בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

שבויים באמריקה: היסטוריה של מחנות המעצר בארה"...

שבויים באמריקה: היסטוריה של מחנות המעצר בארה"ב

,
שבויי מלחמה נאצים חורשים וזורעים את אדמת אמריקה, היסטריה שהובילה למעצר המוני של אזרחים יפנים אמריקאים, וילדי מהגרים בכלובים. בחינה היסטורית של מחנות מעצר על אדמת ארה"ב.

ביוני השנה התחוללה בארה"ב סערה תקשורתית ומחאה ציבורית בעקבות הפצת תמונות המציגות ילדי מהגרים אשר הופרדו מהוריהם, מוחזקים במתקנים שניתן לתארם ככלובים. אחת התובנות שההיסטוריה מציעה לנו, היא שהמציאות הינה מורכבת. יש צורך להתבגר מצורת החשיבה לפיה העולם מתחלק לטובים מול רעים, כפי שהורגלנו לחשוב בילדותנו. אינדיבידואל מסוגל לבצע מעשים של חסד ומעשי נבלה גם יחד. כאשר מדובר באומה שלמה, הדבר נכון שבעתיים. בבחינת נרטיב היסטורי, במקום טובים ורעים, המירב שאפשר לצפות אליו הוא טובים יותר ורעים פחות. האומה האמריקאית אינה שונה בכך משום אומה אחרת. האירועים האחרונים מציפים זכרונות נשכחים בתולדות ארה"ב אודות מחנות מעצר המוניים על אדמתה, וכיצד האומה האמריקאית ניסתה לנווט בין פאניקה לחמלה, בין נקמנות לחסד, ובין טוב לרע.

מחנות מעצר יפנים-אמריקאים

עד המאה ה-19 הייתה יפן מדינה פיאודלית שבחרה להישאר מבודדת משאר העולם, אך ב-1868 כונן מחדש השלטון הקיסרי. יפן עברה מהפכה תעשייתית-תרבותית ונפתחה לעולם. עם פתיחתה של יפן לעולם, יפנים רבים היגרו לארה"ב. עד 1924,קבעו את ביתם בחוף המערבי של ארה"ב ובהוואי כ-200 אלף יפנים.

ב-1941, התקיפה יפן את הצי האמריקאי בקרב פרל-הארבור. בכך, גרמה יפן לארה"ב להצטרף באופן רשמי למלחמת העולם השנייה לצדן של בריטניה ורוסיה הסובייטית. הצי האמריקאי הוכה בהפתעה וספג נזקים עצומים בפרל-הארבור. ועדת חקירה נשיאותית קבעה כי המתקפה בוצעה בסיוע מרגלים יפנים-אמריקאים. תחושה של קלון והיסטריה פשטה בארה"ב, ומתוך ההיסטריה הזו צמח החשש מפני המהגרים היפנים וצאצאיהם. בפברואר 1942 חתם הנשיא רוזוולט על צו המקנה לצבא את היכולת להכריז על אזורים צבאיים בתוך ארה"ב, ולאסור אזרחים ללא הליכי משפט. תושבים ממוצא יפני, אשר התגוררו בחוף המערבי, הוכרזו כסיכון ביטחוני. יותר מ-100 אלף איש, כולל זקנים נשים וטף, רובם אזרחים אמריקאים שנולדו בארה"ב, נשלחו לגור במחנות. כ-8 אלף איש ברחו מזרחה למדינות בהן הצו לא חל, כיוון שלא הוכרזו כאזור צבאי.

ברי המזל קיבלו התראה של שבועיים לפני שנלקחו למחנות. השאר קיבלו התראה של מספר ימים בלבד. הם יכלו לקחת רק מה שיכלו לסחוב בעצמם. מכיוון שלא ידעו כמה זמן ימשך מעצרם, רבים מהם מכרו את עסקיהם ורכושם. מבין אלו שלא, היו מי שחזרו בתום המלחמה למצוא שביתם נבזז או נשרף. התנאים בהם שוכנו לא היו טובים במיוחד, בלשון המעטה. לחלקם הוקצו מגורים בצריפים שנבנו במקור לשמש כאורוות סוסים. המחנות היו מוקפים בגדרות תייל ובעמדות שמירה עם מכונות ירייה.

