבות חופשיות וביקורתיות; ושרף משאלות לב על שלום ועל סולידריות חברתית חובקת עולם.

כך נקברו להם קורבנות הסטליניזם ברוסיה הסובייטית. בתחילה היה זה לנין ששלח אוניות מלאות באינטלקטואלים ובאנשי רוח רוסים אחרים אל עבר נקודה שאינה קיימת על המפה; שיפליגו לאן שזה לא יהיה, העיקר שלא יישארו כאן. מדובר באנשים שעוד היה להם את הפוטנציאל לשאול את השאלות הנכונות לגבי הטיהורים הסטליניסטיים הגדולים, ובנוגע לשאלת מקורות הלגיטימציה של הגולאג  – המתפרש בתרגום חופשי כמנהלה הראשית לתיקון התנהגות בעבודות פרך. ההומו-סובייטיקוס הוא כמובן אנטי-תזה לתכנית הסובייטית בדבר יצירת "האדם הסובייטי החדש".

במושג שלילי זה השתמשו מתנגדי המשטר הסובייטי במטרה להציג את ניסיונותיו לכונן את האדם החדש על פי המודל המרקסיסטי-לניניסטי. על אף שלמאפיינים אלו אין קשר ישיר לסרטון, עליי בכל זאת לציין אותם על מנת להבין טוב יותר את אופיו התרבותי של ההומו-סובייטיקוס:

  • אדישות לתוצאות עבודתו, כפי שבאה לידי ביטוי באמרה "הם מעמידים פנים שהם משלמים לנו מספיק, ואנחנו מעמידים פנים שאנחנו עובדים".
  • חוסר יוזמה והימנעות מכל אחריות אישית. העיתונאי הפולני, יז'יטורביץ, שפעל בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, כתב: "זה אדם משועבד, חסר יכולת, משולל יוזמה, לא מסוגל לחשוב בצורה ביקורתית, הוא מצפה ודורש הכל על מנת להיות מסופק על ידי המדינה, הוא לא יכול ולא רוצה לקחת את גורלו בידיו".
  • ההגבלות של ברית המועצות על נסיעות לחו"ל וצנזורה קפדנית על מידע בתקשורת, יחד עם תעמולה אינטנסיבית, נועדו לבודד את העם הסובייטי מהשפעה מערבית. יתרה מזאת, פורסמו "רשימות איסור" בהן הופיעו להקות, בדרנים ואנשי מערב אחרים שאליהם אסור היה להיחשף, בשל חוסר התאמה לערכים הסובייטיים היסודיים. אולם לעיתים נוספו לרשימה גורמים מערביים מסיבות מוזרות למדי. כך, למשל, נוספה לרשימת האיסור הלהקה האירית U2, ששמה זהה למטוס של חברת לוקהיד-מרטין האמריקאית – מטוס סיור וצילום שטס בגובה רב.
  • ציות או קבלה פסיבית של כל מה שמטילה הממשלה עליהם.
  • על פי לשק קולקובסקי – הפילוסוף, המסאי ומתנגד המשטר הקומוניסטי בפולין – היה זה קורס קצר על ההיסטוריה של CPSU, "ההיסטוריה של המשטר הקומוניסטי בברית המועצות", שהיה כה קריטי ביצירת תכונות המפתח החברתיות והתרבותיות של ההומו-סובייטיקוס; כמו "ספר לימוד של זיכרון שווא וחשיבה כפולה", הוא כתב. במהלך השנים נאלץ העם הסובייטי לחזור על המהדורות השונות של הקורס הקצר הזה ללא הרף, שכל אחת מהן הכילה גרסה שונה במקצת של אירועי העבר. לטענתו של קולקובסקי, הקורס הוביל בהכרח ליצירת "אדם סובייטי חדש: אידיאולוגי סכיזופרני, שקרן ישר, האדם שתמיד מוכן לטרדה נפשית מתמדת ומרצון", כלשונו.

 

כעת, אציג כמה ציטוטים מכתבת דעה שפורסמה ב"הארץ" על ידי לילי גלילי, על מנת לחזק את דבריי. גלילי הציגה את דבריו של מיכאיל פיליפוב (31), באותם הימים דוקטורנט באוניברסיטה העברית בירושלים וחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, שעשה עלייה ארצה בגיל העשרה. "ההומו-סובייטיקוס", אומר פיליפוב, "אינו נכחד עם הדור הראשון להגירה, אלא נשאר לחיות בישראל לעוד דור או שניים לפחות. מדובר בישות מורכבת עם מנגנונים פשוטים מאוד. במרכז ההוויה עומד 'האויב'; כל אויב: תסביך 'האויב' הוא התכונה המגדירה את האדם הסובייטי. אצל הרוסים אין יריב ואין סכסוך. יש אויב ויש מלחמה. הערבי הוא אויב, וגם השמאל הוא לא יריב אלא אויב. והאויב הוא כמעט מפלצת – אלו הם אינם ממצאים שלי, וכידוע לי יש הרבה מצביעי שמאל-מרכז ממוצא סובייטי בישראל". עוד הסיק פיליפוב ממחקרו כי "להומו-סובייטיקוס יש קושי להבין כמה כללי יסוד של הדמוקרטיה ולתמוך בערכיה. מנגד, בולטת בציבור זה תמיכה בשלטון אוטוריטרי והעדפה של מנהיג חזק כמנהיג יעיל. כמעט 80% גורסים שמנהיג כזה עדיף על חקיקה ודיון ציבורי – הרבה יותר מכלל הישראלים".

