בחירת העורך

רוצים שינוי? צאו מהאדישות

,
עשרות אלפי האנשים, שהגיעו להפגין בכיכר רבין במוצאי שבת שעברה תחת הכותרת "שתי מדינות לשני עמים" במלאות 50 שנים למלחמת ששת-הימים, הציגו מפגן כח מרשים ביותר. אולם, על-אף הנוכחות המרשימה בלטו בחסרונם ובאדישותם דווקא אלה שהכי צריכים היו להגיע ובחרו שלא לבוא.

מדינת ישראל קמה על ערכי תנועת הציונות וערכי הדמוקרטיה; על המסורת היהודית, אך גם על ברכי הנאורות והליברליזם. מחד, מדינת הלאום של העם היהודי ומנגד מדינה שוויונית ופלורליסטית בה דרים בצורה שווה כל אזרחי הארץ. ישראל שלי היא מדינה מורכבת ומסובכת, אך אחת היא לי. אין אחרת. כך גדלתי וחונכתי וכאן התעצבה דמותי. בעבור רעיונות אלו עלו סביי ארצה והקימו פה את ביתם. כמו אבי ואמי, גם אני שירתי בצבא; תרמתי לחברה ופה אני בוחר להמשיך ולחיות את חיי. מסיבות אלו ממש הלכתי במוצאי שבת להפגנה של שלום עכשיו וארגוני השמאל בכיכר רבין. כן השמאל, אותו ציבור גדול בעם שאוהב ומשרת את החברה. לא "שמאל קיצוני" ולא "שמאל אי-רציונאלי" כמו שאוהבים לכנות אותו פחדנים ומסיתים בימין. אותו שמאל שעובר דה-לגיטימציה והסתה בדמות "אויבים מבית" ו"עוכרי ישראל", אך גם אותו מחנה שמאפשר את המגמה הזו באדישותו ורפיונו. הגעתי יחד עם המונים שקראו די לכיבוש וכן לתקווה; שהגיעו מכל רחבי הארץ להפגין ברגליהם, כי הם עוד מאמינים בחלום הציוני. אולם, שלא כמו עצרות והפגנות קודמות, הפעם תחושה שונה עמדה באוויר.

נדמה כי העייפות והאדישות הפכו לנחלת הרוב. תהיתי ביני ובין עצמי על שהשתנה בעשורים האחרונים ועל מה שהביא לאדישות הזאת. הנושאים עליהם הפגינו נותרו אותם נושאים עוד מליל הארבעה בנובמבר לפני עשרים ושתיים שנים בליל הירצחו של רבין וכך גם המצב המדיני לא השתנה. האנשים, גם הם אותם האנשים. הדגלים אותם דגלים. אפילו מרבית הסטיקרים והסיסמאות לא השתנו, אולי פרט למספר השנים מאז מלחמת ששת-הימים. אך בכל זאת משהו באוויר היה שונה. לפני הרצח נמלאה הכיכר רבבות אנשים מלאי תקווה שייחלו לשלום ובאו להילחם על הדמוקרטיה בכח, בגב זקוף ובראש מורם. מחנה גדול שהאמין בכוחו וידע כי עליו להירתם למשימה הלאומית. מחנה שלא נרתע מאיש ולא פחד לצעוק את דעותיו בקול גדול. יותר מכל בלטו מן התמונות בעיתונים אותם צעירים משולהבים עם ברק בעיניים, אלו שלימים יכונו "נוער הנרות".

היתכן כי פה קבור הכלב?