במהלך מלחמת העולם השנייה, יפן שיגרה כ-9,000 בלוני חבלה לעבר ארה"ב. אלו היו בלוני נייר, מלאים בחנקן. אל הבלונים חובר צרור של פצצות, כאשר הבלונים נישאו על ידי זרם הסילון הצפוני אל עבר ארה"ב. בלוני החבלה היפנים גרמו לנזק מזערי ובלתי מורגש, אך אחד מהם נחת בקרבת נחל שליד עיירה בשם בליי, הנמצאת באורגון. הכומר המקומי, ארצ'י מיטשל, ואשתו ההרה, אלסי, יצאו לפיקניק יחד עם חמישה מילדי העיירה. הילדים רצו אל הנחל ואלסי אחריהם. בדרכם הם נתקלו בבלון שהיה מונח על הקרקע. אף אחד מהנוכחים לא שרד כדי לספר מה בדיוק ארע, אך ייתכן שאחד הילדים נגע בפצצות ובכך גרם להן לפעול. ארצ'י שנותר ליד הרכב שמע את הפיצוץ, רץ למקום, ומצא את כל השישה חסרי חיים.

יום למחרת גורמים בצבא מסרו לתושבי העיירה את המידע שהיה בעיקרו מסווג ואסור לפרסום. הם סיפרו שאלסי וששת הילדים מתו מפיצוץ של בלון חבלה יפני. זמן מה לאחר מכן שני רכבים צבאיים הופיעו בבליי מחוץ לבית משפחת קונר. קורה קונר, נערה בת 16 בזמנו, יצאה מביתה לראות במה מדובר ופגשה באישה וילד ממוצא יפני שנקלעו למקום בצירוף מקרים מצער. השניים היו בדרך למחנה המעצר טולה-לייק. הם התחננו למים. קורה נכנסה לביתה להביא כד מים אך בדרכה החוצה אימה עצרה מבעדה. בחוץ התאספו חלק מתושבי העיירה והחלו לזרוק אבנים על האישה והילד. קורה רצתה לעצור אותם אך האם חששה שביתה תהפוך בעצמה לקורבן. האישה והילד נסקלו באבנים. ככל הידוע, המקרה הנ"ל לא דווח ולא נחקר. העדות היחידה לשארע היא מפיה של קורה, שבעצמה לא דיברה על המקרה עשרות שנים לאחר מכן. אירוע זה ממחיש באופן חד ומזעזע את החשש והשנאה מפני אזרחים ממוצא יפני.

סוגיית מחנות המעצר הגיעה עד בית המשפט העליון. בית המשפט העליון קבע ברוב של 6-3 כי הצורך של האומה האמריקאית בהגנה מפני פעולות ריגול גובר על זכויותיהם של העצורים. השופט רוברט ג'קסון, אשר היה בדעת מיעוט, כתב כי אם בית המשפט יתמוך בצו המאפשר לעצור אזרחים ללא הליך משפטי, תקדים זה יהווה "אקדח טעון" שבעתיד עשוי לשמש את הממשל לבצע פעולות דומות, או חמורות יותר, בקלות יתרה. בדעת הרוב תמך בית המשפט בצו שהורה לאסוף את התושבים ממוצא יפני למחנות מעצר. כששוחררו בתום המלחמה, רבים מהם מצאו את עצמם חסרי כל, נאלצים לבנות מחדש את חייהם. כאמור, לאחר מתקפת פרל-הארבור, ועדה נשיאותית קבעה כי המתקפה תוכננה בסיוע רשת מרגלים יפנים-אמריקאים. בדיעבד מתברר כי מסקנה זו בוססה על סמך ראיות קלושות למדי. ב-1988, ארבעה עשורים לאחר סיום המלחמה, הנשיא רייגן חתם על צו נשיאותי הכולל פיצוי של 20 אלף דולר לכל אדם שהיה עצור במחנות, והכרה בעוול שנעשה ליפנים-אמריקאים על-ידי מדינתם.

