בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

שלא כדרכה: מחשבותייה של דתיית רצף על סדרת הכתבות &...

שלא כדרכה: מחשבותייה של דתיית רצף על סדרת הכתבות "הדתל"שים"

,
לאחר צפייה בפרקים הראשונים של הסדרה המטלטלת את המגזר הדתי-לאומי, תגובתה של "דתייה לייט" לפרק הקונטרבסלי במיוחד העוסק במיניות.

תמונת שער: מתוך הפרק השלישי בסדרת "הדתל"שים", רגע קצר וחטוף בו בת מגזר מדברת על התפיסה החינוכית אודות המיניות.

כ"דתיית רצף" בעצמי, צפיתי כמו רבים בסדרה המחכימה והמבורכת של עקיבא נוביק על תופעת הדתל"שים – הדתיים לשעבר – המטלטלת את המגזר הדתי-לאומי וחושפת את מורכבויותיו; אלו שלא תמיד נראו או הובנו על ידי החילונים. את תגובתי ואת הרהוריי אני מפרסמת כמעט חודש לאחר שידור הפרק הרביעי והאחרון בסדרה, וזאת משום שהייתי זקוקה לזמן: זמן לחשוב, לעבד, לזקק את דעתי ולהבין כיצד הסוגיה מתגלמת בחיי שלי.

למצקצקים ולמפקפקים, רובם בני המגזר, הייתה בטן מלאה על הסדרה, ומה לא אמרו עליה? שהיא אינפורמטיבית מדי, שהיא שטחית, שהיא חושפת את המגזר במערומיו, שהיא מכבסת את הכביסה המלוכלכת בחוץ, שהיא מחווה מתחנפת של עקיבא נוביק עצמו – בן המגזר – שהופנתה לתקשורת הישראלית, מעוז החילוניות.

לכל אלו אשיב: אחת-עשרה דקות. אחת-עשרה דקות לכל פרק, בהן ניתנה לנוביק הבמה החשובה של הצגת תופעה נרחבת בציבור לא קטן בישראל, שאותה הוא לקח בשתי ידיים. על אף מגבלת הזמן, הוא הצליח לפתוח צוהר ולשפוך אור על תופעה שרבים היו שמחים להמשיך ולטאטא מתחת לשטיח, להשאירה כטאבו מאובק בבוידעם האורתודוקסי. כאשר שאלו את נוביק מדוע החליט לנבור בפצע הכי פתוח של המגזר בדור האחרון, הוא השיב בכנות שכבן המגזר, זהו גם סיפורו האישי שלו. הסדרה העניקה לו את ההזדמנות לשאול שאלות קשות ולקבל, בין היתר עבור עצמו, תשובות. וזוהי רבותיי, אינה יושרה עיתונאית או סוג של "אינטגריטי", אלא דווקא הכרה עמוקה בכוחה של התקשורת ושימוש חכם בפלטפורמה שהיא מעניקה לעיתונאי, שהוא בו-בזמן גם אינדיבידואל. עם זאת, אינני חוסכת לחלוטין בביקורת; ייתכן שהייתה זו החלטה סגנונית, אך לא כל-כך הסכמתי עם הבחירה ב-"הדתל"שים" ככותרת הסדרה. אמנם במסגרתה התקיימו ראיונות רבים עם חוזרים בשאלה ועם דתל"שים פר-אקסלנס, אך מה שהשתקף ממנה היה דווקא הספקטרום – האזור האפור של בנות ובני המגזר – שעל אף המורכבות, מעוניינים להישאר באורתודוקסיה, חרף כיפת השקל והסקיני הצמודים.

על אף כל זאת, הותירה בי הסדרה את חותמה העז. הרגשתי כאילו, בדומה לנוביק, מסופר בה הסיפור האישי שלי, שבבורותי חשבתי שאין איש שחולק אותו עמי. בתבונה, היא בחנה את כליותיי ואת ליבי, וגם אם לא סיפקה תשובות מוחצות, היא כן הצליחה להגדיר במילים אמיצות את מה שעד אז ניסחתי בשלוש מילים אפולוגטיות:

"אני דתייה לייט".

