בחירת העורך

שוק חופשי אינו הבעיה, אלא הפתרון

,
אם תרצו לחיות טוב, אין זו אגדה: האתגרים הכלכליים המרכזיים במשק הישראלי והצעות לפתרונם.

המחאה החברתית של שנת 2011 התקיימה על רקע עליות מחירים חדות, בעיקר בשוק הדיור והמזון. כך למשל, בשנים 2007-2011 עלו מחירי הדיור בכ-40%. תומכי המחאה החברתית דרשו, ועד עתה דורשים, מהממשלה לפעול לטיפול במחירי הדיור והמזון הגואים; קידום מערכת מיסוי חדשה תוך הרחבת המיסוי על השכבות החזקות בישראל; קידום שירותים במימון ממשלתי והמשך השקעה בשירותים ציבוריים כגון בתי ספר, דיור ציבורי, תחבורה ציבורית ומניעת הפרטות של חברות ממשלתיות או של שירותים ממשלתיים.

לעניות דעתי, מתווה המפגינים מנוגד בתכלית לדרך הנכונה לפיה יש לפתור את הבעיות החשובות בנושא יוקר המחייה בישראל, ויישומו רק יוביל להעמקת השבר הכלכלי. הדרך הנכונה לפיתרון הבעיה היא פחות התערבות ממשלתית, לא יותר ממנה.

 דרישת שלום מסבא סטאלין

אחת הסיבות המרכזיות למחירי המזון הגבוהים בארץ היא הרגולציה החונקת על ייצור מקומי וייבוא מוצרים, התערבות ממשלתית המזכירה שוק תכנוני מרכזי קומוניסטי. מחירי הפירות, הירקות, החלב, העופות והביצים בישראל נקבעים על ידי מנגנון קולחוזי-למחצה (שמו של משק שיתופי ברוסיה הקומוניסטית) בהובלת המועצות החקלאיות, ביניהן מועצת הצמחים, מועצת הדבש, מועצת החלב ומועצת הלול. זאת, בתקציב שנתי כולל של יותר מ-800 מיליון שקלים. כלומר, שוק החקלאות בישראל פועל תחת רגולציה כבדה מצד המדינה, תוך מיקור חוץ של הכוונת השוק למועצות חקלאיות סטטוטוריות, אשר קובעות את מכסות הייצור ואת מחירי התוצרת החקלאית (במסגרת מחירון יומי הקרוי "התקליט"). מועצות אלו פועלות כקרטל "חוקי" הפטור מחוק הגבלים עסקיים, תוך השתת היטלים כבדים על החקלאים, לרוב ללא תמורה ממשית וללא שיפור השירות הניתן לחקלאי (מחקר ופיתוח, שיווק וביטוח).

סיבה נוספת למחירי המזון הגבוהים היא המכסה הנמוכה לעובדים זרים וחוקי העבודה הנרחבים (המיושמים בחלקן גם על עובדים זרים) הפוגעים בתעשיית החקלאות בישראל. ישראלים, כמו גם מקומיים במדינות מערביות אחרות, לא מעוניינים לעבוד בחקלאות, גם לא בשכר גבוה. לכן ישנו מחסור בידיים עובדות שבגינו התוצרת החקלאית (ההיצע) לא נאספת והדבר גורם, בין היתר, לעליית מחירי המזון.

הסיבה המרכזית האחרונה ואולי החשובה ביותר היא מכסי המגן הגבוהים בישראל. בתוך כך, המכס על עגבנייה עומד על 272%, מלפפון – 170%, בצלים – 298% ועל תפוחים 553% (!!) מכס. מכסים אלו לא מאפשרים לאף מתחרה מחו"ל להכניס את תוצרתו לישראל ולהתחרות בשוק המקומי ובכך להוריד את מחירי המזון. בנוסף, המדינה מפקחת על שורה של מוצרי "יסוד" (מדוע חלב בתצורה של קרטון הוא מוצר יסוד?) וישנם מספר מחקרים שהראו כי מחיר השוק נמוך עוד יותר מהמחיר הממשלתי המפוקח. אף המפקחת לשעבר על מחירי המזון, צביה דורי, טוענת שיצירת תנאי שוק תחרותיים יעילה יותר מפיקוח מחירים. מעורבות המדינה בשוק המזון מחסלת כל אפשרות לתחרות חופשית ומעוותת את עקרונות הכלכלה הבסיסיים של ביקוש והיצע. בכך, המדינה מונעת את הורדת מחירי המזון תוך השתת קנסות שוטפים על אזרחיה, שכבר קורסים תחת נטל המיסים.