מחנות שבויי מלחמה

במהלך מלחמת העולם השנייה ארצות הברית שבתה מאות אלפי חיילי אויב גרמנים, איטלקים ויפנים. רבים מהם הובאו לארה"ב באניות מסע ושהו עד סוף המלחמה במחנות מעצר בשטחי ארה"ב. 371 אלף שבויים גרמנים, 51 אלף שבויים איטלקים וחמשת אלפים שבויים יפנים פוזרו במחנות בכל מדינות ארה"ב. המדינה היחידה בארה"ב ללא מחנה שבויים, הייתה ורמונט.

אחד מהמחנות הללו הוקם ליד עיירה בשם אליסוויל. ביום שהרכבת הראשונה הגיעה עם אסירי מלחמה גרמנים, תושבי אליסוויל התאספו לצפות בחיילים הנאצים יורדים מהרכבת. החיילים הללו היו תחת פיקודו של רומל באפריקה, ובעיני רבים זכו לתדמית של יחידות עלית. תושבי אליסוויל ציפו לראות את המפלצת הנאצית בהתגלמותה. השבויים ירדו מהרכבת וצעדו תוך כדי שירה. אף על פי כן, בעדויות מפי התושבים שצפו בצעידת השבויים, הם סיפרו כי השבויים נראו מעוררי רחמים. לפני הגעתם לארה"ב השבויים עברו מסע ימי באניות מסע, בצפיפות גבוהה ובתנאים קשים.

14 שנה קודם לכן, נחתמה אמנת ז'נבה השלישית. על-פי האמנה, חובה על כל מדינה חתומה לספק לשבויי מלחמה את אותה קצבת מזון ואותם תנאי מחייה שהמדינה מספקת לחייליה שלה. על-פי עדויות של הגרמנים השבויים, תקופת השבי זכורה להם כתקופה הטובה בחייהם. בחלק מהמקרים קצבאות המזון היו כה גדולות עד שהשבויים ביקשו לקבל פחות. באליסוויל השבויים קיבלו כמויות גדולות מדי של ירך חזיר ותירס. הפתרון היה לקבור את התירס והחזיר. התחבולה נכשלה כאשר זרעי התירס הקבורים החלו לנבוט. למרות הלחימה הקשה שהתרחשה על אדמת אירופה, ארה"ב הסכימה לקבל מגרמניה כספים שמימנו תערוכות אומנות. תערוכות אלו הציגו יצירות ששבויי המלחמה הגרמנים יצרו בזמן שהייתם במחנות בארה"ב.

באותן שנים, רבים מהגברים האמריקאים שהיו בכושר לחימה גוייסו ונשלחו לאירופה. המחסור בכח אדם במשק האמריקאי, הוביל לכך ששבויי המלחמה נשלחו לעבודה בחוות ועל-פי רוב קיבלו יחס טוב מבעלי החוות. זו הייתה תקופה בה אזרחים אמריקאים נאלצו להסתפק בהקצבות מזון, וכאשר הציבור גילה על היחס הטוב והשפע שמקבלים השבויים, עובדה זו התקבלה כאבסורד מוחלט. שדרן הרדיו וולטר וינשל, הוביל מחאה ציבורית כנגד התנאים המפנקים שהשבויים זוכים להם. הסיבה התועלתנית לספק תנאים טובים עבור השבויים הייתה שכך ניתן היה ליצור תמריץ עבור האוייב לדאוג לתנאים טובים עבור החיילים האמריקאים השבויים בידיו. לא לקח זמן רב עד שבארה"ב גילו שלא כך המצב. תנאי המחיה עבור אמריקאים שנשבו בידי הגרמנים היו קשים. אף על פי כן, הממשל בארה"ב החליט להמשיך לקיים את אמנת ז'נבה ולהמשיך לספק לשבויים תנאים נאותים.

כאמור, באותו זמן, אזרחים אמריקאים ממוצא יפני שהו במחנות מעצר בתנאים גרועים יותר משבויי מלחמה נאצים. נראה כי קשה להסביר זאת. הסבר אפשרי אחד הוא גזענות. ניתן לטעון שהגרמנים נראו כמו האמריקאים ולכן עוררו אמפתיה. מאידך, גם שבויי המלחמה היפנים זכו לתנאים הטובים שקיבלו הגרמנים והאיטלקים. במציאות נוצר מצב אבסורדי בו חיילי האוייב הוגנו ע"י אמנת ז'נבה וע"י הרצון לשמור על אנושיות, אך אזרחים אמריקאיים לא קיבלו את אותה ההגנה.

