בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

שלושת הכתמים העיוורים של הפוליטיקה...

שלושת הכתמים העיוורים של הפוליטיקה

,
פרוגרסיבים רואים את העולם כמאבק בין מדכאים לקורבנות, שמרנים כמאבק בין ציביליזציה וברבריות, ליברטריאנים כמאבק בין חירות לכפיה. ראס רוברטס מדבר על הבליינדספוטס של כולם.

מאת: ראס רוברטס, 25.06.2017, , Medium.com

תרגום ועיבוד: עומר גריג

אחד הספרים הקצרים והפשוטים, אך העמוקים ביותר, שקראתי על פוליטיקה הוא "שלושת השפות של הפוליטיקה" מאת ארנולד קלינג.  קלינג טוען שהשיח הפוליטי שלנו לקוי, משום שאנו מסתכלים על העולם מבעד למשקפיים שונים מאלה של היריבים הפוליטיים שלנו. כך, למשל, הפרוגרסיבים רואים את המתרחש בעולם כמאבק בין מדכאים ובין קורבנות, בעוד השמרנים רואים זאת כמאבק בין ציביליזציה ובין ברבריות. לעומתם, רואים הליברטריאנים את העולם ככזה שמתנהל בו מאבק בין חירות ובין כפייה.

לצורך הדגמה, נבחן את סוגיית האלימות המשטרתית כלפי שחורים. ובכן, הפרוגרסיבים רואים את השוטרים כמדכאים ואת הגברים השחורים הצעירים כמדוכאים; והם צודקים – שחורים רבים נהרגו על ידי המשטרה ללא סיבה הגיונית הנראית לעין. מנגד, השמרנים מעריכים חוק וסדר; עבורם, סמכות המשטרה הכרחית להגנה מפני תוהו ובוהו. שוטרים מתעמתים ללא הרף עם אנשים אלימים ומסוכנים, ובמקרים רבים אף חמושים. שכונות רבות שורצות כנופיות ומצויות על סף התפוררות חברתית. השמרנים, אם כן, מגבים את המשטרה, והם צודקים – המשטרה ממלאת תפקיד הכרחי בשמירה על התנאים הנחוצים לחיים אזרחיים נורמליים, ובפרט בשכונות בעייתיות. לבסוף, הליברטריאנים מודאגים מכוחה הכפייתי של המדינה. היחסים בין המשטרה ובין הקהילות בהן היא פועלת, מושחתים על ידי חוקי סמים אשר מגבילים את חירות האזרחים – אלו אינם יכולים לרכוש מה שהם רוצים ולקחת אחריות על החלטותיהם שלהם. ומאחר שבידי השוטרים סמכות חוקית להפעלת כוח, יש להם נטייה להשתמש בו לרעה; לכן, אין זה מפתיע שמדי פעם הם גם יורים באנשים. ובכן, גם הליברטריאנים צודקים – חוקי הסמים הם כישלון טרגי. ערנות מתמדת היא מחיר החירות, והמשטרה מוכרחה להיות זהירה, ולא להשתמש לרעה במונופול שניתן לה על השימוש בכוח קטלני.

הדוגמה השנייה להשקפות העולם השונות הללו היא נושא ההגירה. הפרוגרסיבים מגלים אהדה כלפי עניים הסובלים מאפשרויות תעסוקה מוגבלות במדינות המוצא שלהם, ואשר מגיעים לארצות הברית כדי לבנות חיים טובים יותר למשפחותיהם. לעומתם, השמרנים חוששים שההבדלים התרבותיים בין המהגרים ובין האוכלוסייה המקומית יאיימו על דרך החיים האמריקאית, במיוחד אם אלו הראשונים מגיעים ממדינות שאינן מתורבתות או דמוקרטיות. ובכן, השמרנים חוששים במיוחד מהגירה לא-חוקי, משום שהם רואים באכיפה רופפת של החוק כדרך לברבריות. הליברטריאנים, מצידם, מלכתחילה אינם אוהבים את הרעיון של גבולות – מוצרים ואנשים צריכים שתתאפשר להם תנועה חופשית; אין לנו את הזכות להגדיר לאנשים היכן מותר להם להתגורר.

הטקסונומיה של קלינג – הדרך שבה הוא מסווג את הקבוצות – מאפשרת לנבא כיצד כל אחת תגיב לנושאי מדיניות שונים. אך היא גם עוזרת להבין מדוע הדיונים הפוליטיים בין הקבוצות כל-כך עקרים.  הפרוגרסיבים אינם מבינים את השמרני; השמרנים אינם מכבדים את הפרוגרסיבים, ושתי הקבוצות יחד אינן מכבדות את הליברטריאנים. חוסר כבוד זה מוביל לצדקנות מוסרית ולחוסר סובלנות.