משבר הדיור

כ-93 אחוז מקרקעות מדינת ישראל הם בבעלות ישירה של רשות מקרקעי ישראל (רמ"י). מערכת התכנון והבנייה הישראלית ממוקמת במקום ה-126 מתוך 189 מדינות בעולם, נמוך מסיירה לאון (אפריקה), ניגריה ומדינות מתפתחות אחרות. זאת, בגלל ריבוי ועדות מקומיות מסורבלות ומעליהן ועדות אזוריות, כוח אדם לא איכותי ובירוקרטיה קשה מנשוא. כדי להקים שכונה בישראל צריך יותר מ-15 שנים, לעומת חמש שנים בממוצע במדינות אירופאיות ושלוש שנים בסינגפור.

המחירים עולים באופן מתמיד מזה כעשור לאור הביקוש הרב העולה על ההיצע. תכניות "פלסטר" אותן מקדם שר האוצר, משה כחלון, כגון "מחיר למשתכן", לא תורמות באופן משמעותי להספקת ההיצע ואף מגדילות את הביקושים ואת מחירי הדירות בשאר השוק (בנק ישראל). כך, הן למעשה מהוות פתרון זמני לקבוצה מצומצמת של אנשים, על חשבון כלל משלמי המיסים. ישנם רכיבים נוספים התורמים למחירי הדיור הגבוהים, כגון סביבת ריבית נמוכה (אחריות בנק ישראל) והקלות יחסית ללקיחת משכנתאות. אך הבעיה המרכזית היא היעדר היצע מבני, לא בשל העובדה שחסר קרקעות בישראל, אלא בשל הבעלות הישירה של המדינה על הקרקעות וכישלון שיווקם לקבלנים.

כמו כן, בדומה לענף החקלאות, מכסה נמוכה של עובדים זרים לעבודות בנייה פוגעת בענף הבינוי. לאחרונה, התבשרנו שאלפי פועלי בניין סינים צפויים להגיע לישראל, צעד חשוב לזירוז עבודות הבנייה ולגידול היצע של דירות למגורים, אך כאמור רק הגדלת היצע הקרקעות באופן מבני (ולא פתרונות "קסם" של כחלון) יורידו את מחירי הדיור.

גגות דולפים כתוצאה משכירות מפוקחת

ישראל אמנם ממוקמת בעולם במקום ה-14 במדד יוקר המחייה כפי שצויין לעיל, אך במדד יוקר השכירות, ישראל ממוקמת במקום ה-46 בלבד. שכירות בישראל זולה יותר משכירות בארה"ב, בריטניה וממרבית מדינות סקנדינביה הסוציאל-דמוקרטיות. לאחרונה ישנה קריאה ציבורית בהובלת חברי כנסת (המרכזית שבהן, ח"כ סתיו שפיר) ועיתונאים (המרכזי שבהם, מתן חודורוב) מהשמאל הכלכלי, לפיקוח שכר דירה תוך קביעת מחירי מקסימום. כפי שהראיתי בסוגיות הקודמות וכי שאראה גם בסוגיות הבאות, התערבות הממשלה בשוק הכלכלי רק פוגעת במנגנון הטבעי של ביקוש והיצע וברוב המקרים, מייקרת את מחיר המוצר או השירות ופוגעת באיכותו.

