בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

״הדתה״? ככה זה מרגיש בצד המפסיד...

״הדתה״? ככה זה מרגיש בצד המפסיד

,
בשיטה הפוליטית שלנו הכפייה היא הכרח. בדו״ח האחרון על ה-״הדתה״ במערכת החינוך מפנים ב-״מולד״ את האצבע המאשימה למקום הלא נכון. תגובה לדו״ח ״עושים נפשות״.

בימים האחרונים עלה לדיון הציבורי נושא ״ההדתה״ במערכת החינוך בישראל, בעקבות דו״ח בנושא שפרסם מכון ״מולד״. מכון מולד הוא, לפי הגדרתו שלו, ״מרכז חשיבה ומכון מחקר עצמאי המוקדש להתחדשות רעיונית בכל תחומי החיים הציבוריים בישראל״. החזון של מולד משלב ״ערכים פרוגרסיביים עם גישה ריאליסטית לאתגרים הפוליטיים והגיאופוליטיים של המציאות הישראלית״, ומטרתו ״להזין את הדיון הציבורי בישראל בתוכן איכותי ואחראי המבוסס על הסטנדרטים הגבוהים ביותר של מחקר, ניתוח וחשיבה, מתוך אמונה כי חסרונם של תכנים כאלה הוא אחת הסיבות העיקריות למציאות המשברית בישראל.״ הדו״ח שפרסם המכון בשבוע שעבר לא רק עורר דיון ער, אלא הוביל מספר עיריות להודיע כי ינקטו בעקבותיו צעדים של ממש.

את הדו״ח האחרון שלו הקדיש המכון לנושא חדירתם של ארגונים מהציונות הדתית למערכת החינוך, בעידוד ובתמיכה של ממשלת ישראל ומפלגת הבית היהודי בפרט, במטרה לבסס את הציונות הדתית כאליטה רוחנית-פוליטית. מסיבה כלשהי, הדיון הציבור סובב סביב ״ההדתה״, לכאורה, של מערכת החינוך, זאת על אף שעל פי הדו״ח של מולד מטרת הארגונים היא כלל לא החזרה בתשובה של הנוער הישראלי אלא קידום מטרות פוליטיות היקרות לליבן של הציונות הדתית, בראשן ביסוס מעמדו של מפעל ההתיישבות בשטחי יו״ש.

בדו״ח של כ-60 עמודים בוחן המכון את השיטה בה משרד החינוך תומך בארגונים חיצוניים, שבניגוד למטרותיהם המוצהרות, כך על פי הדו״ח, פועלים על מנת להטות את לבבותיהם של ילדי ישראל לתמיכה במפעל ההתנחלויות. אבקש תחילה לתאר את הממצאים העיקריים של הדו״ח בצורה תמציתית ולאחר מכן להצביע על הכשל המרכזי של המכון בכל הנוגע להסקת מסקנות אופרטיביות ממנו.

האג׳נדה המרכזית שמייחס הדו״ח לציונות הדתית בכל הנוגע למערכת החינוך היא הפיכתו של מפעל ההתנחלות ללגיטימי בעינהם של ילדי ישראל, מתוך ההנחה שללא תמיכתו הנרחבת של הציבור הישראלי מפעל זה נידון, במוקדם או במאוחר, להיכשל. מנהיגי הציבור הציונות הדתית הבינו, תחילה אחרי פינוי ימית ומאוחר יותר בעקבות ההתנתקות, שמפעל ההתיישבות זר למרביתו של הציבור הישראלי. סירובו של מרבית העם להתייצב כנגד פינוי ההתנחלויות ותחושת הזרות שלהם כלפי הציונות הדתית והמתנחלים, הם שאפשרו את הפינויים בעבר והם שיאפשרו פינויים דומים בעתיד. הדו״ח מביא את דבריו של הרב בני לאו, מחשובי מנהיגי ציבור הציונות הדתית, על תחושת הזרות שהרגיש בלב ירושלים בעת שנקברו בה מתי גוש קטיף שקבריהם נעקרו במהלך ההתנתקות. בעוד הטקס התנהל, מספר הרב, גדשו המוני אדם את בתי הקפה במדרחוב בן-יהודה:

מה חושב יושב המדרחוב? חייהם — אינם חיי, מתיהם — אינם מתי, חלומם — אינו חלומי

כך, מסביר הדו״ח, הגיעו בציונות הדתית להבנה שהדרך היחידה להבטיח את עתידו של מפעל ההתנחלויות הוא חדירה לליבו של הציבור החילוני – שהוא רוב רובה של האוכלוסייה הישראלית. אחת מהדרכים לעשות זאת היא השפעה על הילדים והנוער. כך עובדת השיטה: משרד החינוך תומך בכסף ובשווי-כסף בעמותות ובגופים חיצוניים שמטרתם המוצהרת היא קידום ״זהות יהודית״. אך זוהי, לטענת הדו״ח, בסך הכל ״הסוואה שיטתית״ שכן מטרתם האמתית של הארגונים הללו היא לחבר את הדור הצעיר למטרותיה של הציונות הדתית.

לאורך עמודים רבים מפרט הדו״ח כיצד בשנים האחרונות, תחת שלטון הימין, צמחו תקציבי התמיכה בצורה ניכרת, ומרביתם הופנו לעמותות וארגונים המקדמים רעיונות של ״זהות יהודית״. הכספים הללו, יחד עם העובדה שהם זוכים להקצאות נדיבות של בנות שירות, מאפשרים לאותם ארגונים להציע את שירותיהם למנהלי בתי הספר בסכומים נמוכים בהרבה מארגונים אחרים ולעיתים אף בחינם. המצוקה התקציבית (שהיא שגרת יומם של מנהלי בתי הספר) מתמרצת אותם לפתוח את הדלת לאותם ארגונים וכך, למעשה, מושלמת החדירה.

הדו״ח גם מפרט כיצד בתי הספר בהתנחלויות זוכים לתקצוב נדיב בהרבה ממקביליהם בתוך הקו הירוק, על אף שלא ברור כיצד הממצא הזה משרת את הטיעון המרכזי של הדו״ח. בכל אופן, בחסות התמיכות הנדיבות משגשגות עשרות עמותות, בראשן ארגון הגג ״זהות״, שמאגד תחתיו כ-40 עמותות שכאלו. הדו״ח מפרט כיצד אותו ארגון גג, שרבים מפעילו קשורים קשר הדוק למפלגת הבית היהודי, מכוון את פעילותו בצורה כזו שתאפשר לו לקבל תקצוב בעיקר ממשרדים בראשם עומדים שרים ממפלגת הבית היהודי. כך, למשל, מפרט הדו״ח כיצד בסוף שנת 2015 הגישו אנשי "זהות" בקשה לרשם העמותות להוסיף לרשימת מטרות הארגון גם "חינוך לחקלאות, ציונות, התיישבות וערכי המשפחה״. הקשר של ״זהות״ לחקלאות? על פי הדו״ח – מינויו של אורי אריאל, ח״כ מהבית היהודי, לשר החקלאות חודשים ספורים קודם לכן. חודשים ספורים לאחר מכן זכתה ״זהות״ במכרז של המשרד.

כאן המקום להדגיש כי אין בכוונתי, או ביכולתי, לערער על הממצאים של מכון מולד. המכון, בסיוע תורמיו הנדיבים, השקיע כמובן מרץ ומחשבה רבה בכתיבת הדו״ח, ולהתרשמותי (הצנועה בהחלט) הפיק דו״ח רציני. עיקר כוונתי להצביע על הפער המרכזי בתפיסה של המכון, שמשפיע על המסקנות האופרטיביות שחבריו, ובעקבותיהם רבים הציבור הישראלי, גוזרים ממנו.

הדו״ח מדגיש את ה-״הפרטת החינוך הערכי״ כאחת הסיבות המרכזיות שבגללן מתאפשר לציונות הדתית להשפיע על ילדי ישראל. בכך מתכוון המכון למדיניות המאפשרת לבתי ספר לשכור את שירותיהם של ארגונים ועמותות חיצוניים בכדי ״למלא״ את מערכת השעות של התלמידים. ״הפרטה״ היא כמובן מילה גסה אם אתה איש שמאל-פרוגרסיבי, וזו הסיבה היחידה להבנתי שהמכון עושה בה שימוש. ברור, הרי, שאין במדיניות הזו שמץ של הפרטה. במקרה הטוב מדובר במיקור חוץ של שירותי חינוך, הנובעים מחוסר היכולת של בתי הספר למלא את מערכת השעות של התלמידים בתוכן מעניין ומקורי. בניגוד לבתי הספר, שמתרכזים בעיקר בהכנה לבגרויות ובבעיות משמעת (כך ע״פ הדו״ח), הארגונים החיצוניים מצליחים לספק לילדים תוכן חוויתי ומעניין. הבעיה אפוא איננה ה-״ואקום החינוכי״ שמדיניות מיקור החוץ הזו יוצרת, אלא חוסר היכולת של מערכת החינוך בישראל לעניין את תלמידיה על אף תקציב עתק. הכשלון אם כך הוא כולו של המפלצת הבירוקרטית המתקראת ״משרד החינוך״, ומיקור החוץ הוא דווקא צעד בכיוון הנכון.