*****

מבין ארבעת פרקי הסדרה, האחד שזכה לתשומת הלב הגדולה ביותר היה הפרק השלישי שעסק במיניות, שהיא בבחינת נקודת התורפה הגדולה ביותר במגזר הדתי. הטענה שנשמעה היא על האופן בו החינוך הדתי והמגזר בכלל – שהינו ייצור כלאיים פרדוקסאלי של ליברליות ושמרנות – אינם מספקים מענה או גישה בריאה לסוגיית המיניות, דבר היוצר ואקום גדול של בלבול, הגורם לרבים לעזוב את הדת, רק משום שכל מה ששמעו בנושא הייתה המילה "אסור". דעתי היא כי פרק זה היה החשוב ביותר, לפחות עבורי, בת כיתה תורנית לשעבר באולפנית נחשבת, שלה בטן מלאה על יחסה של החברה הדתית כלפי הנושא האלמנטרי ביותר בקיום האנושי.

עם זאת, כאשר תצפו בפרק – המצורף בסוף הטור – תרגישו אולי כמוני שמשהו היה חסר. מתוך ים דתיי הרצף הגברים שדיברו על נושאים כמו אוננות, פורנוגרפיה וגמגום רבני ישיבות, לא נמצאה אף לא אישה אחת לרפואה, שתציג את המוקצה המיני בחברה הדתית מתוך הזווית הנשית. נוביק טען שהסיבה לכך הייתה בעיקר טכנית: התחקירנים פשוט לא הצליחו למצוא בנות שיסכימו לדבר על הנושא. לא מפתיע שסוגיית המיניות הנשית במגזר נמצאת תחת מעטה כבד יותר מזו הגברית, למרות שהבלבול קיים בשני המינים. הסבר מניח את הדעת יהיה שאולי מתוקף החינוך לצניעות, בו נדרשת מהאישה אקטיביות יותר מאשר מהגבר – לכסות את גופה, להדיר עצמה מפורומים גבריים וכיוצא בזה – היא תעדיף שלא לערער על האופן בו היא נתפסת.

אז אני אומרת, חבל שלא פניתם אליי. לא אזדקק לתיאורים גרפיים בכדי להמחיש עד כמה נושא המיניות הנשית במגזר לוקה בחסר, על אף הכוונות הטובות, ועד כמה הניסיון לגעת בסוגיה כחלק מאקט חינוכי, הוא בעייתי מעצם שיטתו. בדומה לשורה התחתונה שהציג הפרק על המיניות, גם אני – ממרום עשרים וחמש שנותיי – עודני בעלת יחסים מורכבים עם הנושא, המבוססים בעיקר על בלבול, שאינו רק שלי, אלא גם של מחנכותיי ורבניי, שנמנעו מלהיות אלו הפותחים את תיבת הפנדורה. חשוב לי לציין שאינני מתכחשת לעובדה כי נושא המיניות מורכב עד מאוד, גם עבור העולם החילוני. עם זאת, לא מקובל עליי הדיסוננס העמוק עמו נפגשת הנערה הדתייה בחייה – מאפס אינפורמציה והליכה זהירה בין הטיפות, והיישר להלם התרבות שמציגה בפניה הדרכת הכלות המפורטת.

אז כחלק משירות נדיב לציבור, אני שמחה להציג בפניכם את לקסיקון החוויות הסובייקטיביות שלי, שיספק הצצה לתחנות בחיי בת ישראל ממוצעת, במפגשה עם הפיל הלבן והאימתני שבחדר – המיניות:

חינוך מיני – מצחיק מאוד, אבל לא היה. הדבר שהכי התקרב לשיעור מסוג זה היה אי-שם בכיתה ו' בבית הספר היסודי בכפר הרא"ה. המחנכת, דורית דגן, השאירה את הבנים במגרש עם כדור ואותנו הבנות כינסה בכיתה עם נציגה של "אולוויז" שהסבירה לנו מה זה מחזור. כן, הייתה שם ירידה לפרטים אנטומיים, אך ממבט חטוף על פניהן המבוהלות של בנות האחת-עשרה שהיינו, ניתן היה להבין כי לא באמת ידענו מה אנחנו עושות שם. עיקר ההתלהבות הופנתה לדוגמיות החינם של התחבושות שקיבלנו בסוף ההרצאה.

