בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

שלושה מיתוסים על המהפך של בגין, ומה אפשר ללמוד מהם...

שלושה מיתוסים על המהפך של בגין, ומה אפשר ללמוד מהם במרכז-שמאל

,
המהפך ההיסטורי של מנחם בגין, מה יכול ללמוד ממנו השמאל הפוליטי וכיצד יהיה ניתן להביא (אולי) למהפך פוליטי נגדי בשנים הקרובות.

החודש ציינו בישראל 40 שנה לאירוע הפוליטי המשמעותי ביותר בתולדות המדינה – המהפך הפוליטי בראשות בגין שהעלה את תנועת הליכוד לשלטון על חשבונה של "המערך" – מפא"י ההיסטורית (מפלגה העבודה/המחנ"צ דהיום). תנועות הפועלים הנהיגו את היישוב הציוני ומדינת ישראל משנות ה-20 ועד לאותו לילה היסטורי בו השתנתה המפה הפוליטית הישראלית לעד. בימינו, כבר כמעט בלתי נתפס שהתקיימה בישראל מציאות פוליטית בה הליכוד לא הייתה המפלגה הדומיננטית בספירה הציבורית.

מילים רבות נשפכו ועוד יישפכו על "המהפך" והסיבות ההיסטוריות והחברתיות להתרחשותו, אלא שבתור איש מרכז-שמאל חשוב לי לנסות ולהאיר באור שונה מספר נקודות מאותו אירוע היסטורי ולבחון את המהלכים מזווית שונה. מטרתו של מאמר זה אינה לפאר או לנגח את בגין בהכרח, אלא לנסות ולהבין כיצד הצליח לייצר אלטרנטיבה שלטונית. אם נבין כיצד בגין התנהל, נוכל להבין כיצד ניתן יהיה להחליף את הליכוד והימין בעתיד.

בגין שירת את העם מהאופוזיציה, וכשנכנס לקואליציה עשה זאת מסיבות ענייניות.

כפי שמרבים להזכיר בחוגי הימין השונים, בגין בילה את מרבית שנותיו עד המהפך באופוזיציה וידע עליות ומורדות. אלא שאגדת "בגין היה באופוזיציה" כוללת כמובן גם ישיבה לא קצרה בממשלת המערך בין מאי 1967 לאוגוסט 1970. בגין הצטרף לממשלה בעת משבר לאומי ערב מלחמת ששת הימים, אך נשאר בה גם לאחר המלחמה. בגין לא פחד ללכת "לשרת את העם מהאופוזיציה", אך גם לא הטיל וטו על שירות בממשלת המערך כאשר חשב שהאינטרס הלאומי מצריך זאת. פעמים רבות, נסוב השיח במרכז-שמאל סביב השאלה האם להצטרף או לא לקואליציה בראשות הליכוד. אין ספק שכדי לכבוש את השלטון לא צריכים לפחד מאופוזיציה, אלא שהכניסה של בגין לממשלות אשכול וגולדה מעידה שהעם לא בהכרח מתעניין בשאלת הישיבה בממשלת ביבי/הליכוד באופן האובססיבי בו מתעסקים בשאלה חברי העבודה. חשובה יותר ההבנה עבור מה נכנסים לקואליציה ועבור מה לא נכנסים ואיך משווקים לציבור מנהיגות עקרונית וממלכתית כאחד. בגין לא דרש תיקים רבים וכיבודים עבור כניסתו לממשלה ועזב אותה עקב מחלוקת מהותית – קידום תכנית רוג'רס לשלום במזרח התיכון. כך צריכות לנהוג גם מפלגות המרכז-שמאל. מחד, אין מה לפחד ללכת לאופוזיציה ולשרת את העם גם משם, ומאידך אסור לפסול כניסה לקואליציה כשזה תואם מצב גיאו-פוליטי ואידיאולוגי באופן מהותי (נניח בעת קידום מהלך מדיני משמעותי). כיום, המרכז-שמאל נע בין התנגדות מוחלטת לכניסה לממשלה, שמצטיירת כלעומתיות לשם הלעומתיות, לבין ניסיונות זחילה לממשלות הימין בעבור נזיד עדשים, שעושים רושם כמתמקדים קודם כל בסידור תיקים עבור בכירי העבודה. ההתנהלות למול הקואליציה לא מוכרחת להיות כזו. אפשר להיות גם ערכיים וגם פרגמאטיים; ללכת לאופוזיציה בראש מורם כאשר נתניהו והליכוד אינם מראים נכונות לבוא לקראת העבודה בנושאים מהותיים, אך לא לפסול הצטרפות לקואליציה כשזה עשוי להביא הישגים לאידיאולוגיה ולמציאות החברתית במדינה.