וזהו, להבנתי, הקושי המרכזי בתפיסה של מכון מולד בפרט ושל רבים בציבור הישראלי בכלל. בעוד שהמכון יוצא נגד ה-״חינוך מחדש״ של ילדינו, ואף מביא מדבריו של מנהל בית הספר בת״א המלין על ה-״אינדוקטרנציה״ עליה מנצחת הציונות הדתית באמצעות העמותות השונות, הוא מקבל ללא עוררין מודל פעולה שבו חבורת פוליטיקאים בצירוף בירוקרטיה משרדתית היא האחראית הבלעדית על החינוך בישראל. בעוד שהמכון קורא להורים לקחת שליטה על חינוך ילדיהם, הוא לא מוצא לנכון להקדיש ולו מילה אחת למערכת הציבורית השוללת לחלוטין את כוחו של ההורה להשפיע על חינוך ילדיו.

כך שתלונותיו של המכון אינן כנגד אינדוקטרנציה ככלל, אלא נגד אותה האינדוקטרנציה שאיננו מסכים איתה. מכון מולד פשוט זועק את זעקתו של הציבור המפסיד, זה שלא השכיל לצאת מהבית במספרים גדולים דיים ביום הבחירות בכדי שיוכל הוא לקבוע את סדר היום בישראל. במקום לצאת כנגד השיטה עצמה, זו המאפשרת לציבור קטן לכפות את תפיסת עולמו על הרוב הדומם, באים בטענות במולד דווקא לאותם פוליטיקאים ממולחים שהשכילו לנצל את השיטה לטובתם במקצועיות מרשימה.

אם היה מעט יושר בשמאל הישראלי, הוא היה זועק אחת משתיים: או שננצח כבר בבחירות ונקבע אנחנו אילו עמותות יקבלו את המימון, או שנשנה את השיטה כך שאף מנצח לא יוכל לכפות את ערכיו על המפסיד. אך כיצד לנצח כבר שכחו שם בשמאל, ולצאת כנגד השיטה כמוה כוויתור על הכוח הפוליטי שיוכלו לזכות בו אם יבוא יום ואכן יחזרו למסדרונות הממשלה.

אין כל ספק שבדו״ח מתגלות, בין היתר, גם דרכי פעולה שחוקיותן מפוקפקת. תפירת מכרזים, למשל, היא ללא כל ספק פעולה אסורה שיש למנועה. אך שיטות אלו הן לא לב העניין. צודקים במכון מולד כשקוראים להחזיר את הכוח על חינוך הילדים להוריהם. זוהי האופציה המוסרית והצודקת היחידה. אך השגיאה הגדולה של המכון היא בשאלה ״כיצד?״. הפרטה היא איננה האויב, אלא התרופה. רק מערכת חינוך בשליטתם הבלעדית של ההורים, שיקבעו בעצמם לאילו בתי ספר ישלחו את ילדיהם תעשה צדק. שיטות כמו שיטת השוברים אינן חפות מבעיות, אך הן, לפחות, יכולות לתקן את העוול הגדול מכולם – שלילת זכותם הטבעית של ההורים לחנך את ילדיהם.

עם זאת, ולרוע מזלנו, רעיונות כאלו רחוקים מהקונצנזוס הישראלי. כיף יותר, כנראה, להתווכח על ״הדתה״. עד אז, לחברים ממכון מולד אפשר רק לומר: Don’t hate the player – hate the game.


עידו גולדברג

חבר מערכת, מעצב ומתכנת האתר. סטודנט בתכנית הפכ״מ (פילוסופיה, כלכלה ומדעי-המדינה) באוניברסיטת ת״א ועובד כאנליסט בחברת סטארטאפ ישראלית. ליברל קלאסי, כותב על פילוסופיה ופוליטיקה.