שמים סוף לדיכוטומיה: סוציאל-דמוקרטיה איננה מרקסיזם אורתודוקסי או בולשביזם סמוי

הסרטון של בן שפירו שהתפרסם באתר: "האם יש הבדל בין "סוציאל-דמוקרטיה" לבין "סוציאליזם"?"

הריאיון עם יולי תמיר באתר – מתפלסף עם פרופ' יולי תמיר: "אני מרקסיסטית גאה"

בתקופה האחרונה אנו עדים להתגברות והתחזקות של השיח הכלכלי-חברתי בישראל, בנוסף ולעיתים על חשבון השיח המדיני-ביטחוני. הדבר בא לידי ביטוי על ידי הקמת ארגוני חברה אזרחית משני המתרסים, ועריכת דיבייטים מתמשכים בין נציגים של שתי הגישות: הליברלית-קפיטליסטית והסוציאל-דמוקרטית. בעוד שהדבר ללא ספק מבורך ביותר, סבורני שהקיטוב מוביל להסתכלות דיכוטומית המתעלמת מהגיוון הרב הנמצא באותן הגישות, ובכך מובילה לרידוד השיח, ולהיעדר חיפוש אחר המחנה המשותף, שהיה קיים בתקופות קדומות יותר והוביל לתוצאות חיוביות.

אינני סוציאליסט, ואפשר לומר שאני סולד באופן מוחלט ממרקס וממרבית תפיסותיו. לא אשכח את התיעוב העמוק שחשתי כלפי האדם הזה כשנתבקשתי לסכם בתרגיל בתואר הראשון את גישתו למוסד המשפחה; בכל זאת אני מרגיש צורך לכתוב את הדברים הללו לאור תגובות ששמתי לב אליהן, בדגש על התגובות לריאיון עם יולי תמיר, שבאו בעיקר כלפי הכותרת שהונפקה לו. סוציאליזם איננו מקשה אחת, אלא מחנה פוליטי שהתקיים עוד לפני שקרל מרקס נולד. גם אם המונח החדש: "סוציאליזם דמוקרטי", ימשיך להיות עמום ומאותגר על ידי בן שפירו ואחרים, אין זה מוצדק וגם אין זה אפשרי לשים את הסוציאל-דמוקרטיה – תפיסה אידאולוגית מושרשת בת יותר ממאה שנים – ואת הקומוניזם (או הצ'ביזמו הונצואלני) תחת מקשה אחת. הדיכוטומיה הזאת מתעלמת מן העובדה שמדינות רווחה סוציאל דמוקרטיות היו קיימות ברחבי אירופה בין שנות ה-50 ל-70 על יתרונותיהן וחולשותיהן, אך ביניהן לסוציאליזם בוונצואלה או הבולשביקי אין הרבה מן המשותף.

לא רק שתפיסה זו מתעלמת מהשוני המהותי בין פיקוח על הכלכלה הקפיטליסטית לעיצוב מערכת כלכלית אלטרנטיבית, אלא מדובר גם בהתעלמות מאיבה היסטורית עמוקה שקיימת בין הזרמים, ומהעובדה שכמעט בכל צומת דרכים היסטורי, בחרו המפלגות הסוציאל דמוקרטיות לעמוד לצד המערב, ולא לצד הבולשביזם הרצחני.

כך למשל, רבים לא יודעים שמהפכת אוקטובר בכלל לא הייתה נגד הצאר, אלא נגד ממשלה סוציאל דמוקרטית של 'הסוציאליסטים המהפכנים' שעל אף שמם, לא תמכו במהפכה יעקובינית אלימה, ומנגד תמכו בכלכלת שוק ובקניין פרטי, וכן בקידום זכות הצבעה אוניברסלית. הללו, לצד המנשביקים, שדגלו גם הם באותם העקרונות, היו הראשונים שהרימו את נשקם נגד לנין וכנופייתו, ורבים מהם נפלו חללים במלחמה נגדם, כשהם מניפים את הדגל האדום. לזאת יש גם להוסיף את הביקורת הקשה שהקומוניזם ספג מגולים כגון קולקובסקי, גלנר, ואחרים שסלדו מקומוניזם אך נשארו במחנה הסוציאליסטי. אנשים כמו השר לשעבר יואב גלנט מדברים על השמאל ש"ינק את תורתו מסטלין" (הוא חזר בו מהאמירה), כנראה כלל אינם מודעים לעובדה שפנחס רוטנברג,  מאבות תנועת העבודה, ישב בכלא הבולשביקי, והשתתף במלחמת האזרחים הרוסית לטובת הצד הנגדי, ומיותר לציין שישראל תחת שלטון מפא"י בחרה כבר בשלב המוקדם את ארה"ב על פני ברית המועצות, וכך גם נהגו התנועות הסוציאל דמוקרטיות הוותיקות כגון הלייבור הבריטי וה-SPD הגרמנית שאף זנחו בתקופה זאת את הרטוריקה המרקסיסטית.

