בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

שבירת הקרח באולימפיאדת החורף: איחוד או הצגה בין שת...

שבירת הקרח באולימפיאדת החורף: איחוד או הצגה בין שתי הקוריאות?

,
אולימפיאדת פיונגיאנג תיזכר בזכות המחווה הבלתי רגילה של צפון-קוריאה ודרום-קוריאה, אשר החליטו לאחד את נבחרותיהן לטובת ההשתתפות במשחקים האולימפיים. אולם, האם מדובר באמת בשבירת 'חומת ברלין' הקוריאנית? מצד אחד, לסימבוליקה של האיחוד עשויה להיות השפעה פוטנציאלית משמעותית עבור העם הצפון-קוריאני; אך מן הצד השני, יכול להיות שהמחיר שלה כבד מדי עבור הדור הצעיר הדרום-קוריאני.

איחודן ההיסטורי של דרום-קוריאה וצפון-קוריאה עשוי להיות בעל השפעה משמעותית הן עבור העם הצפון-קוריאני, והן עבור העם הדרום-קוריאני, לטוב ולמוטב. אך עם זאת, ייתכן גם שאין לכך משמעות מעשית כלל, וכי מדובר בסך-הכול בניסיון שיווק עצמי של משטר קים ג'ונג-און. מכל מקום, לא משנה מה תהיינה ההשלכות המעשיות של האיחוד האולימפי, ללא ספק אולימפיאדת החורף שברה את הקרח הניצב בין שתי המדינות כבר למעלה משישים שנים.

חצי האי השלם שהתנוסס על דגלה של נבחרת קוריאה המאוחדת הציג נוסטלגיה וחלום רחוק; חצי האי הקוריאני התפלג מאז מלחמת העולם השנייה לשתי ישויות פוליטיות, קוריאה הצפונית וקוריאה הדרומית, ולמרות שהשתיים הפגינו בבירור את הרצון לאיחודו של חצי האי, בפועל היחסים השוררים ביניהן הם חשדניים, ולעתים אף עוינים. נכון להיום, המצב שבין הקוריאות מוגדר כמצב מלחמה, והשוני הפוליטי והכלכלי שבין הישויות גורם לריחוק תרבותי, חברתי ולאומי מצד הדור החדש. דרום-קוריאה, אשר נהנתה בתחילת דרכה מחסותה של ארצות הברית, הפכה לדמוקרטיה בעלת כלכלה מבוססת ומשגשגת ותרבות מודרנית, והיא נראית כניגוד המובהק לדיקטטורה הקשה ביותר שניתן למצוא בעולם כיום, המלווה בעוני, דיכוי ומיליטריזם קיצוניים, כפי שמתרחש אצל שכנתה מצפון.

יחד עם זאת, נדמה כי למרות הבדלים התהומיים שבין שתי הקוריאות, המשחקים האולימפיים סיפקו כר מתאים גם עבור הפגנת משאלות-לב לאיחוד וגם עבור ניסיון לשיווק עצמי. מצד אחד, למשחקים האולימפיים מעמד פוליטי מיוחד; כהמשך למנהג היווני, אשר אסר על עימותים ומלחמות בזמן המשחקים האולימפיים, גם האולימפיאדה המודרנית מסמלת רגע של פיוס, אחדות ואחווה. כאשר מדינה מסוימת החרימה את המשחקים האולימפיים מסיבה פוליטית כל-שהיא, כמו החרם שהטילה ארצות הברית על האולימפיאדה שהתקיימה בברית המועצות ולהפך, הדבר קיבל משמעות פוליטית מיוחדת במינה. כלומר, למרות שהמשחקים מהווים זירה א-פוליטית, לכאורה, בפועל הם מעניקים כר פורה להפגנת עוצמה פוליטית, משום שמדובר בזירה בינלאומית מתוקשרת המבוססת על חלוקה מדינית.

מצד שני, המשחקים האולימפיים הם תחרות ספורטיבית, והם לא מחייבים מבחינה מעשית. כלומר, לא משנה כמה הנפת הדגל של קוריאה המאוחדת ירטיט את ליבותיהם של קוריאנים ולא-קוריאנים, בפועל מדובר בסימבוליקה – כזו שמצד אחד עשויה להיות לה השפעה מרובה, אך מצד שני ייתכן שהיא תחסר כל השפעה קונקרטית ורלוונטית של ממש.

