בחירת העורך

שר היער: פואמה על הנסתר

,
בחודש פטירתו של גתה, ראוי לבחון את אחת מיצירותיו היפות והמזקקות ביותר, העומדת על המתח שבין התבונה לרגש.

בחודש פטירתו של יוהאן וולפגנג פון גתה ראוי לציין את מפעלו של מי שהיה גדול הסופרים והמשוררים הגרמנים, וללא ספק אחד מענקי הספרות המערבית בכלל. בין היצירות הרבות של גתה, שיר אחד קצר עומד בייחודיותו ובעוצמתו ואותו ארצה להציג כאן. בכל שורה של ה"Erlkönig" – "שר היער", לפי התרגום העברי מאת שאול טשרניחובסקי – מורגש המתח בין תפיסת העולם הרציונאלית והנאורה ובין תפיסת העולם שמעבר לה; זו הקסומה, הרומנטית והאפלה. מתח זה, דו-משמעות זו של המציאות, נותרת פתוחה והדבר מעורר סקרנות רבה. עננה חשוכה מרחפת מעלינו במהלך הקריאה ולאחריה; עננה של דבר מה שכנראה נמצא מעבר לגבולות התבונה. עננה זו מאפיינת בעיניי את הרגש הרומנטי בצורתו המזוקקת ביותר – התחושה לפיה קיים משהו מעבר למה שאנשי הנאורות סיפרו על העולם, ודווקא בו אנשי הרומנטיקה רוצים לגעת. גתה, בכוחו הספרותי המופלא, יצק לשורות מעטות אלו תוכן עצום, ולכן אני מאמין שפואמה זו מעניקה לנו הזדמנות לגעת במוטיבים העיקריים של כתיבתו שלו – ושל הרומנטיקה הגרמנית בכלל – באופן הקצר והממצה ביותר.

הפואמה מציירת בפנינו שתי תמונות-מצב אפשריות. הראשונה היא 'התמונה התבונית', לפיה האב דוהר ביער יחד עם בנו – שככל הנראה חולה – בשעות המאוחרות של הלילה הקר ומנסה להגן עליו עד שיגיעו לחצרם. במהלך הנסיעה מצב הבן מתדרדר, הוא הוזה את דמות שר-היער שרוצה לקחת אותו, ואביו מבהיר לו את הטבע שעליו מבוססות הזיותיו. בסופו של דבר נפטר הבן בידי אביו. השנייה היא 'התמונה הפנטסטית', בה שר-היער מנסה לפתות את הילד לבוא אליו, ואין האב רואה או שומע אותו למרות אזהרותיו של הילד, עד שלבסוף שר-היער נוטל את חייו של הילד ומותיר את גופתו בזרועות אביו. גתה אינו מכריע בין שתי אפשרויות הקריאה. זוהי הכפילות שביצירה, כאשר אין הכרעה בין התבוני לפנטסטי. נראה כי כפילות זו שואפת להטיל ספק ביומרת הנאורות לבסס הבנה שלמה של העולם בעזרת התבונה והחושים בלבד. אמירות שר-היער, הגלויות בפני הקורא ואינן מיוצגות רק באזהרות הילד, מטילות ספק בתפיסת העולם התבונית של האב וביכולתו להגיע לוודאות בנוגע למצב בו הוא ובנו שרויים.

יציאה זו מן התבוני יוצרת עולם שהוא מעבר למראית העין, ולו אלמנטים מעניינים וייחודיים. אחד מהם, שעליו הצביע פרופ' משה צוקרמן, הוא האופי הפתייני של המוות בפואמה. שר-היער, עוד מהאגדה הדנית ממנה הוא לקוח, מביא על הילד את קיצו בנגעו בו; הוא אינו צריך שהילד יבוא מרצונו, והוא אף מוכיח זאת, אך עדיין הוא מתעקש עד הרגע האחרון לנסות לפתותו. המוות / הרע הפתייני הוא אלמנט שמופיע גם ביצירותיו האחרות של גתה, הן בייסורי ורתר הצעיר – בדמות הפתרון להישאר צעיר וכלוא ברגשות, והן בפאוסט, בדמות השטן הרוקם הסכמים. אלמנט שני הנושא כאן אופי מיוחד הוא היער. היער הוא מוטיב חוזר במעשיות העם, בספרות, באומנות ובאתוס הגרמני בכלל; הוא סימבול לנסתר, למקום בו יש שדים, פיות, וכל מה שאינו נתפס בסדר העולם התבוני בו אנו מצויים בדרך כלל. נוכחותן של הדמויות הראשיות שלנו ביער, ובפרט של דמות האב, אינה מקרית – הוא כדמות תרבותית, נציג הנאורות, מהווה נטע זר בתוך היער ומטרה לתופעות שבו.

המתח והעוינות שביצירה, בין התבונה והרגש, בין הגלוי לנסתר, אפיין לא רק את התקופה שבה גתה חי, אלא מאפיין גם את ימינו אנו. השיח היום-יומי שלנו כל הזמן עומד על התפר שבין רגשות ורציונאליות, בין הנאור לרומנטי. הדבר מצביע על חשיבות המאבק הזה, ועל חכמתו של גתה שידע לזהות אותו ולהנציחו בפואמה יפה שכזו.


אלי בנימין ישראל

ברזילאי-ישראלי, סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים - בהתמקדות על פילוסופיה יוונית ופילוסופיה חדשה. כותב על פילוסופיה, אקטואליה, תרבות ועוד.