בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

שכתוב ההיסטוריה ממשיך: "שבעה ימים באנטבה"...

שכתוב ההיסטוריה ממשיך: "שבעה ימים באנטבה" וחוק השואה הפולני

,
הסרט החדש על מבצע אנטבה מעוות את ההיסטוריה לא פחות מהחוק הפולני, המסיר מן הפולנים את האחריות לפגיעה ביהודים. יחד עם זאת, קולם של האנשים שיצאו כנגד החוק הפולני, עד כדי איום בהקפאת היחסים בין המדינות, אינו נשמע ומדובר בעיוות חמור לא פחות.

בפסטיבל הסרטים בברלין שהתקיים השנה הוקרן הסרט "שבעה ימים באנטבה". הסרט עוסק במבצע אנטבה שהתרחש ב-1976, ואשר נועד לחילוץ בני ערובה ישראלים שהוחזקו באוגנדה לאחר שנחטפו על ידי מחבלים במהלך טיסה של חברת אייר-פראנס מצרפת לישראל. מדובר בסרט קולנוע בריטי, שבו בין היתר מופיעים גם שחקנים ישראלים, בבימויו של ברזילאי-יהודי בשם ג'וזה פדיליה.

אולם הסרט מעורר מחלוקת, משום שהוא מציג את נקודת המבט של החוטפים. הסרט מציג את המניעים שלהם, מתוך ניסיון לגרום לצופים להבין את אותם המניעים; מניסיון זה משתמע שחטיפת אזרחים תמימים וחפים מפשע, מתוך מטרה לשחרר רוצחים עם דם על הידיים, היא פעולה לגיטימית. אותם מחבלים מוצגים בסרט כ"לוחמי חופש", אשר מנסים "לסייע לפלסטינים לחזור לארצם".

הקרנתו של הסרט בפסטיבל ברלין היא אירונית בעיניי. כזכור, חלק מהחוטפים היו גרמנים מכנופיית השמאל הקיצוני "באדר-מיינהוף"; כן, יש גם ארגוני טרור מהשמאל. ככלל, בשנים האחרונות ישנן לא מעט סדרות מתח וריגול אשר מציגות את המחבלים כבני אדם, תוך התעמקות בפסיכולוגיה ובמניעים שלהם, ולכן ניתן לומר שהסרט "שבעה ימים באנטבה" איננו חריג במובן זה. אולם לא ברור האם מדובר במגמה מבורכת או מסוכנת. לנצח אנחנו יכולים לנסות ולהבין את הפסיכולוגיה העומדת מאחורי מניעיהם של פושעים וטרוריסטים למיניהם, אך האם בכך נצליח להיאבק בתופעות הללו ולהביסן? האם בכך נמנע פגיעה באזרחים חפים מפשע? קשה להאמין. הדבר מזכיר לי את הניסיון של צה"ל לחקור את הפרופיל של "המפגעים הבודדים" – ובכן, אישה בת 50 שמעודדת את ילדיה להפוך לשהידים מהווה איום בדיוק כמו אותו נער בן 15, "מפגע בודד", אשר שואף להגשים את חלומה של אימו.

על כל פנים, כאשר שמעתי על הסרט, לא יכולתי שלא לחשוב על החוק הפולני ועל הסערה שליוותה אותו בחודש האחרון. החוק, אשר מטיל קנס ועד שלוש שנות מאסר בגין האשמת פולין בפשעי השואה, איננו מריח טוב. לדעתי, אין כאן עיוות של ההיסטוריה, מכיוון שמדינת פולין היא לא זו שהקימה את מחנות ההשמדה, אלא גרמניה הנאצית. יחד עם זאת, צריך לזכור שהשואה החלה עוד לפני אושוויץ, שהרי במשך מאות שנים הפולנים התנכלו ליהודים; הם לא היססו לבזוז את רכושם כאשר נכנסו הנאצים לפולין, והם לא היססו לבצע פוגרומים ביהודים לפני ואחרי מלחמת העולם השנייה. לכן, הסרת ההאשמה מהפולנים בדבר מחנות ההשמדה עשויה להתקבל על הדעת בעיניי, אך הסרת ההאשמה מהעם הפולני בדבר השנאה ליהודים, שאפיינה אותו במשך שנים כה רבות, אינה מתקבלת על הדעת.

אף על פי שניתן להתווכח על ההשלכות של החוק הפולני, רבים לא היססו מלתקוף את הממשל הפולני על העברת החוק. "שכתוב ההיסטוריה", זעקו כלי התקשורת בארץ ובעולם. חברי כנסת מהאופוזיציה ומהקואליציה החלו חותמים על עצומה הקוראת לנתניהו להחזיר את השגרירה מפולין, חרף פגיעה אפשרית בשיתופי הפעולה בתחומים רבים בין המדינות. מסתבר, אם כן, שעדיף נתניהו שקול אחד כשר חוץ, מאשר חמישים חברי כנסת פופוליסטים.

בעוד שניתן להבין את הסערה והמחלוקת סביב החוק הפולני, הרי שלא ניתן להבין את השקט וההבנה סביב הסרט "שבעה ימים באנטבה", אשר מעוות את ההיסטוריה לא פחות מהחוק הפולני, בכך שמציג את חוטפי המטוס כ"לוחמי חופש", תוך הזנחת הנרטיב הישראלי סביב סיפור הגבורה של לוחמי סיירת מטכ"ל. נכון, לא מדובר בפעולה של ממשלה, אלא בהפקה פרטית. ועם זאת, עולה השאלה מדוע אין דרישה להחרים את הסרט? מדוע הסרט עומד לצאת לאקרנים בארץ?

כולנו צריכים לחשוש מעיוות ההיסטוריה, אך עלינו לזכור כי ההיסטוריה שלנו, העם היהודי, איננה רק שואה, מעשי טבח או פוגרומים; ההיסטוריה שלנו היא גם פעולות נועזות, אשר הסתיימו בהצלחה כבירה – כמו מבצע אנטבה.


דין מילוא

בוגר תואר ראשון במנהל ממשל ומשפט, וחבר לשעבר במועדון הדיבייט של המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט. פעיל פוליטי.