בגין לא פחד משילובי כוחות פוליטיים

כיום נדמה לנו לעתים כי הליכוד כמפלגה הומוגנית הייתה כאן מאז ומעולם. אלא שבגין בנה את ה"מהפך" השלטוני שלו תוך איחוד ארוך שנים של המון פלגים שונים לכדי תנועה אחת. האיחוד החשוב מכול היה בין מפלגתו של בגין "החרות" לבין "המפלגה הליברלית" לקראת הבחירות לכנסת השישית ב-1965. איחוד זה לא היה מובן מאליו. המפלגה הליברלית הייתה שותפה לעמדותיו של בגין בנושאים כלכליים, אך לא הייתה ניצית כמו החירות בנושאי ביטחון וארץ ישראל (לפחות לא בקרב כל חבריה). חברי המפלגה פעלו במסגרות היישוב לפני קום המדינה תחת הנהגת מפא"י, ואף שיתפו עמה פעולה בחלק מהקואליציות בראשותה בשנות ה-50 (בגלגוליה המוקדמים של המפלגה כמפלגות "הציונים הכלליים" ו"המפלגה הפרוגרסיבית"). בגין השכיל להבין שהמפלגה הליברלית פתחה בפני מפלגתו קהל חדש של מצביעים בורגנים שקצו משלטון מפא"י הריכוזי בתחום הכלכלה, גם אם לא היו אנשי בית"ר ו/או האצ"ל בכל רמ"ח אבריהם. בגין אף שילם מחיר פוליטי קצר מועד כאשר מספר הח"כים של המפלגה הליברלית עלה על חשבון הח"כים מטעם החירות בבחירות הראשונות לריצה המשותפת. אולם בטווח הארוך, בגין הרוויח בני ברית חשובים במאבק ליצירת מהפך פוליטי. הצירוף של המפלגה הליברלית פתח בפני בגין את האפשרות לגבש קואליציה רחבה בין אנשי עיירות הפיתוח למעמד הבורגני המתפתח שרצה לקדם בישראל כלכלת שוק. גם במרכז-שמאל של ימינו חייבים להכיר בכך שהמשותף למצביעים השונים (מדינת רווחה ברמה כלשהי, פחות כפייה דתית, חתירה לשתי מדינות לשני עמים) רב על המפריד. ברגע שהעבודה ויש עתיד ישכילו להבין שהמאבק הוא לא על העברת מנדטים ביניהן אלא על לקיחת מנדטים מהליכוד, הן יוכלו לעבוד יחד, בין אם בריצה משותפת או בשיתוף פעולה אסטרטגי אל מול הליכוד, ולהביא להישגים אלקטוראליים משמעותיים יותר לגוש המרכז-שמאל. כרגע זה נראה כמו חלום רחוק, אך היכולת ליצור שיתופי פעולה בין צבורים ומפלגות שונות הכרחית ליצירת אלטרנטיבה לליכוד.

בגין ידע לדבר "יהודית שוטפת/מדוברת".

בגין, שהיה פוליטיקאי כריזמטי מאין כמוהו, השתמש בצורה אפקטיבית (ובעיני גם נלוזה) בפוליטיקת הזהויות. המניפולציות שעשה נגד השמאל והקיבוצים היו בחלקן הגדול מלאות בזדון וזריעת פירוד מיותר בעם. אלא שדבר אחד בגין ידע לעשות בצורה משובחת ביותר- וזה חייב להיאמר לזכותו, הוא ידע לדבר "יהודית מדוברת". הוא הבין שהזהות היהודית הלאומית היא המחברת בין מרביתו של הציבור היהודי – חילונים, מסורתיים, דתיים אשכנזים, מזרחים, עולים וותיקים. את היכולת לדבר יהודית מדוברת השמאל שכח. אזכורים של יהדות נראים לחלק מהאליטה האינטלקטואלית השמאלנית חשודים באופן מידי כניסיון לכפייה דתית ו/או כמתכון לגזענות לאומנית-יהודית. כחילוני, אתיאיסט ושמאלן שאינו מתנצל על (חוסר) אמונתו הדתית, אני יכול להבין מאיפה הפחד הזה מגיע, לאור העמדות בהן מחזיקים חלקים ממייצגי היהדות בעיני עצמם במדינת ישראל. במציאות, הפחד הזה משתק את השמאל ומונע ממנו להבין את הצורך להמשיג את תפיסת עולמם בשפה יהודית. אין ספק שהמשימה של המשגת תפיסת העולם השמאלנית-ליברלית-אוניברסאלית במונחים יהודיים-לאומיים היא לא תמיד פשוטה, אבל היא גם לא בלתי אפשרית. העולם היהודי, הדתי והלא דתי, עשיר במקורות הגותיים וספרותיים שיכולים להתחבר לתפיסה יהודית-הומניסטית. חלק לא קטן מהשמאל עושה לעצמו שירות לא טוב בבריחתו מהמקורות היהודיים האלה כמו מאש ומתפיסתו שכל מה שקשור ביהדות בהכרח חייב לעמוד כנגד הערכים של העולם המערבי.

בנאומיו של בגין ניכר שמלבד הכריזמה הרבה של האיש, הוא ידע לדבר יהודית שוטפת, שפורטת על הבסיס הזהותי הפשוט ביותר של הפרויקט הציוני על כל גווניו – הרצון להקים כאן מדינת לאום לעם היהודי. זה אולי הלקח החשוב ביותר אותו ניתן ללמוד מבגין – עד שהשמאל לא ילמד לדבר יהודית שוטפת, לא מתוך התחנפות לדתיים ומסורתיים, אלא מתוך הבנה שהעולם היהודי אינו חייב להיות אנטיתזה לתפיסת עולמנו, נוכל (אולי) להביא לכדי הגשמה את המהפך הפוליטי הבא.


קרדיט תצלום:
MSGT DENHAM
שתף:
 
  • יובל בנשלום

    סטודנט שנה ג' בתכנית פכ"מ באוניברסיטה העברית. כותב על פוליטיקה ישראלית וכלל עולמית, היסטוריה, ספורט וכתיבה יצירתית-הומוריסטית. חילוני לאומי וליברלי, אך לא ימני, שמחובר לתרבות היהודית. תומך במדינת ישראל יהודית ודמוקרטית ובכלכלה חופשית עם מדינת רווחה.