בנות ובני דורי אינם זוכרים את הימים ההם. היינו צעירים מכדי להבין במה מדובר ורבים מאתנו אף כלל עוד לא נולדו באותו לילה, בו התנקש יגאל עמיר בראש הממשלה יצחק רבין ובחזונו. לא עברה בנו הצמרמורת עליה מספר כל מי שנכח באותה עצרת לשלום ולא חשנו בתחושה המחשמלת בה חש כל מי שנכח במקום. נדמה כי מאותו הלילה הלך ונחלש המחנה וראשו הורכן אט אט. כיום, בעשותו כך מאפשר מדי יום ביומו למסיתי הימין לטעון לבעלות על המדינה, על הציונות ועל הלגיטימיות בהנהגתה. מרבית המפגינים שעוד פוקדים את הצמתים ואת הכיכרות הם אותם האנשים שהיו בכיכר גם אז, אולם היום שערם האפיר ואף הקריח והמבט בעיניהם הרבה פחות אופטימי לאחר שנים של אכזבות.

אנו בגרנו, עמדנו על דעתנו, רכשנו ידע וצברנו כח, אך למרות כל זאת נותרנו אדישים מדי למתרחש סביבנו ומסרבים לקחת אחריות. הלכתי בין האנשים וחשתי את האנמיות והאדישות במחיאות הכפיים ואת העייפות וחוסר האמונה בלבבות האנשים שעמדו בכיכר. הכיכר אמנם התמלאה, אך מרבית הצעירים הדירו רגליהם ממנה. בעוד האווירה בפאב מעבר לפינה הייתה תוססת ומחשמלת, כולם רקדו ושרו והבּסים נשמעו בכח, הייתה האווירה בכיכר עייפה ורדומה פרט לקומץ נלהב. הייתה זו אווירה מתנצלת של כניעה והודאה בתבוסה. נדמה כי פרט לקצב של הבלקאן ביט בוקס, רק מילותיו של אבי בוסקילה, מזכ"ל שלום עכשיו, הצליחו להצית מחדש, גם אם לזמן קצר, זיק של תקווה בעיני עדת המפגינים. מילים לא מתנצלות ולא מתייפייפות, לא כנועות ומלאות תקווה. נדמה היה כי המוני האנשים באו מכח האינרציה כפי שבאים שנה אחר שנה. כשם שבאו בדממה, כך גם התפזרו בשקט. אך חלילה, הם אינם הבעיה ולא עליהם אני מדבר. גם אינני מנסה לרמוז כי ההפגנה נחתמה ככישלון- רחוק מכך. רבבות אנשים הגיעו והוכיחו כי יש תקווה וכי ציבור גדול רתום עדיין למאבק.

אך לא להורים הרבים שבאו עם ילדיהם וגם לא להמוני הנערים שבאו מופנות טענותיי. עלינו אני מדבר, הצעירים. אנחנו שסיימנו את הצבא והלכנו ללמוד, שבוחרים להמשיך ולחיות במדינה שלנו, להקים פה בית ולגדל את ילדינו- דור העתיד של המדינה. אנחנו שהפאבים ובתי הקפה מושכים אותנו יותר ממרצפות הכיכר ומהרחובות. האמנם הבּסים והצלצולים הם מה שבאמת מעניין אותנו הישראלים? אנו אדישים מדי, רגילים מדי שעושים עבורנו ומרוכזים בדלת אמותינו. מעטים האנשים שמרימים קולם, שמתאספים ומפגינים, מנצלים את זכותם הדמוקרטית למחות. אנו מרוכזים במצגי שווא של הצלחה וכסף וחושבים רק על היום ועל הרגע. אנחנו מותירים לאחרים להחליט עבורנו החלטות הרות גורל שישפיעו על חיינו בעוד שנים לא רבות. זהו שורש העניין. עד שאנו לא נשכיל לראות זאת ונפעל, לא באמת נוכל להביא לשינוי במדינה.