ברגע שתבינו שקבוצות שונות ניגשות לשיח מכיוונים שונים מכם, תוכלו להתחיל לגלות אמפתיה לנקודות המבט שלהן; תוכלו לראות את היריבים האידיאולוגיים שלכם כאנשים הגונים שמביטים על העולם מזווית אחרת. השיח של הקבוצות השונות כיום משול למקרה העיוורים והפיל [משל המתאר הסקת מסקנות של אנשים על סמך תצפיות חלקיות בלבד, כאשר אלו סבורים שהצדק עימם; הערת העורך], כאשר הפיל הוא בעיה חברתית כל-שהיא. הנמשל הוא שהקבוצות השונות רואות את הדברים מנקודת מבט ספציפית, ואינן מבינות שהעולם מורכב יותר.

אולם, אני ארצה להוסיף זווית נוספת לתיאור המקורי של קלינג; אני טוען שיש גם שלושה חורים שחורים בשיח הפוליטי. לעדשות השונות של פרוגרסיבים, שמרנים, וליברטריאנים, יש גם חורים שחורים.

נתחיל עם הפרוגרסיבים. בלהיטותם של אלה לגלות אמפתיה לקורבן, הם נוטים להפוך אותו לאובייקט ולהפסיק להתייחס אליו כאל שחקן עצמאי. הפרוגרסיבים סבורים שהעניים הם כל-כך מדוכאים, עד שהם מהווים מעין אובייקטים הנתונים למניפולציות מצד גורמים חזקים מהם. על כן, פעמים רבות המדיניות הפרוגרסיבית מתעלמת מיכולתם של אנשים עניים לדאוג לעצמם. כך, למשל, הפרוגרסיבים לעיתים קרובות מתנגדים למתן בחירה בחינוך, בטענה שהורים עניים אינם מסוגלים לקבל החלטות טובות עבור ילדיהם; לשיטת הפרוגרסיבים, העניים צריכים להיות מוגנים מהבחירות הגרועות של עצמם. אולם, מובן שכולנו – עשירים ועניים – מקבלים החלטות גרועות מדי פעם, אך עלינו להיזהר שלא לבצע דה-הומניזציה כלפי אנשים שלהם אנו רוצים לעזור, אם נשלול מהם את פוטנציאל הבחירה.

עם זאת, גם השמרנים עושים דה-הומניזציה בדרכם שלהם. בלהיטותם לשמר את הציביליזציה, הם עושים דמוניזציה כלפי אלה שהם רואים כאויביה. השמרנים שוכחים לעיתים כי רוב המהגרים הם אנשים חרוצים שמעוניינים לבנות חיים טובים יותר לילדיהם. הם גם שוכחים לעיתים שעניים מתמודדים עם חסרונות גדולים, ולמרות שחלקם יכולים להתעלות מעל נסיבות חייהם, הסביבה שהם חיים בה מקשה עליהם להצליח.

לשבט שלי, הליברטריאנים, יש חור שחור משל עצמו. פעמים רבות, אנו עושים רומנטיזציה לכוחו של החופש הכלכלי; אנחנו מתקשים לדמיין שיש עסקאות שמנצלות בורות, ושלעיתים שווקים כושלים ברגולציה עצמית. בלהיטותנו לעשות דה-רומנטיזציה לממשלות, אנחנו מתעלמים מכך שממשלות עושות טוב לעיתים, במקומות שבהם השווקים אינם מתפקדים היטב. הטעות הגדולה ביותר שלנו היא בהגנה על זכותם של עסקים לעשות ככל העולה על רוחם, וזאת במצבים בהם הממשלה פגעה או הרסה את לולאות הפידבק של רווח והפסד, שגורמות לחופש כלכלי לייצר הצלחה. כמו כן, יותר מידי ליברטריאנים מגנים על וול-סטריט רק משום שהוא הפך לשק החבטות של הפרוגרסיבים, ושוכחים שוול-סטריט סייע בכינון החוקים שפטרו את הבנקים הגדולים ביותר מהמשמעת של רווח והפסד.

ייתכן כי החולשה הגדולה ביותר שלנו היא ההתעלמות מהמורכבות של עוני וצמיחה. חופש כלכלי תמיד יוביל לתוצאות טובות, אם כי השחיתות במזרח-אירופה וברוסיה אחרי נפילת ברית המועצות צריכה לגרום לנו לחשוב פעמיים. אנו חושבים שמתן בחירה בחינוך וביטול שכר המינימום יביאו את העוני לקיצו, ואולי אכן זה יקרה; ובכן, אני סבור שזה בהחלט יעזור. אולם, אנו מתעלמים מתפקידן של התרבות והמשפחה במניעת התקדמותם של מעוטי היכולת. תמריצים אולי יעזרו, אבל לעיתים נדירות הם פותרים בעיות באופן מוחלט. אם כן, מותר לנו לעיתים לנקוט במעט אמפתיה פרוגרסיבית עבור הסובלים; אנו מוכרחים להיות מתונים יותר בתפיסתנו את מה שחירות כלכלית מסוגלת להשיג.


קיוונים

kivunim.org.il - מנגישים לכם את הדיון הכלכלי-חברתי העולמי.