דיון זה מתקשר גם לוויכוח המתמשך בדבר השיטה הכלכלית הנהוגה במדינות הסקנדינביות, כשפעמים רבות המתדיינים משני צידי המתרס כלל אינם מודעים לכך שקיימים זרמים דומיננטיים שהתנערו מאלמנטים רבים מהאורתודוקסיה המרקסיסטית, וראו לנכון לקבל על עצמם את עקרונות כלכלת השוק, כשהמדינה נתפסת כשחקן מתערב ולא כשחקן מנהל.

לא רק בנושא כלכלת השוק חלקו הוגים רבים על מרקס ואנגלס אלא גם בנושאי זהות ותודעה לאומית. כך למשל קבע אדוארד ברשטיין, ממייסדי המפלגה הסוציאל דמוקרטית הגרמנית, כי האמירה לפיה למעמד הפועלים אין מדינה ואין לאום, שגויה מהיסוד ואיננה רלוונטית לזמנים בהם מוענקת להם זכות הצבעה המונית ומערכת חינוך ממלכתית. נבואתו של ברשטיין התממשה כשבמלחמת העולם הראשונה התגייסו המוני הפועלים כל אחד לטובת מדינתו. גם האוסטרו-מרקסיסט אוטו בואר מתח ביקורת על ההתעלמות מהלאומיות וחזה שאם ימשיך השמאל להזניח את הזהות הלאומית, יצביעו השכבות החלשות למפלגות ימין קיצוני, דבר שאנו רואים כיום באירופה, שבה המחאה נגד הקפיטליזם מקרב בני אותן השכבות באה לידי ביטוי דרך צמיחת מפלגות שמרניות שיוצאות נגד הקפיטליזם בו זמנית, כפי שקיים בהונגריה, ופולין. בעניין זה יהיה זה ראוי להוכיח את אנשי 'השמאל הרדיקלי' בקמפוסים במערב על התרחקותם מההגות השורשית הזאת ועל אי למידתם מלקחי העבר.

אין זה אומר שלא קיימת השפעה של ההגות הרדיקלית השמאלית על התנועות הסוציאל-דמוקרטיות בימינו, אך דווקא בשל כך יש להעמיד במקום את אותם הבורים וההזויים שהולכים עם חולצות של צ'ה גווארה; ובמקום לבקר את עצם קיומו של המחנה, מוטב יהיה לבקר אותם על סטייתם מהדרך המתונה שהתוו קודמיהם.

נוסף לכל זה, אי הפרדה בין הזרמים מונעת דיון חשוב מאין כמותו על הדברים שיש עליהם הסכמה. כשאנו מסתכלים על המחנה הליברלי והמחנה הסוציאל-דמוקרטי כעל 'מים וחשמל' אנו שוכחים ששניהם נמנים תחת המשפחה הפרוגרסיבית, הרוצה לקדם זכויות אדם ואזרח. כך בעבר באם הדמוקרטיות, בריטניה, סוציאליסטים וליברלים נאבקו יחדיו למען זכות הצבעה המונית, למען מערכת חינוך ציבורית ואף נגד חוקי מיסוי דרקוניים על יבוא (ראו ערך תנועת הצ'רטיסטים בבריטניה). בישראל יש להוסיף על כך את התוכנית הכלכלית לייצוב המשק של פרס ושמיר שהגבירה את כלכלת השוק בישראל אך גם שמרה על מוסדות רווחה. גם היום בישראל ניתן למצוא הידברות עם רבים שמאסו בחוסר השקיפות של ההסתדרות ועומס הבירוקרטיה. זאת לצד השאיפה המשותפת להפרדת הדת מהמדינה ולריסון השובניזם המשטרתי בתחומים שונים כגון ביטול פסטיבלים והפללת מעשני קנאביס.

עמיתי תום זיו העלה בעבר על במה זו את הסברה שסוציאליסטים יוכלו להגשים את החזונות שלהם דווקא אם יקבלו את הסדר הליברלי. ניתן למנות כדוגמה את הקיבוצים העירוניים כיוזמה וולונטרית של מגזר פרטי המתבסס על עקרונות שיתופיים. סבורני שלשם כך כדאי יהיה שאולי במקום דיבייטים יתקיים דיון שבו ימשיכו ההוגים השונים להתווכח על הסוגיות שעליהן הם אינם מסכימים, אבל נוסף על כך יביעו גם את הדברים שעליהם יש הסכמה משותפת, ושראוי יהיה לקדם יחד. זה היה בעבר וזה יכול להיות גם היום, לפוליטיקה חוקים משלה, וכשמשתנית הסוגייה, מי שהיה יריבך אתמול יכול להיות בן בריתך מחר.