ההומו-סובייטיקוס הממוצע המתגורר כאן בארץ הינו צאצא ישיר של הצמיתים הרוסים. הנקודה החשובה במבט חטוף על ההיסטוריה של מעמד זה היא שהצמיתים ברוסיה היו לא פחות מאשר הרוסים עצמם – מעמד האיכרים הרוסי. הצאר אלכסנדר השני ביטל את הצמיתות ושחרר את הצמיתים הרוסים רק בשנת 1881 עם הרפורמה שהעביר, לאחר שאלו התקיימו ברצף משנת 1679. על כן, אני רוצה להאיר את העובדה לפיה התרבות שממנה צמח ההומו-סובייטיקוס היא תרבות של עבדים כנועים לשעבר.

התרבות הרוסית, שאותה האדם הסובייטי מציג לנו הישראלים כתרבות שממנה הוא בא, היא בעצם כלל אינה רוסית אלא סובייטית. הרי האדם הסובייטי מביא אתו ממולדתו את התרבות הסובייטית, ולא את זו הרוסית. האדם הסובייטי מנופף בפנינו ברשימות ספרותיות ארוכות, הכוללות שמות כמו דוסטוייבסקי, פושקין וטולסטוי, כשבפועל הם כלל אינם מהווים חלק מהתרבות הסובייטית שלו. הסופר, ההוגה והמשורר שצוינו קודם נפטרו כולם לפני המהפכה שפרצה ב-1917. שלושתם אכן שייכים לתרבות הרוסית, אך יש להבהיר כי התרבות הרוסית הושמדה, נקטעה והושחתה אי שם בחורף של שנת 1917. מאז, החלו ברוסיה לפסל, לחשל ולבנות את האדם הסובייטי, עד שנבנה האחרון שבהם עם אישור החוקה. הזרם האמנותי היחיד שהאדם הסובייטי יכול להזדהות עמו ולנופף בו בפנינו הוא ה"ריאליזם הסוציאליסטי" – זרם אומנות פוליטי שדאג לקדש את האדם הפשוט והעובד, קרי ההומו-סובייטיקוס. ספק רב אם הרוסים הישראלים שהם דור שני בארץ מכירים מושג זה.

את משפחת רומנוב לא רצחו רוסים שקראו ספרות רוסית גבוה, אלא בני איכרים, פשוטי עם, בולשביקים תחת הנהגתם של לנין וסברדלוב, שבמקום לקרוא ספרות קלאסית ועולמית קראו את קרל מרקס ופרידריך אנגלס. במעשה זה השמידו בדרך ברוטלית ואכזרית את שלטון הצאר ניקולאי השני, וסיימו את הפרק של שושלת רומנוב בהיסטוריה של האימפריה הרוסית. הדברים הללו מתחברים לדבריי הקודמים, משום שהאדם הסובייטי הוא בעצם דור ההמשך של הבולשביקים; אלה שעד לפני שנים אחדות היו עבדים באדמות של פאודלים רוסים. ילדיו של ההומו-סובייטיקוס, שהספיקו עוד לגדול בשטחה של ברית המועצות, החלו לעלות ארצה בגל העליות של שנות ה-90. אם אכן אותם סובייטים שעלו ארצה נשארו עם תרבות העבדים שלהם כמהגרים במדינה זרה, הרי שלא יהיה זה נכון מצדי לשפוט אותם על כך שלא נפתחו לתרבות הישראלית ונטשו את שורשיהם הסובייטים. התעמולה בברית המועצות הייתה כה חזקה עד שאפילו ההלם כתוצאה מהחשיפה לעולם החופשי לא זעזע אותם מספיק על מנת שיפטרו ממנו כל-כך בקלות, אם כי ישנם עולים רוסים שזנחו את תרבותם הקודמת לחלוטין והחלו להתרגל לרעיון הדמוקרטיה, החופש והליברליזם. למעשה, האדם הסובייטי בארץ דורש את זכותו לחזור למקום שבו אין זכויות, והרי בפניכם הנונסנס.

המחדל הגדול מתרחש כאשר דור ההמשך של העולים הללו, הדור השני והשלישי, נכשל בבניית הזהות והלאום הישראלים, ועדיין מתיימר לקרוא לעצמו רוסי-ישראלי. ילדיו של האדם הסובייטי בארץ כבר אינם צריכים לפחד להביע את דעותיהם הליברליות והשמאליות מחשש שיעצרו בידי המשטרה החשאית; הם כבר לא צריכים להחביא קופסאות של שפרוטים מתחת למיטה מתוך ידיעה שבחנות אין מספיק בשביל כולם; והם אינם צריכים יותר לשכוח מעצמם ולהקריב הכל בשביל אידיאולוגיה נעלה כל-שהיא. עולה השאלה, אם כן, מדוע בכל זאת ילדיו של ההומו-סובייטיקוס אינם מצליחים להתנער ולעזוב לצמיתות את החלק הרוסי שבהם ולקרוא לעצמם ישראלים ותו לא?