הגירה ממרכז אמריקה

במהלך רוב ההיסטוריה של ארה"ב הייתה מדינה זו פתוחה למהגרים באופן כמעט מוחלט. רק בסוף המאה ה-19 יושמו הגבלות מסוימות על הגירה מאסיה. בשנים 1880-1930 היגרו לארה"ב מיליונים רבים מרחבי העולם. בין השאר, קרוב ל-שני מיליון אירים נמלטו מ"הרעב הגדול" באירלנד, 4.5 מיליון איטלקים ברחו ממלחמות האיחוד של איטליה, וקרוב לשני מיליון יהודים ברחו מהפוגרומים ברוסיה. בשנות ה-20 של המאה ה-20 מדיניות ההגירה החלה להשתנות. המשבר הכלכלי הקשה שפקד את ארה"ב החל מ-1929 צמצם באופן ניכר את התמריצים להגר לארה"ב. אולם בזמן מלחמת העולם השנייה, מיליוני בני אדם שבו וביקשו לבנות מחדש את ביתם על אדמת ארה"ב, אך שעריה כבר לא היו פתוחים לרווחה כבעבר. ארה"ב החלה ליישם מדיניות של מכסות והעדפות שאפשרו רק לחלק קטן מהמעוניינים להגר באופן חוקי.

בעשורים האחרונים ההגירה ממדינות אמריקה הלטינית הפכה לסוגיה פוליטית לוהטת. רובם של המהגרים מאמריקה הלטינית הם מקסיקנים. על-פי מכון המחקר PEW, אוכלוסיית המהגרים המקסיקנים בארה"ב הגיעה לשיא ב-2007 ומאז החלה לרדת. הסיבה המרכזית לירידה במוטיבציה להגר היא התחזקות הכלכלה במקסיקו. עבור ארה"ב, בכך לא תמה בעיית ההגירה. בד בבד עם יציאתם של המקסיקנים, החליף אותם זרם של מהגרים מאל-סלבדור, הונדורס וגואטמלה, אשר ממשיכים להגיע לארה"ב דרך גבול ארה"ב-מקסיקו.

את המסע דרך מקסיקו הם מבצעים בניגוד לחוק, על גגות של רכבות משא. המסלול שהם עושים על רשת המסילות קיבל את הכינוי "רכבת המוות". רבים נופלים מהרכבות, כיוון שנרדמו או איבדו אחיזה. לעיתים קרובות הנזק בתאונה שכזו הוא קשה – החל מעצמות שבורות, איברים שנתלשים וכלה במוות. כמו כן, מסלול ההגירה מושך אליו כנופיות וגורמים עבריינים. המהגרים הם מטרות קלות עבורם ורבים מהם נופלים קורבן לשוד, התעללות, אונס או חטיפה. את החלק האחרון של המסע הם מבצעים דרך המדבריות שעל גבול מקסיקו-ארה"ב. שם, בלב מרחבים עצומים ושוממים, רשויות ההגירה מתקשות לאתר אותם בטרם יכנסו לשטחי ארה"ב. גם מי ששרד את הדרך עד כה עשוי למצוא את מותו בתנאים הקשים של המדבר. סיפורי המסע המזוויעים וקורעי הלב של המהגרים הם רבים מספור.

"אפס סובלנות"

על אף כל המאמצים, הממשל בארה"ב לא הצליח לעצור את ההגירה הבלתי חוקית מהגבול הדרומי. בשנת 1990 עמד תקציב משמר הגבול של ארה"ב על 260 מליון דולר. מאז תקציב זה גדל פי 14 לכמעט 4 מיליארד דולר בשנה. אחת הבעיות הקשות עמן נאלץ להתמודד ממשל אובמה היא הימצאותם של קטינים רבים בקרב המהגרים. בין השנים 2011-2016 עצרו הרשויות כ-178 אלף קטינים שחצו את הגבול לארה"ב לבדם, ללא קרוב משפחה בוגר. ב-2014 מספר המהגרים שנעצרו הגיע לשיא שטרם נשבר עד היום, והנשיא אובמה התראיין לחדשות ABC עם מסר ישיר לתושבי מרכז אמריקה: "המסר שלנו הוא ברור לחלוטין – אל תשלחו את ילדיכם ללא ליווי, על רכבות או באמצעות מבריחים. אנחנו אפילו לא יודעים כמה מתוך הילדים הללו לא שורדים את המסע, אם נפלו קורבן לסחר בבני אדם, או שנהרגו בנפילה מרכבת. אין לנו שום דרך לדעת את הנתון. אם הם יצליחו להגיע, הם ישלחו חזרה, ויותר חשוב מכך, יתכן שלא יצליחו".

