‎קורא‫/‬ת‫:‬

רעיון חדש-ישן: שמרנות נוסח ישראל...

רעיון חדש-ישן: שמרנות נוסח ישראל

,
קווים לדמותה של תנועת־נגד אינטלקטואלית ששמה לה למטרה לבלום את השפעת השמאל הישראלי החדש על הציבור הרחב.
image_printגרסא להדפסה

בשנים האחרונות אנו עדים לעלייתה של השמרנות הישראלית החדשה, תנועת־נגד אינטלקטואלית אשר מציבה חזון חברתי חלופי לחזון המקודם על ידי השמאל הישראלי החדש מזו תקופה ארוכה. כדי לעמוד על טיבו של חזונה נדרש אפוא להבין לעומק את השקפת העולם של אותו שמאל חדש ואת חורבות אידאולוגיית השמאל הישן שעל גביהן צמחה.

ככלל ניתן לומר כי לזכותו של השמאל הישראלי הישן נזקפת הגשמת הרעיון הציוני. במידה רבה, שלטונו של השמאלי הישראלי הישן הוא שהקים את מדינת ישראל; הוא שהציב את גבולותיה הפיזיים של המדינה עת ניצח על מלחמותיה הגדולות של ישראל, ואף השפיע על הרכבה הדמוגרפי – בשעה שגירש אלפים רבים של ערבים משטחה של ארץ ישראל וכאשר קלט גלים עצומים של עלייה יהודית. כמו כן, הוא זה שקיבע את מוסדות המשטר הדמוקרטיים של מדינת ישראל. נוסף על כך, השמאל הישראלי הישן היה סוציאליסטי ובעל תודעה מעמדית; בעיניו, את מפעל התחייה הלאומי צריך היה להוביל הפועל הישראלי שעל כתפיו הוטל כינונה של חברת מופת סוציאליסטית־שיתופית. הבה נזכור כי בן־גוריון – המגלם יותר מכול את שלטון השמאל הציוני – עמד בראש מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י) וכי הסתדרות העובדים הייתה לזרוע המבצעת של הממשלה בקידום יעדים לאומיים וחברתיים כאחד.

למן שנות השמונים ועד לימינו־אנו השמאל הישראלי הישן מאבד מכוחו ומחיוניותו, בדומה למתחולל במערב אירופה ובארצות הברית, ומפנה את מקומו לתפיסת שמאלית חדשה הזוכה לדומיננטיות רבה בקרב האליטה האינטלקטואלית היהודית בעולם (ובפרט בקרב האליטה האינטלקטואלית הישראלית). תמורה זו באה לידי ביטוי בשלושה צירים ראשיים:

תחילה, ביחס למפעל הציוני. השמאל הישראלי החדש מגלה אי־נחת כלפי המפעל הציוני: בין אם מדובר בגישות פוסט־ציוניות או אנטי־ציוניות, או בקריאות להקמתה של מדינה דו־לאומית, לדידו מדינת ישראל נולדה בחטא – שטרם כּוּפַּר – ותוך גרימת עוול כלפי בני העם הפלסטיני, יליד הארץ ובעליה המקוריים. בעיני השמאל החדש, הציונות אינה נתפסת עוד כשיבתו הצודקת של העם היהודי לנחלתו, שממנה גורש בכוח הזרוע, אלא כמפעל מעין־קולוניאליסטי של נישול ששיאו ב'נכבה'.

שנית, המעתק מתודעה מעמדית לפוליטיקת זהויות. התודעה המעמדית שהייתה אבן יסוד בתפיסת עולמו של השמאל הישן פינתה את מקומה לפוליטיקת זהויות. את מקומו של הפועל הישראלי, האוונגרד של השמאל הישן, תפסו קטגוריות חברתיות מופשטות הכוללות 'מדוכאים', 'מקופחים' ו'מנושלים' למיניהם – החל במזרחים, עבור דרך נשים וכלה בערביי ישראל – שיש לעשות עימם צדק היסטורי. המפעל הציוני, כך נטען לא־אחת על ידי השמאל הישראלי החדש, אינו אלא מפעלו של הגבר היהודי האשכנזי ההגמוני. כמו כן, את מקומה של הסתדרות העובדים תפסו הפקולטות למדעי הרוח, שהפכו ממוסדות להשכלה גבוהה למרכזים של כינון תודעה פוליטית ושינוי חברתי.