השינוי הרצוי איננו מתבטא במנהיג כריזמטי כזה או אחר שיבוא וישנה באחת את הלך הרוחות והנהגת המדינה. לא קיים במציאות קוסם שישנה בן רגע את המצב. השינוי עליו אני מדבר הוא שינוי בתפיסה. בתודעה. בשיח. לצערי רק כשנבין כי עלינו מוטלת המלאכה – צעירי הארץ יהודים וערבים כאחד – יוכל להתבצע השינוי. עד שלא נבין כי לייק בפייסבוק, שיתוף של פוסט – מוצלח ככל שיהיה – או קיטור נוסף על יוקר המחייה מעל לכוס הבירה היקרה להחריד, לא הם הפתרון וכלום לא ישתנה פה. כל עוד לא ניקח אחריות וננקוט יוזמה, הקיפאון יוסיף ויאחז בחיינו.

לא באתי לדכא, אדרבא, יש בכוחנו לשנות. ישנם המונים מצויינים ומסורים, ערכיים, סולידריים, ואחראיים; אזרחים צעירים מצוינים ודורשי טוב: אנשי רוח, מחנכים, מדענים, כלכלנים, מהנדסים ומשפטנים. יש לנו מדינה חזקה ומתקדמת מלאה באנשים שאוהבים את החיים, הרוצים לחיות בשקט ולגדל כאן את ילדיהם. אולם עלינו להיות אקטיביים. אין לנו מדינה אחרת ולעולם הזמן לא יהיה מתאים לכך. אין לנו ברירה אחרת. ה"מנהיגים" המבוגרים וה"שקולים" שבשלטון נדמה כי לא באמת רוצים בטובתנו ולא באמת אכפת להם מן האזרח הקטן. הם מסלפים את האמת תחת מצגי שווא ומסך עשן של איומי פירוד ושנאה; מנסים להסיט את הזרקור מן השחיתות וההתבהמות אל תחום הביטחון; זורים מלח בעינינו, משסים ומלבים את הרוחות בתוכנו; מלעיטים אותנו בזבל תקשורתי רדוד בדמות לחם ושעשועים להמונים ורק שלא נשכיל לראות; מאיימים עלינו בסכנה קיומית שרובצת לפתחנו כדי להסיט את דעת הציבור משערורייה תורנית מבית היוצר של ראש הממשלה ואשתו, של שרים המקצים מכספנו מיליוני שקלים לרווחתם האישית ולטובת קרוביהם. הגיע הזמן לפנות אליהם בקריאת התעוררות. להזכיר להם מי הם ובעבור מי הם עובדים. מנהיגי הציבור- נבחרי העם! אתם שנבחרתם כדי לשמור עלינו, שקיבלתם את אמוננו כדי לפעול לטובתנו. הראו לנו שאכפת לכם. עזרו לנו להחזיר למדינת ישראל וראשית כל לאזרחיה את הכבוד הראוי, את אותו ניצוץ בעיניים ובעיקר את התקווה.

הסיפור פשוט הרבה יותר מזה שמציגים לנו. כל שעלינו לעשות זה להילחם ולהיאבק על מקומנו, זכויותינו ועתידנו. יש לנו כח רב ואסור לתת לאף אחד להשתיק אותנו. איש לא יכנה אותנו "פריפרייה חברתית" ויעברו לו על זה בשקט. אף אחד לא יקבע לנו את סל הערכים הנכון לטעמו ויממן באמצעות כספי המיסים שלנו מחזירים בתשובה שימלאו את "עגלתנו הריקה" בערכים לא לנו. אין לנו על מה להתנצל או לנסות ולתרץ בפני אחרים את זכותנו לחיות פה במדינה מתוקנת והוגנת כפי שאנו בוחרים לחיות. אנו חולקים בנטל, משלמים מיסים, אוהבים את הארץ ואת האנשים ולא צריכים בכל נאום ומשפט להתנצל ולהוכיח את תרומתנו לחברה ולביטחון המדינה. אסור לתת לאיש לרפות את ידינו ולדכא את רוחנו.