ברוב המדינות והערים בעולם שבהן יישמו שכירות מפוקחת, הצטמצם היצע הדירות לשכירות, עלתה צפיפות המגורים, התפתח שוק שחור והידרדה משמעותית תחזוקת הדירות (גגות דולפים, בעיות תשתית וכד'). שווקים מפוקחים כמו בניו-יורק, פינלנד וצכ'יה גנזו את רוב הפרויקטים של שכירות מפוקחת, לאחר שגילו שהדבר מביא להשפעות שליליות חמורות ביותר, בעיקר על השוכרים. כמעט ואין דוגמא אחת בעולם להשפעה חיובית של פיקוח על שכר דירה. זאת, גם מבלי להתייחס לפגיעה האנושה בקניינם של המשכירים, זכות שיש לה הגנה חוקתית משפטית בישראל. כך נראה כי שר האוצר, כחלון, מתמקד בלקדם תכניות פופוליסטיות שככל הנראה לא ישפיעו לחיוב על השוק אלא דווקא לשלילה, דוגמת תכנית מיסוי דירה שלישית אשר אושרה בכנסת בסוף חודש מרץ 2017. זו, לא רק שלא תוריד את מחירי השכירות, אלא תעלה אותם עקב "גלגול" מס היתר על המשכירים.

התחבורה הציבורית – פול גז בניוטרל

מערך התחבורה הציבורית בישראל אינו מנוהל במסגרת השוק החופשי, אלא באמצעות רגולציה ממשלתית הדוקה בידי משרד התחבורה. משרד התחבורה קובע את רמת התחרותיות בשוק זה, מעניק זיכיונות ורישונות לקווים, קובע מסלולי קווים ותחנות, קובע את תדירות הפעלת הקו ואת המחיר לצרכן. מנגנון זה של שליטה אבסולוטית במערך התחבורה הציבורית, פוגם בתפקודו ומציב אותו ברשימת המערכים הלא יעילים בעולם המערבי.

לשם כך, משרד התחבורה מממן באופן ישיר את חברות התחבורה הציבוריות בישראל ביותר מ-5.2 מיליארד שקלים בשנה, בנוסף למילארדי השקלים שהממשלה משקיעה על תשתיות. כל זאת במקום לאפשר תחרות בריאה בין חברות שונות, תוך שיפור השירות לאזרח ויישום מנגנון BOT (Build-Operate-Tranfer; בנה-הפעל-העבר, שיטה של שותפות ציבורית-פרטית למימון פרויקטים, בדומה לכביש 6 שמוריד עלויות באופן משמעותי למשלם המיסים בישראל), שלא מייושם מספיק, בבניית פרויקטי תשתית.

בנוסף, שוק מוניות מונופוליסטי בחסות המדינה עם שורשים עמוקים בפוליטיקה הישראלית (בדגש על מפלגת הליכוד) פועל כשדולה למניעת תחרות בשוק זה ככלל ונגד חברת UBER בפרט. שר התחבורה, ישראל כ"ץ, פועל באופן נמרץ נגד חברת UBER לאור הלחץ של נהגי המוניות במרכז הליכוד ועקב החשש מעתידו הפוליטי.

וועדי עובדים ורפורמות קפואות

אחת מקבוצות השדלנות המרכזית בישראל, היא הסתדרות העובדים החדשה שמקדמת בעיקר את הועדים החזקים על חשבון העובדים החלשים במשק, על חשבון משלם המיסים. שלוש חברות ממשלתיות ענקיות אחראיות, בין היתר, ליוקר המחייה הגבוה בישראל, בעיקר בגלל ניהול כושל והתנהלות לא יעילה – "מקורות", חברת חשמל לישראל (חח"י) וחברת נמלי ישראל (חנ"י). ההסתדרות וועדי העובדים הם בעלי השפעה משמעותית במרכזי המפלגות בישראל (בדגש על הליכוד והעבודה), מונעים כל רפורמה במערכים חיונים אלו ובכך משאירים על כנו את יוקר המחייה בישראל. בשורות הבאות אפרט בקצרה אודות החברות לעיל.