המאפיין השלישי המבחין את השמאל החדש מרעהו הישן הוא הדרישה לשוויון בין־קבוצתי –בהכרה, בייצוג ובגישה לכוח – בכל תחומי החיים. נאמן לראייתו הרב־תרבותית ולפוליטיקת הזהויות, השמאל החדש אינו מסתפק בחקיקת מגן סוציאלית ובכוח בלתי־מוגבל הנתון לארגוני עובדים אימתניים, והוא דורש גם סוציאליזם כלכלי, תרבותי, מגדרי, אתני ולאומי.

לסיכום, השמאל הישן השתוקק לחברת מופת ציונית וסוציאליסטית (ולחילופין לסוציאל־דמוקרטיה ציונית), ואילו בחזונו של השמאל החדש מדינת ישראל היא מדינה פוסט־ציונית (או דו־לאומית) המבוססת על רב־תרבותיות ושוויון בין־קבוצתי בכל תחומי החיים.

כפי שציינתי בראשית דבריי, השמרנות הישראלית מציבה חזון חברתי שונה שנועד לבלום את השפעתו של השמאל הישראלי החדש על הציבור הרחב. תנועת־נגד אינטלקטואלית זו אינה שואבת את כוחה ורעיונותיה ממקורות ישראליים ויהודיים בלבד; השמרנים הישראלים מבינים כי אין די במקורות אלה כדי להתמודד עם רעיונותיו של השמאל הישראלי החדש, והם יונקים גם מהמסורת השמרנית האנגלו־אמריקנית המתמודדת עם אתגרים אינטלקטואליים דומים; לא עוד אלא שעיתים מקורות אלה הם מקור יניקתם העיקרי של השמרנים הישראלים. השמרנות הישראלית מבקשת להתאים בין עיקרי המחשבה השמרנית האנגלו־אמריקנית לבין המציאות הישראלית הייחודית – ולפיכך היא ראויה להתכנות בשם 'שמרנות ישראלית'.

מהו החזון החברתי שמציבה השמרנות הישראלית? מהם קווי היסוד של חזונה? במסגרת מאמר קצר יריעה זה אצביע על חמישה מאפיינים עיקריים אשר חזונה של השמרנות הישראלית חייב לכלול.

ראשית, השמרנות הישראלית היא מיזם אינטלקטואלי שמטרתו שימור המפעל הציוני והישגיו. השמרנות הישראלית מבקשת לשמר את ההישג, הלאומי והאנושי כאחד, ששמו מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי שמשטרה דמוקרטי. במילים אחרות: השמרנות הישראלית מבקשת לשמר את המציאות הפוליטית שבמסגרתה הציבור היהודי נהנה משלטון עצמי המאפשר לו לחיות כעם חופשי בארצו.

שנית, השמרנות הישראלית מבקשת לשמר את עקרון 'כלל ישראל'; בהתאם לכך היא דוחה את הראייה הרב־תרבותית המחלקת את הגוף הלאומי למקפחים ומקופחים, מנשלים ומנושלים, פריבילגים ונטולי פריבילגיות. בעיני השמרנות הישראלית, חלוקות עדתיוֹת, מגדריות, מגזריות ואחרות משולות לגטואיזציה קורבנית; ולפיכך הן הרסניות למרקם החברתי ואינן מולידות אלא טינה שסופה פרימת הסולידריות הלאומית. תחת זאת, השמרנות הישראלית מעלה על נס את ה'אנחנו' הלאומי שלפיו "כל ישראל ערבים זה בזה".