אסור לוותר על המדינה

הייתי בכיכר לפני שנה וגם לפני שנתיים בעצרות לזכר רצח ראש הממשלה יצחק רבין. הייתי חלק מן ההמון שהגיע להצביע ברגליים, שבא להגיד שלא נשתוק כי ארצנו שינתה את פניה. המונים שבאו למחות שאנחנו כאן ואנחנו לא מוותרים על הדמוקרטיה הישראלית. הייתי חלק מאותו ציבור ענק שבא לתת קונטרה להסתות הקיצונים מימין ומשמאל; לפיגועי תג המחיר ולחרמות על ישראל מבית; לאותם מבצעי לינץ' בעובד זר ולפוליטיקאים מפלגים, מחרחרי ריב ומדון; לאותם קנאים דתיים שגוררים אותנו ביגון שאולה ומנסים להחזירנו לתקופות היסטוריות חשוכות באמצעות הדרת נשים ופגיעה באוכלוסיות שונות בחברה. באתי לתת קונטרה לחברי-כנסת ששכחו את דרכם ולפוליטיקאים שלא זוכרים כי את מצע מפלגתם יש למלא ועליו יש להיאבק ושזאת הסיבה שבעבורה הגיעו לכנסת. באתי להשמיע את קולי מול אוהבי השררה שמוכרים אותנו מדי יום בעבור בצע כסף, שאיבדו את הבושה וחושבים שניתן לשחק בנו. אלו שמאמינים כי ניתן לשלוח אותנו אחת לשנתיים למבצע כזה או אחר דוגמת היינו חיילים במשחק שח-מט וחושבים כי נמשיך לשתוק לעד.

נכון, גם אז הרגשתי את הציניות ואת העייפות של האנשים. שמעתי את הדיבורים בקהל כי אנחנו סתם חולמים ושלא ניתן לשנות. שהשינוי והחלום הוא נחלת הצעירים והתמימים וש"אם זה לא הצליח לפני חמש שנים למה שיצליח עכשיו?". אולם, מן העבר השני הרגשתי את החשמל באוויר ואת התקווה הדחוקה ששבה להתעורר בלבבות האנשים. את הרצון לשינוי ואת הכמיהה לעתיד טוב יותר. את הגעגוע למנהיגים ולא לשליטים; לדוגמא אישית ולא לייאוש מהפוליטיקאים.

אנחנו חיים בתקופה לא קלה ובאזור לא פשוט. הכל נכון. אך האם זה נותן לנו את הלגיטימציה לשבת ולשתוק בזמן שאנו רואים איך הורסים לנו את המדינה בשיטתיות? אין סיבה שכך יהיה. אין זו גזרת גורל. זה תלוי בנו! גם סבינו וסבותינו לא חיכו לנס כשהקימו את המדינה, הם עשו זאת בעצמם בנחישות ובאמונה. עלינו להיות מעורבים יותר ודעתניים יותר, לקחת חלק. אסור לנו לוותר על המדינה שלנו. אל לנו להפקיר את עתידנו בידי המבוגרים.

הכיכר הזו ידעה ימים יפים. ימים בהם אחזה צמרמורת בכל אישה ואיש, כל ילד וילדה, נערה ונער. ערבים בה גדשו ההמונים את הרחובות ולא עזבו גם לאחר שתמה שירת התקווה. אין מן הנמנע שהימים ישובו, אין מן הנמנע שנוכל להמשיך לחלום. אולם, כדי שזה יקרה עלינו להבין שאין לנו על מי לסמוך פרט על עצמינו. זיקפו קומה, הרימו ראש והפסיקו לפחד. יש בכוחנו לשנות, אך לשם כך יש לקום מהכיסא, ויפה שעה אחת קודם.


קרדיט תצלום:
שלום סניור ענסי - צלמונלה
שתף:
 
  • נחשון אלוני

    סטודנט לתואר ראשון במדע-המדינה והיסטוריה כללית באוניברסיטת תל-אביב. פעיל חברתי ומעורב בעיקר במסגרות חינוכיות בקרב בני נוער.