שמרנות וחירות: מה ההבדל בין ליברליזם לבין שמירה על החירות?

למילה חירות, או 'ליברטה', יש משיכה משל עצמה, מן קסם כזה, עד שנדמה שרבים מאיתנו חשים שיש במושג זה ערך יקר ביותר. אלא שיש לשים לב שבאותה מידה שאנו רוכשים כבוד לחירות, כך רבו הפירושים השונים שניתנים לה. למעשה, ריבוי הפרשנויות למושג חירות אינו דבר חדש. ההוגה הצרפתי, מונטסקייה, כבר כתב בספרו רוח החוקים (1748):

אין מילה אשר מאפשרת מגוון רב יותר של משמעויות, ואשר הותירה רשמים רבים ומגוונים על התודעה האנושית, מאשר "חירות". יש שהבינו אותה כאמצעי להוריד מהשלטון אדם אשר העניקו לו סמכות של עריץ, אחרים הבינו אותה ככוח לבחור בשליט אשר נהיה מחויבים לציית לו, אחרים כזכות להחזיק נשק ומתוך כך להיות בעלי היכולת להפעיל אלימות, אחרים כפריבילגיה לחיות תחת שלטון של יליד ארצך, או תחת חוקים משלך. (מונטסקייה, רוח החוקים, ספר 11, פרק 2)

ניתן להוסיף לרשימה זו עוד כמה משמעויות. מצד אחד, הליברליות המודרנית יכולה לסמן את ערכי הנאורות, כפי שבאו לידי ביטוי במהפכה הצרפתית שחרטה על דגלה את ה-'ליברטה', כערכי יסוד. אולם, בו בזמן, מבקרה החריף של אותה מהפכה, אדמונד ברק, האמין גם הוא בחירות כערך פוליטי מרכזי ביותר, ובוודאי שלא תמך בעריצות.  בימינו אנו, ליברליזם הוא נחלתו של זרם מחשבתי שמבקש להרחיב את תפקידה ומעורבותה של המדינה בשוק ובשאר תחומי החיים, כפי שניתן למצוא בהגותו של ג'ון רולס. באותה העת, ליברליזם הוא גם נחלתם של ליברטריאנים השואפים דווקא להוציא את המדינה מכמה שיותר תחומי חיים, כפי שטוען ההוגה רוברט נוזיק.

תופעה זו אינה מצויה רק באירופה וארה"ב, אלא אף בנוף הישראלי. רבו המשמעויות של היותנו בני חורין בארצנו. כך, יש המבקרים את המהפכה החוקתית בבג"ץ בטענה כי מדובר בליברליזם יתר שהוליך אותנו שולל. מנגד בקרב חוגי שמאל, מילת הגנאי האופנתית המשמשת לסימון ימין כלכלי ידועה לשמצה כ-"ניו-ליברליזם", רחמנא לצלן.

כל זה מביא אותי למסקנה כי יהיה זה חשוב ביותר לברר לעצמנו איך ראוי שהערך של החירות יבוא לידי ביטוי בחיינו הפוליטיים. האם החירות היא הערך העליון ביותר הקיים? או שמא ערך אחד מבין רבים שיש לאזן ביניהם? האם חירותו של הפרט היא ההנחה האונטולוגית ממנה יוצאים לדרך בעיצוב מסגרתנו הפוליטית? או שמא שמירת חירותו של הפרט, אינה נקודת המוצא אלא אחת המטרות של חברה שמורכבת, בין היתר, מזהות תרבותית קולקטיבית שממנה הפרט זוכה לתנאים שמאפשרים את חירותו? ואחרון, האם התהליך של דחיית המסורות והאמונות העתיקות, שעמד במרכז המהפכה הצרפתית, הוא התנאי להקמת חברה שמושתתת על חירות הפרט וחירות הלאום? או שמא דחיית האמונות שמקורן בתנ"ך היא בעצמה מה שהביא להידרדרות של אותה מהפכה בצרפת, ולאחר מכן של הקומוניזם החילוני, שגם הוא ניסה לשחרר את האדם מכבליו?