סמליות הדגל – קשיי הפנטזיה

הקריאות הנלהבות של הקוריאנים: "אנחנו עם אחד", והסמליות שבמשחק ההוקי של נבחרת קוריאה המאוחדת אל מול היריבה והכובשת האגדית, יפן, העלו ללא ספק את העניין הציבורי בהוקי. קוריאה הפסידה במשחק, ורבים מפרשני הפוליטיקה תהו האם ההפסד הספורטיבי מסמל גם את מכת המחץ הסמלית לרעיון האיחוד.

רעיון האיחוד, לדעת רבים, הוא כמעט מופרך מבחינה פרקטית. ראשית, ישנו פער אדיר ממדים בין המערכות הכלכליות של שתי הישויות הפוליטיות הנפרדות. דרום-קוריאה מחזיקה בכלכלה חופשית יותר ומתקדמת יותר – זוהי הכלכלה הרביעית בגודלה באסיה והשלוש-עשרה בעולם, עם אוכלוסייה משגשגת של כ-50 מיליון איש. בניגוד לכך, צפון-קוריאה מנהלת כלכלה ריכוזית שמתמקדת בעיקר בפולחן למנהיג ולמשטר הדיקטטורי, כמו גם בפיתוחים צבאיים. לא פעם צפון-קוריאנים רבים חווים מחסור חמור במוצרים בסיסיים, ביניהם מזון, שהוביל למותם של מאות אלפי בני אדם. בשל הנתונים הללו, ישנו חשש גדול בדרום-קוריאה מכך שהאיחוד המיוחל יוריד באופן דרסטי את רמת החיים השוררת כיום במדינה, יתקע מקלות בגלגלי הכלכלה ויהפוך את אזרחי צפון-קוריאה לנטל כלכלי מובהק בעשרות השנים הראשונות לאיחוד.

בנוסף, ישנו פער תרבותי ופוליטי מובהק בין שתי הקוריאות. אזרחי צפון-קוריאה, שהורגלו להאחדה, להערצת המנהיג ולאורח חיים מבוקר ומפגר מבחינה טכנולוגית, צפויים שלא להשתלב בקלות בתרבות החופשית, הדמוקרטית והמודרנית של דרום-קוריאה. יתרה מזאת, ישנם דרום-קוריאנים שחוששים כי תרבותם הפוליטית של הצפון-קוריאנים עלולה להפיל את המשטר הדמוקרטי במדינה; חשש אליו מצטרפות גם בנות הברית הנוכחיות של דרום-קוריאה, במלחמה הרעיונית והממשית מול צפון-קוריאה – יפן וארצות הברית.

בעיות אלו, בנוסף לבעיות נוספות כמו חילופי דורות, הצורך בהפלת השלטון של משפחת קים והבנייה מוסדית וחברתית של רעיון האיחוד, גורמות לדרום-קוריאנים רבים לפקפק בהיתכנותו.

מה יכול היה להיות – שביב של תקווה

יחד עם הבעיות שמעורר רעיון האיחוד, ואולי גם אי-ההיתכנות הנוכחית שלו, אחת מהתקוות הפוליטיות שעולות מהפגנת האיחוד של הקוריאות היא ההנעה של הצפון-קוריאנים אל עבר תקווה מחודשת. אזרחי צפון-קוריאה, אשר חווים דיקטטורה ענייה, מיליטריסטית ומדכאת, יכולים לראות דרך האיחוד האולימפי כי ייתכן שיש להם אופקים אחרים.

המרחק הלאומי שבין הצפון-קוריאנים לדרום-קוריאנים גדל, אולם במונחים רבים הוא איננו משמעותי דיו. במלים אחרות, הצפון-קוריאנים יכולים להתחיל לחשוב על 'מה יכול היה להיות', ולראות את עצמם נמצאים במצב דומה לדרום-קוריאנים. המשטר, שאולי חושש ממהלך מחשבתי זה בדיוק, דואג להפריד את הקבוצה הצפון-קוריאנית מהקבוצה הדרום-קוריאנית במגורים ובשינה, במטרה למזער את כמות האינטראקציה החופשית בין הספורטאים.

המהלך המחשבתי הפוטנציאלי יכול להבשיל לכדי שחיקה בנאמנות למשטר, פעולות התנגדות מקומיות ואף התקוממות עממית להפלת העריצות הגדולה בעולם נכון להיום. למרות שהצפון-קוריאנים מנוטרלים, במידה רבה, מכל בחינה אישית ופוליטית – מעניין לראות האם האולימפיאדה, סמל השלום, האחווה והפעילות האנושית, יכולה לעורר בהם שביב של תקווה.


דריה שלייפר

סטודנטית לתואר ראשון במדע המדינה ובספרות. כותבת על פילוסופיה פוליטית, התנהגות פוליטית ומוסר ציבורי.