"מקורות" היא חברה ממשלתית המספקת כ-75% מצורכי המים בישראל. מבקר המדינה קבע בשנים האחרונות כי מקורות סובלת מניהול פיננסי כושל, תכנון לקוי ומניפוח עלויות על חשבון משלם המיסים, עם שכר ממוצע של 24,668 שקלים בחודש (נתוני רשות החברות הממשלתי לשנת 2016). כראיה לכך, ניתן לראות כי רק בחודש האחרון עקב ניהול רשלני בהקמת מתקן ההתפלה באשדוד, נמחקו מהדו"חות הכספיים כ-400 מיליון שקלים והיד עוד נטויה – הצפי הוא ש"מקורות" תאבד לציבור עד כ-1.6 מיליארד שקלים. הפלא ופלא, ישנם חמישה מתקני התפלה בישראל, ארבעה מתוכם פרטיים ורק המתקן הממשלתי של "מקורות" לא עומד ביעדים של הספקת המים ושל ניהול פיננסי נאות. מפתיע בהחלט.

חברת החשמל היא חברה ממשלתית וציבורית, עם 99.85% ממניותה בשליטת הממשלה והשאר בשליטתם של כ-120 בעלי מניות פרטיים שרכשו מניות כשהחברה הייתה מונפקת בעבר בבורסה לניירות ערך. חברת חשמל מזה עשורים מתנהלת באופן כושל, תוך שיבוש אספקת החשמל לאזרחים לאור אחזקה לקויה, זאת לצד תשלומי שכר ופנסיות עתק (מנתוני 2015, השכר הממוצע הוא 33,057 שקלים בחודש) וגולת הכותרת – רשלנות פיננסית מתמשכת. חח"י נמצאת בחוב של כ-75 מיליארד שקלים (!), כאשר הצפי הוא שחלק נכבד מהחוב ימחק על חשבון משלם המיסים. בנוסף, מבקר המדינה קבע בשנת 2015 כי ישנם כ-2,500 עובדים "מיותרים" בחברה (כ-20 אחוז מעובדי החברה) בעלות שכר של 750 מיליון שקלים בשנה. אציין, שאכן מחירי החשמל בישראל הם מהנמוכים במדינות ה OECD, אך זאת בגלל פיקוח ממשלתי על מחיר החשמל שגרם בסופו של דבר לחוב המפלצתי שאנחנו וילדנו נשלם בעתיד.

חברת נמלי ישראל היא חברה ממשלתית האחראית על פיתוח נמלי הים בישראל. נמל חיפה ואשדוד, בבעלות המדינה (אילת כבר הופרטה), פועלים באופן לא יעיל, זאת בעיקר בשל אחיזת המוות של וועדי העובדים (נפוטיזם, שחיתות ואבטלה סמויה) והתנאים המופלגים (מנתוני 2015, השכר הממוצע הוא 32,760 שקלים בחודש). חוסר יעילות זו, עולה לציבור הישראלי לפי מחקרים שונים, כ-800 מיליון שקלים בשנה שמגולגל לצרכנים בדמות מחירי מוצרים גבוהים. אציין, שישנה מגמה חיובית של פתיחת רציפים פרטיים בנמלי חיפה ואשדוד, אך רציפים אלו בלבד לא יפתרו את הבעיה המבנית של הנמלים בבעלות המדינה.

לכל הפחות, על המדינה לקדם הנפקה חלקית לציבור של חברות התשתיות הממשלתיות (הפרטה למחצה) ולהכניס הנהלה וגורמי פיקוח חדשים מטעם הציבור. אך, העדיפות, לדידי, הינה הפרטה מלאה ופתיחת שוק התשתיות לתחרות מלאה. אך מילת אזהרה – גם הפרטות יש לעשות באופן חכם. כך, למשל ה"הפרטה" של תאגידי המים, שבפועל לא בוצעה כהפרטה קלאסית התגלתה ככושלת. בתוך כך, בחלק מהמקרים הוקמו חברות עירוניות, שמשמשות בעיקר כחממת "ג'ובים" למקורבים, אותם העיריות שבמשך שנים הוכיחו חוסר יעילות וטיפול לקוי במשקי המים העירוניים. במקרים אחרים הקימו תאגיד פרטי אחד לכל עיר או רשות מקומית, זאת במקום קיום מכרז להקמת מספר תאגידים בשטח מחוזי שיתחרו על כיסו של הלקוח. לדידי, על המדינה להתערב רק כאשר יש כשל שוק אמיתי – במידה ולא ימצאו גורמים פרטיים שיכולו באופן יעיל לתפעל חברות אלו, יש לשקול ניהול ממשלתי, אך רק כאפשרות האחרונה ביותר.