במערכת הבחירות של 2016, המועמד הרפובליקני, דונלד טראמפ, שלהב את קהל הבוחרים בהבטחה לפתור את בעיית ההגירה. הפתרון אותו הבטיח לציבור היה בנייתה של חומה גבוהה לאורך הגבול הדרומי של ארה"ב. מדובר בגבול שמשתרע לאורך 3,145 ק"מ, פי תשעה מאורכה של מדינת ישראל. נכון להיום הנשיא טראמפ עדיין מנסה לשכנע את הקונגרס לאשר את התקציב הדרוש עבור בניית אבטיפוס, אשר אמור לספק הוכחת היתכנות עבור החומה העתידית.

בזמן כהונת אובמה, כ-20% מתוך המהגרים הבלתי חוקיים שנתפסו בידי הרשויות הועמדו לדין פלילי בגין חציית הגבול. על-פי חוק, קטינים לא יכולים לשהות במתקני מעצר של מערכת המשפט, ועל כן במקרים בהם נתפסו משפחות של מהגרים בלתי חוקיים וההורים הועמדו לדין, הופרדו מהם ילדיהם. מעט מקרים שכאלו התרחשו בפועל, כיוון שלרוב הרשויות העדיפו לשחרר את ההורים על פני הפרדתם מילדיהם. ייתכן אף שמדיניות זו הייתה אחת הסיבות שמספר המהגרים הקטינים היה כה גבוה. קטינים שחצו את הגבול ללא הורה, שהו במתקני הרשויות עד למועד בו התקבלה החלטה בעניינם. למעט מגזין רשת ליברטריאני או שניים, התקשורת לא הראתה עניין רב בכליאת הקטינים באותם שנים.

באפריל השנה, הכריז ממשל טראמפ על מדיניות "אפס סובלנות" לפיה כל המהגרים הבלתי חוקיים שיתפסו יעמדו לדין פלילי. ההורים החלו להיות מועברים למתקני מעצר של מערכת המשפט בזמן שהחוק אוסר על הרשויות להחזיק ילדים באותם המתקנים. המדיניות החדשה הובילה למצב בו תוך חודש אחד בלבד 2,300 ילדים הופרדו מהוריהם. חלק מן הילדים הוחזקו באולמות גדולים שחולקו לחללים שונים באמצעות גדרות שהותקנו בתוך המבנה. תמונות של האולמות הללו הופצו בתקשורת, ואזרחי ארה"ב נדהמו לראות כיצד רשויות המדינה מחזיקות ילדים בתוך חללים, שהם למעשה לא פחות מכלובים גדולים.

על-פי הסקרים, שני שלישים מהציבור האמריקאי מתנגדים למדיניות הפרדת משפחות. הביקורת הנוקבת והתרעומת שהגיעה משמאל ומימין הובילה לכך שבחודש יוני השנה, חתם הנשיא טראמפ על צו שמבטל באופן רשמי את מדיניות ההפרדה. בפועל, ביטל צו זה את מדיניות "אפס סובלנות" כולה. נכון להיום, רוב הילדים אוחדו עם משפחותיהם, אך לפי נתונים עדכניים כמה מאות עדיין מוחזקים לבדם. בחלק מהמקרים הילדים אינם עם הוריהם כיוון שההורה עומד למשפט על עבירה נוספת מלבד חציית הגבול, בחלק מהמקרים כיוון שההורה כבר גורש חזרה למדינת המוצא, ובמקרים אחרים בגלל איטיות בירוקרטית.


דביר ווי

עוסק בתחום ה-BI, בעל תואר ראשון בחשבונאות, ובלוגר על כלכלה ועסקים.