שלישית, השמרנות הישראלית דוגלת בשוק חופשי ודוחה את הסוציאליזם כשיטה כלכלית, משום שלדידה שגשוג כלכלי הוא תנאי הכרחי הן לביטחון הלאומי הן לחוסן החברתי הישראלי. השמרנים הישראלים מבקשים לתת דרור לכוחות היצירה והיזמוּת הישראליים על ידי הקטנת מעורבותה של המדינה בכלכלה. השמרנות הישראלית מבקשת לבצר את מעמדה של זכות הקניין בישראל, להחליש את כוחם של ארגוני העובדים, ולהקטין עד למינימום האפשרי את אינספור המגבלות הרגולטוריות המצויות במשק הישראלי וחונקות אותו. בהתאם לרוח זו, סיוגה של מדיניות הרווחה בישראל היא יעד שמרני מרכזי; עם זאת, השמרנות הישראלית אינה מתנגדת לקיומה של רשת ביטחון כלכלית שתסייע למי שאינם יכולים לעמוד ברשות עצמם, ופיתוחה של רשת ביטחון הנשענת על אדנים שמרניים הינו יעד מרכזי.

רביעית, השמרנות הישראלית סבורה כי יש להעצים את החברה האזרחית – החל במשפחה הגרעינית, עבור דרך התארגנויות אזרחיות וולונטריות וקהילות מקומיות, וכלה בשלטון המקומי – באמצעות הגבלת כוחו של השלטון המרכזי (על רשויותיו השונות). בעיני השמרנות הישראלית, על השלטון המרכזי להיות אנרגטי, אך גם מוגבל. ככלל, עליו לעסוק אך ורק בשאלות כלל־לאומיות והוא נדרש להותיר לחברה האזרחית את החירות לעצב בעצמה את אופי החיים המשותף הרצוי בעיניה – וזאת על ידי הותרת סמכויות בידי השלטון המקומי. המעבר מפוליטיקה לאומית לפוליטיקה מקומית הוא תנאי גם לרוח אזרחית בריאה ולסולידריות חברתית – ולא רק לחירות.

לבסוף, השמרנות הישראלית החדשה, בדומה למקבילתה בעולם דובר האנגלית, איננה ניטרלית מבחינה ערכית. חברה חופשית, על מנת שתאריך ימים, מוכרחה להיות גם חברה טובה, כזו שאזרחיה הינם בעלי מידות טובות וחדורים ברוח אזרחית. על כן השמרנות הישראלית מעלה על נס מידות כגון הסתמכות עצמית, חריצות, נדיבות, רגש חובה, אהבת המולדת ופטריוטיות, מה שניתן לכנות באופן כללי כאתיקה הבורגנית. מכלל הן אתה שומע לאו; מן הדברים דלעיל מתברר גם מהם גבולותיה של השמרנות הישראלית במסגרת המאבק על דמותה של החברה הישראלית. בראש ובראשונה מתברר כי השמרנות הישראלית אינה זהה לשמאל הציוני הישן אך גם לא לימין הישראלי הישן – זה שמעולם לא הציב (וגם אם הציב, מעולם לא יישם) משנה פוליטית, כלכלית וחברתית סדורה, ורק רעיון ארץ ישראל השלמה (בדגש על מפעל ההתנחלויות) ומדיניות ביטחון ניצית היו עיקריו – לפחות להלכה. השמרנות הישראלית, לעומת זאת, אינה רואה בסוגיות הללו את עיקר מאבקה, הגם שהיא אינה דוחה את מפעל ההתנחלויות ואינה מתנגדת בהכרח למדיניות־חוץ ניצית. המעבר מה"ימין" ל"שמרנות" כרוך, כך אני סבור, בדחיקת הסוגיות הללו לשוליים.


שגיא ברמק

עמית מחקר בקרן תקווה, מנהל לשעבר ומייסד שותף באתר. איש חינוך, הומניסט-חילוני ודוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטה העברית.