חלמי"ש – ראשי תיבות של "חינוך לחיי משפחה". בכיתה י"א באולפנית בר-אילן בנתניה התווסף מקצוע חדש למערכת השעות, שאולי רמז כי בפנינו הזדמנות לשיח פתוח, אך למרבה האכזבה הוא לא היה כזה, בעיקר משום שניגשנו לבגרות על החומר הנלמד. הדבר שכיח בבתי הספר: ברגע שנושא, מעניין ככל שיהיה, נכנס לקונטקסט של מבחן, יוצא החשק לשקוד עליו; ויותר מזה, מתפתח כלפיו אנטגוניזם עמוק. הפספוס הגדול של מקצוע חלמי"ש לא היה טמון רק בעצם היותו נושא אזוטרי לבגרות, אלא דווקא בתוכן הנלמד עצמו, שסבב בעיקרו סביב נושא החתונה: ניתחנו את טקסט הכתובה; למדנו כיצד בעל מקדש את אשתו – "ביאה" הייתה אחת מן האפשרויות, אך צוינה בחטף כמובן; עקרונות הטבילה; סדר שבע ברכות; דעות הפוסקים על הקפת החתן; ייבום וחליצה; מדיניות הרבנות הראשית בנושא העגונות; עמדת הספרדים והאשכנזים בנוגע לשבעה נקיים, ועוד נושאים שבעיקר חטאו למטרה ויצרו בקרב האולפניסטית הממוצעת סקרנות שלא קיבלה מענה. ב"פאסיב-אגרסיב" טהור גרמו אותם שיעורי חלמי"ש ליותר נזק מתועלת, תוך שהם מגבירים בנערה בת שבע-עשרה את הכמיהה לחתונה – עם חבר דמיוני שעדיין אין לה – ומחזקים אצלה תודעה מינית שגויה (כיצד תצליח להבין את רזי המקווה כשהיא עדיין מתביישת להביט על עצמה עירומה במראה?).

שבתות אולפנית – או בשמן המסחרי "שבתות סמינריון". אותה סקרנות שהתפתחה בשיעורי חלמי"ש, התנקזה לה באובססיביות לאותן שבתות בהן לקחו את בנות הכיתה לבית הארחה בכדי להעביר שבת שלימה של שיחות עמוקות, התעוררות רוחנית וניצוצות של קדושה. פעמים רבות התבקשנו אנו הבנות להחליט על הנושאים שיעסקו בהן השבתות, וב-95% מהפעמים בחרנו, איך לא, בנושא של "בינו לבינה". האולפנית שכרה את שרותיו "החינוכיים" של תלמיד ישיבה סרוגה בשיעור ב' – אליו פיתחנו "קראש" כמעט באופן מיידי, כי הוא נחשב ל"פוטנציאלי" – בכדי שידבר איתנו על שמירת נגיעה ועל כך שזו ההחלטה הטובה ביותר שאי-פעם נקבל. הוא יאמר שההתמודדות אולי קשה עכשיו, אבל כשפרינס הארי האישי שלך יגיע ביום הולדתך השמונה-עשר, תדעי שזה היה שווה את זה, כי הוא רוצה אותך "שמורה". כך, במקום להתמודד עם שאלות מורכבות על אודות התבגרות מינית, משיכה למין השני או על איך קמים במקרה של כישלון, הפכו אנשי החינוך את השיח לדמגוגי בעיקרו, אך כזה שהדהים אותי ברמת האפקטיביות שלו.