לשם דיון מעמיק בנושא אני מארגן מפגש בין דר' יורם חזוני והרב אורי שרקי, ומזמין את הציבור להשתתף בו. יחד עם שני האינטלקטואלים הגדולים האלה ננסה לברר את השאלות הנ"ל ולהבין מה בעצם בין ליברליזם לבין שמירה על החירות.

***

בינתיים, ארצה להציע כאן כמה כיווני מחשבה ראשוניים. מקובל להגדיר את המשנה הפוליטית המכונה ליברליזם כתפיסה שעבורה הפרט האנושי עומד במרכז היש, כאשר אבן הבוחן למדידת הטוב היא הגדלת החופש שניתן לפרט. ההוגה הבריטי, רוג'ר סקרוטון, בספרו משמעות השמרנות, טוען שעל פי אבן הבוחן הזו, למעשה מילטון פרידמן וקארל מרקס מסכימים בשאלת המטרה העליונה, שהיא הרחבת החירות של הפרט, אך חלוקים רק בשאלת האמצעים הנכונים להשיג אותה. סקרוטון מסביר, שישנה גישה שמבקשת לממש את החופש על ידי מילוי חשקים ורצונות, כפי שסבר תומס הובס, ויש גישה שמבקשת לממש את החופש על ידי הקנייה לפרט האוטונומי והרציונאלי את כלל היכולות הנדרשות להתפתח ולחיות על פי תפיסתו שלו את הטוב, כפי שסבר עמנואל קאנט. כך או כך, גישות ליברליות אלו, שתיהן כאחת, מאמצות את נקודת מבטו של העצמי – של היחיד המנותק מכל הקשר וסביבה – כנקודת המבט הבלעדית והאולטימטיבית. מסיבה זו, אליבא דסקרוטון, הליברליזם מרשה לפרט לשנות כל מוסד ומנהג של החיים הפוליטיים והחברתיים, כאשר ההצדקה לקיומו אינה ברורה ומיידית מנקודת מבטו של היחיד.

הכישלון של הליברליזם, אם כן, נמצא בכך שהוא מצפה מהאדם לצאת מעצמו על מנת לשפוט את הצדק שבדבריו כאדם הכללי, המופשט, מאחורי מסך הבערות. דא עקא, ברגע שאינך נמצא בגוף שלך, כלומר ברגע שאתה מאמץ נקודת מבט של הצדקה אוניברסלית ומופשטת, התוצאה היא גם כן השמטה של כל מניע לפעולה, השמטת הרצון להשיג כל דבר שהוא. הבעיה היא שהאדם המופשט והמנותק מהקשרו אמנם נטול פניות ואינטרסים צרים, אך הוא בהכרח גם נטול רצונות ספציפיים כלשהם, כולל שאיפה לצדק ולחירות, שהרי הוא מופשט. למעשה ליברליזם מסוג זה, אינו מסוגל לתת הצדקה תיאורטית העומדת על קרקע מוצקה עבור הערך שאמור להיות העליון ביותר, דהיינו החירות עצמה.

וכאן, נעוץ ההבדל בין הליברליזם לבין שמרנות השואפת לשמור על החירות. לעומת הליברליזם, גישה שמרנית של שמירה על החירות אינה מניחה במרכז היש אדם מנותק מכל הקשר ספציפי, אלא אדם שנעוץ עמוק בתוך זהותו התרבותית הספציפית. לכן,הסיכוי היחיד לבניית חברה השומרת על החירות לאורך שנים, הוא דווקא בטיפוח תרבות עמוקה שהחירות הפוליטית היא ערך מסורתי חשוב ביותר בה, כגון זו העולה מהמקרא. בני אדם מופשטים יכולים לדור בעולם מופשט, אבל בעולם שלנו יש רק בני אדם ספציפיים, עם מסגרות לאומיות ספציפיות, ועל כן גם בעלי רצונות, שאיפות ותרבויות ספציפיים. למעשה, רק ההקשר התרבותי והזהותי העמוק של האדם, הוא שיכול להניב מציאות שתגדיל את החירות של הפרטים החיים בתוכה.