כפי שנראה בסרטון, הדוברת אינה מבינה מדוע – למרות היותה יהודיה, למרות שנולדה בארץ, ולמרות שהיא עושה מילואים ומשלמת מסים – היא נחשבת לישראלית. האבסורד בחוסר ההבנה הזה מקומם ומאכזב מאוד. הדמות בסרטון דוברת רוסית, אך מדובר בשפה בלבד ולא בסממן אתני או לאומי כל-שהוא. לא כל אחד שדובר רוסית הוא רוסי בעצמו. אם היא נולדה בארץ, אזי שפת האם שלה היא עברית, ואילו הרוסית היא שפה נוספת המעשירה את עולמה; בשום פנים ואופן אין היא מגדירה את זהותה הלאומית. ההורים של הילדים הללו, כדוגמת הבחורה מהסרטון, צופים בערוץ הראשון הממשלתי הרוסי, שהוא כמובן תעמולתי ומציג תמונת שווא בנוגע לרוסיה ולמערב, אך הילדים שלהם אינם מחויבים לעשות זאת. ההורים של הילדים הללו היו גאים ושמחים כאשר הרוסים פלשו לחצי האי קרים וסיפחו אותו במאבק כוחני שרוסיה מנהלת עד היום אל מול העם האוקראיני, אולם הילדים שלהם אינם מחויבים להרגיש את אותן התחושות; הם הרי יכולים לאחוז בעמדה אנטי-רוסית ולצאת בקריאות של שלום ואחווה בין העמים במקום לפאר את האגרסיביות הרוסית. ההורים של הילדים הללו הולכים להופעות הפרו-רוסיות המתקיימות כאן בארץ, כמו "מרוסיה באהבה" למשל, אך ילדיהם כבר יכולים לבחור שלא ללכת. במקום זאת הם יכולים להגיע לפסטיבל הבירה בירושלים ולשמוע להקות רוק מקומיות ששרות בעברית ומהוות חלק מהתרבות הישראלית.

בתחילת הסרטון נראה שהעולים מאוקראינה אינם נחשבים בעיני הדוברת לקבוצה אתנית, וזה חלק מאותה התעמולה הרוסית שדרסה והשמידה כל סממן פולקלורי של מדינות חבר העמים לשעבר. ודאי שהדוברת גם לא הזכירה את קיומה של התרבות האוקראינית, שהייתה קיימת הרבה לפני השתלטות ברית המועצות על אוקראינה. היא גם לא הזכירה את השפה האוקראינית, את הדגל, את המאכלים ואת גיבורי התרבות של אוקראינה, ובין היתר את לסיה אוקראינקה, איוון פרנקו, קזימירמלביץ', ניקולאי גוגול – שמשום מה הרוסים מספחים אותו לעצמם, על אף שהוא יליד אוקראינה – טאראסשבצ'נקו ועוד. ספק אם היא מכירה את השמות הללו, לא כל שכן ההורים הרוסים הלאומנים שלה. שבירת הלאומיות האוקראינית נעשתה במסגרת תהליך ה-'רוסיפיקציה' שהרוסים מקדמים בעקביות מאז 2014.

ה"חצי-חצי" המעוות הזה הוא מסוכן למדינה. מה אם ילדיו של ההומו-סובייטיקוס יחתמו את שמם על ריבועים של נייר טואלט וממחר יספחו את ישראל לרוסיה? הרי זה מה שקרה באוקראינה – קבוצה של אנשים חשה כי רגש הלאומיות הרוסית שלהם עולה על זה האוקראיני, ולכן וזימנו את השלטונות הרוסים להתערב לטובתם; כיום, כמעט מחצית משטחה של אוקראינה נתון למאבקים על חופש ועצמאות אל מול הרוסים התוקפנים. וזהו הכישלון של ה"רוסים-ישראלים" כאן בארץ. ההתנכרות לתרבות הישראלית והמשיכה שלהם ללאום הרוסי, בשעה שרובם כלל לא ביקרו במדינה הזו מאז שנולדו, היא אבסורדית. כמו כן, רמת הרוסית שלהם אינה גבוהה דיה על מנת שיוכלו לקרוא ספרות קלאסית בשפת המקור. במעשיהם אלה הם מרחיקים את עצמם מהזהות הישראלית ששייכת להם ומעדיפים לחזור לתרבות של הוריהם – שהיא כמובן סובייטית ולא רוסית – במקום להתנער מכך ככל האפשר ופשוט לקרוא לעצמם ישראלים.


לירן גולדווין

בוגר פילוסופיה, כותב על תרבות ורומנטיקה. מתעניין בפרשנות ועיון ביקורתי של נושאים מדיניים-חברתיים.