שמירת נגיעה – בהמשך למילותיו האחרונות של הערך לעיל, דמגוגיה לחלוטין שיחקה תפקיד בכל שנותיי בתיכון, גם אם לא בצורה גלויה. בתודעה התקיימה לה מעין תחרות הבוחנת מי מהתלמידות תקפיד על שמירת נגיעה לתקופה הארוכה ביותר. חייבת להודות שהפתעתי אפילו את עצמי, כשהצלחתי להקפיד כשלוש שנים אחרי התיכון, בעודי נמצאת בשירות הלאומי הפרוץ ונעדר עין המורה הבוחנת, או בלימודים בתל אביב החילונית. ברגעים בהם עמדתי מול בחור והכרזתי כי שומרת נגיעה אנוכי, זכיתי למבטי בוז ולחוסר הבנה, אבל לא היה אכפת לי, כי הייתי על גג העולם. אני, מוריאל מקסימוב, סחורה שמורה ולא משומשת, מחכה לבחור הנכון שיקבל אותי חדשה מהניילונים, כי זהו הפרמטר היחיד לכבוד עצמי ולכבוד מהסביבה. כאשר שמירת הנגיעה הייתה "באה לי בטוב" הייתי כל-כך גאה בעצמי; הרגשתי כל-כך דוסה וכל-כך אטרקטיבית. אבל כשהייתה "באה ברע", חוסר הביטחון ותחושת האכזבה הכו בי בחוסר פרופורציה, עד שהסתכלתי על עצמי כפסולה. וכשאני אומרת "חוסר פרופורציה" כוונתי היא שכתוצאה מחיבוק רגעי עם בחור אי-שם בכיתה י"ב, חשתי בעיניו הרושפות של האלוהים המאוכזב השורפות את גבי.

קומדיות רומנטיות – מי לא פנטזה על נח קאלהון מ"היומן" רק עם כיפה שסרגה לו במו ידיה? החיים כדתייה-לאומית וליברלית נראים לעיתים כפריבילגיה של החזקת החבל משתי קצותיו – הרי יש לי מזה וגם מזה. החשיפה שלנו לתרבות הפופולארית, לדוגמא, לא רחוקה מזו החילונית. כמאמר השיר "מזרוחניק" של הרכב הבידור הדתי "אנדרדוס": "הוא דור חמישי לאדמו"ר מפונוביץ', ואצלו בסלון יש חמישים ושניים אינטש". אז מה בעצם הסיפור?

משלא מתנהל שיח פתוח ובריא על מיניות כבר מגיל העשרה, שואבת האולפניסטית תודעה מכל מי ומה שמוכנים לספק לה אחת כזו, ומאחר שמותר לה לצאת לקולנוע, היא תסור אליו בכדי לצפות בחדש של ג'רארד באטלר. וכך, בחוסר אחריות משווע על גבול האדישות, מניחים לה הוריה ומחנכיה להיחשף לאקטים מיניים ולדימויים גבריים לא מציאותיים, בעודן חסרות כל תיווך ראוי. אותה אולפניסטית תדאג לטפח בבוא הזמן פנטזיה מעוותת על הצורה בה היא חושבת שנראית זוגיות, ואותה היא תצפה באופן טבעי גם להגשים. אז לא, מוריאל יקרה, אף גבר לא יכתוב לך 365 מכתבים בכל יום בשנה, כמו שאף גבר לא יעמוד מחוץ לחדרך עם סטריאו על הכתפיים – מה שנקרא, צאי מהסרט שאת חיה בו.

הפרדה מגדרית – מתקיימת ברוב הישיבות, האולפנות ובתיכונים הדתיים. לבנים יש מוסדות משלהם וכך גם לבנות, והגברים היחידים בהם נתקלת האולפניסטית במסדרון בית הספר הם הרבנים שלה, אב הבית ולעיתים מנהל בית הספר, שגם הוא, לרוב, משמש כרב. למען האמת, תלמידים זכרים במסדרונות האולפנית היו עבורנו מה שפילים, פינגווינים או אריות היו עבור מבקרי גן החיות – בידור והתרגשות בלתי רצונית. מרגשים בעיקר היו התלמידים הזכרים מתיכון "בר-אילן בנים" המקביל, שקפצו מדי-פעם לערוך בחינות בגרות באולם הגדול שהיה באולפנית. לי ניתנה הפריבילגיה הקדושה של ללכת ולבקר אותם, וזאת משום שאחי, שלמד שנה מעליי, נמנה על באי הכיתה המבקרת. מיותר לציין את שיירת הבנות שהגיעה עמי למפגש, כשהן מתרצות כי הן רק "מלוות אותי", בכדי לחזות בפלא המהלך – בחורים בני שבע-עשרה בגיל ההתבגרות.