אדגיש כי איני מקטרג על עובדי החברות הממשלתיות אלא על מנהליה וראשי הוועדים. אני בטוח שהעובדים הפשוטים, רובם, עושים עבודתם נאמנה, אך שבויים, הם בפרט והציבור הישראלי בכלל, בידי זרועות התמנון של הוועדים הגדולים ושל הרגולטורים.

מערך מיסוי שפוי

הסוגיה האחרונה, היא מערכת המס בישראל. בדומה לרוב מדינות המערב, בישראל נהוג מס הכנסה פרוגרסיבי – ככל שמרוויחים יותר, משלמים יותר. אך בשל תכניות רווחה ענפות (לביטוח לאומי צפי לגרעון של 30 מיליארד שקל בשנת 2030), מס חברות גבוה והעובדה שקרוב למחצית מתושבי המדינה לא משלמים מס הכנסה (שני העשירונים העליונים הם המקור לכ-90% מהכנסות המדינה ממס הכנסה), נפגעים התמריצים להשקעה ופתיחת עסקים, וכך נפגעת הכלכלה הישראלית כולה.

לשם קידום כלכלה חופשית עם תחרות אמתית (כזו שתקל על יוקר המחייה) וכדי לתמרץ אזרחים לעבוד ביעילות במשק ותמרוץ חברות להשקעה בישראל, יש להוריד מיסים ישירים ועקיפים (בדגש על מע"מ), להוריד מיסי חברות, לפשט את קוד המס הישראלי (שבע דרגות מס בישראל, לעומת שתי דרגות מס בדנמרק) ולתקן את מערכת הרווחה השבורה והלא מוסרית, בכך שתסייע בעיקר לאנשים שאינם יכולים לסייע לעצמם. למשל, יש להעלות את קצבת הנכים על חשבון קצבאות אחרות כמו, דמי אבטלה לצעירים. בתוך כך, משרד האוצר אף פרסם לאחרונה שמערכת המיסוי בישראל אינה נלחמת באי-שוויון באופן מיטבי.

אופטימיות זהירה

לסיכום, בעיני הפתרונות להגדלת הרווחה המצרפית בישראל והקטנת יוקר המחיה, הם ביטול המועצות החקלאיות; פתיחת השוק לתחרות חופשית בין יצרנים ישראליים ופתיחת השוק ליבואני מזון; טיוב פעילות רשות מקרקעי ישראל והפרטת חלק מקרקעות המדינה לשם הגדלת ההיצע; אי-קידום תכניות פופוליסטיות של "דיור בזול" ושכירות מפוקחת; הפרטת קווי תחבורה ציבורית והקטנת הרגולציה לשם כניסת מתחרים חדשים לשוק התחבורה; פעולה ביד ברזל מול וועדי עובדים המונעים רפורמות במערכי תשתיות חיוניות ורפורמה בביטוח הלאומי והורדת מיסים לאזרחים ולעסקים.

אם תרצו לחיות טוב, אין זו אגדה – הדבר דורש הבנה רחבה של האתגרים, אומץ פוליטי ושותפים אמיצים לדרך.


דוד אזימוב

חבר מערכת האתר. סטודנט למשפטים במסלול המואץ לתואר שני באוניברסיטת ת"א, מייסד ויו"ר פורום הסטודנטים למשפט ועסקים, עוזר מחקר לאקדמיים בישראל ובארה"ב וטרום מתמחה במשרד מסחרי-בינלאומי בת"א. לשעבר חבר מערכת בכתב העת היוקרתי Cornell Law Review, חבר הקליניקה לתובענות ייצוגיות וראש צוות במרכז עומק - ייעוץ מדיניות וחקיקה לחברי כנסת.