*****

אינני טוענת כי חוויות אלו היו מנת חלקן של כל בנות המגזר, ויש בנות שיעידו על שנותיהן בתיכון כמכילות ומחכימות. עם זאת, כן רציתי לספר את סיפורן של רבות אחרות הסוחבות מטענים וחסמים בתחום המיני, רק משום אוזלת היד החינוכית-מגזרית שלא אזרה די אומץ להתייחס לדברים כפשוטם. אינני מתיימרת להיכנס לנעלי המחנכים ובעלי הסמכויות, אבל הדרך ליצירת תודעה מינית בריאה ורגישה אינה עוברת בהכרח דרך החינוך למניעה ובהדגשת האיסור. להפך, יש לחתור לגישה הדוגלת בשיח פתוח, כזה שיספק לאותן אולפניסטיות הנמצאות בעיצומו של תהליך התבגרות אוניברסלי סביבה נוחה ולא שיפוטית לשאילת שאלות על אודות גופן ומיניותן. בנוסף, קיום שיעורי אנטומיה נשית וגברית יאפשרו לבנות להיפגש עם הנושא ממקום אחראי ובוגר, נטול תכנים מבלבלים וכאלו שאינם משקפים את המציאות. הכרות בריאה עם גופה, חשקיה והגישור ההלכתי עליהם, יהפכו את הנערה בבוא הזמן לאישה חזקה שלא רואה בגופה כאויב או כלא לדחפיה.

שמירת נגיעה בתיכון וגם זמן קצר לאחריו היא מחזה חינני, על גבול הרומנטי. יש לו יתרונות רבים, כמו לדוגמא היכולת של נער ונערה לנהל שיחה מבלי שעננת המגע המיני תרחף מעל ראשם ותדרוש יחס. אך באותו הזמן, יש בהסללה הזו להתנזרות משהו הרסני. ההתעסקות הכפייתית של החינוך הדתי בנושא החתונה ובפמפום ערך שמירת הנגיעה בכל הזדמנות אפשרית, נוטעת אצל הנערות ציפייה והבטחה למציאת בן זוג עם סיום התיכון, מה שכמובן יוביל מהר מאוד גם לחתונה. כשהעתיד נראה כה מבטיח, שמירת נגיעה לזמן מוגדר מראש אינה כה מייסרת. אך האידיאה הזו מתפוגגת כשבוחנים את תופעת הרווקות המאוחרת במגזר, שגם היא כשלעצמה בגדר טאבו, בעודה ממשיכה לגדול באין מפריע. אף אחד בתיכון לא הכין אותי לכשל הלוגי שהוא רווקות בגיל עשרים וחמש, כי מבחינת המודל המגזרי הייתי אמורה להיות כבר נשואה. אמירה חינוכית הקוראת להימנעות ממגע עד לחתונה, מוצאת עצמה לא רלוונטית, ואף לא הוגנת, במגזר בו גיל הנישואים הממוצע רק עולה משנה לשנה.

אני פסקתי מלשמור נגיעה בגיל עשרים-ואחת. אמנם לא חיכיתי לגיל עשרים-ושמונה כשמאחוריי מאות דייטים לא מוצלחים וחסך מיני מתסכל, אבל כן נחתה עליי ההכרה כי האדם ייצור מורכב הוא, על אמונותיו ועל יצריו, והבדל גדול נמצא בין הרצוי למצוי. כבר מזמן הפסקתי לקוות לאיזו אידיאה רומנטית מבית מדרשו של מדריך סמינר פוטנציאלי, והתחלתי לחיות – עם הקשיים, עם הסתירות, עם המורכבות – על הרצף.

הפרק השלישי והמדובר, מתוך סדרת "הדתל"שים".


קרדיט תצלום:
באדיבות עקיבא נוביק, ערוץ 10
שתף:
 
  • מוריאל מקסימוב

    סטודנטית להיסטוריה ומקרא באוניברסיטה העברית. כותבת על היסטוריה עולמית והיסטוריה של עם ישראל, תרבות פופולרית ויהדות.