בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

תגובה ללפיד: עתידה הטכנולוגי של מדינת ישראל...

תגובה ללפיד: עתידה הטכנולוגי של מדינת ישראל

,
יאיר לפיד כתב לא מזמן על עתידה הטכנולוגי של מדינת ישראל, ועורר שאלות לגבי ציפיות מהשיח הפוליטי ברמה הלאומית, נשים בהייטק, ומעורבות המדינה בעולם המחר.

לפני כחודש פרסם יאיר לפיד סטטוס מעניין בנוגע למדיניותה של ישראל בכל הנוגע לעתידה הטכנולוגי. לאחר שקראתי את תגובתו הקצרה של הבלוגר 'דעת מיעוט', החלטתי לתמצת מחשבות בסיסיות לגבי הנושא ב-3 נקודות מרכזיות: (1) מה אפשר לצפות משיח פוליטי ברמה הלאומית, (2) איפה הנשים, (3) מה אפשר לצפות ממדינה בתרחיש עתיד. בקצרה, לטענתי, לאף אחד לא לגמרי ברור.

1. אילו סוגי שיח אפשריים במסגרת הפוליטית המקומית?

ראשית, בעיני מדובר בפוסט מבורך ולא טריוויאלי. הוא כזה לא רק בגלל שלא נפוץ לראות בנוף הפוליטי הישראלי שיח שמתיימר להתמודד עם השלכות AI (בינה מלאכותית) וטכנולוגיה 'מתקדמת' שכמותה (מלבד "בואו נאיץ את הכלכלה ואת קטר ההיי-טק"). הוא כזה בעיקר בגלל שנפוץ לתפוס את הפוליטיקה הלאומית ככזאת שמסתכלת על הספקטרום הטריטוריאלי בלבד (כלומר, על גבולותיה של ישראל או על הכלכלה הישראלית), ולא על מגמות בין לאומיות רחבות היקף. הדבר נפוץ בין היתר בשיח האקלים – התחממות גלובלית, זיהום וכו' – בעיה כלל עולמית שלא מקבלת יחס מספיק במסגרת השיח הפוליטי בעולם, כיוון שהפוליטיקה, שוב, נוטה להסתכל על המקומי ולא על הגלובלי; כך בעיות כוללניות, שמאיימות על המין האנושי באשר הוא, נופלות בין אינטרסים של אנשים שמאיישים את תפקידם לתקופה קצרה מידי, משאירים תמונה ממוסגרת במסדרונות הפרלמנט ומסיימים עבודתם.

אז במובן הזה, רק כאשר הבעיה הגלובלית הופכת משמעותית מבחינה מקומית, היא מקבלת מענה פוליטי; מבחינה אקולוגית, אפשר למצוא שיחות מקומיות שמדברות על הקטנת היקף הזיהום, למשל בערים גדולות כמו טהרן או בייג'ין – אבל נדמה שלא ברור לאן אנחנו צועדים גלובלית, בייחוד לאור אוזלת ידם של הגופים הגלובליים לכפות רגולציה/דירקטיבה קוהרנטית. ב-AI הם נכנסים כי הוא לוקאלי; בחורף החם ביותר שהיה בקוטב לא נכנסים, כי הוא גלובלי.

2. רצוי מול מצוי – פוטנציאל נשי וטכנולוגי בישראל

הממשלה צריכה […] למקד מאמץ בפקולטות ומכונים מצטיינים עם הטיה טכנולוגית כמו מכון וייצמן, הפקולטה למתמטיקה באוניברסיטה העברית והפקולטה להנדסה בטכניון. היא צריכה להגדיל באופן משמעותי את ההשקעה במדע טהור ולהגדיר כיעד לאומי את זה שתוך שבע שנים תהיה לנו אוניברסיטה המדורגת בין 20 הטובות בעולם. יאיר לפיד.

לפיד מיטיב לכתוב שצריך לתקצב כראוי שלוש פקולטות טכנולוגיות ישראליות מרכזיות – כאילו שתוספת של 300 מהנדסים (בתרחיש הטוב) הוא הפתרון האידאלי למשק של מיליוני אנשים. אגב כך הוא מקפיד שלא להתייחס כראוי לפיל ענק שנמצא בחדר – נשים. מי שכן התייחס לקשר בין נשים לבין מקצועות טכנולוגים הוא הבלוגר 'דעת מיעוט' (אורי כץ), אשר אליו אהיה מעוניין להתייחס; כץ כותב, בצדק, בהתאם לדבריו של מנכ"ל מיקרוסופט בישראל לפני זמן מה (26 בפברואר, כנס דה-מרקר), שקידום והשמה של נשים בעולם הטכנולוגי מהווים את אחת הבעיות המרכזיות בעולם זה – הן נמצאות שם באופן חלקי מאוד. כץ מצידו, כותב:

המקום היחיד שבו נמצא עדיין פוטנציאל רב בלתי ממומש, הוא בקרב הנשים. אבל נשים רבות פשוט לא רוצות ללמוד את המקצועות האלו… האם אנחנו צריכים להכריח נשים וערבים ללמוד הנדסה בניגוד לרצונם? להכריח את החרדים ללמוד לימודי ליבה תחת איומי אקדח? זאת נראית לי כמו דרך די מוזרה להתמודד עם הבעיה.

בהתייחס לדבריו של כץ בנוגע לנשים, דעתי היא שגישתו מכילה טעם לפגם; כץ בוחר לראות במצב הנוכחי כנתון – בעיניו נשים מעדיפות שלא ללמוד את המקצועות הללו. מחשבה שכזאת שקולה בעיני לכלכלן שאיננו מקשר באופן ראוי בין מודל מתמטי על אודות החברה, לבין ההיגיון הסוציוˉפסיכולוגי שבקרבו הוא מתממש – כץ בוחר בתיאור דסקרפטיבי (תיאורי) של המציאות, שלוקח את העדפות הנשים כנתון אובייקטיבי מוחלט (או כמו שנהוג להגיד בשפה הכלכלית – נתון 'אקסוגני' למודל, המגיע מחוץ למודל). שינוי אפשרי שלו שקול לפי כץ, כיאה לטרמינולוגיה הליברטריאנית, ל"הצמדת אקדח" לרקה של הנשים.

לדעתי, על מנת להבין, לנתח ולתפוש את הנתונים כראוי (דו"ח מרכז טאוב 2017 מיטיב לתאר) נדרשת כאן שפה אחרת – שפה שמשאירה אפשרות לשינוי של העדפות הפרטים, סל מונחים שעבור חלקנו נחשב מעייף או טרחני, אבל עבור אחרות מהווה כלי לשינוי; אלה מילים כמו הסללה, מודעות או פריבילגיה. הנתונים מראים שעל אף שנשים נמצאות בהיקף גבוה מגברים באקדמיה – הן בוחרות שלא ללכת למקצועות ריאליים. מדוע הן אינן בוחרות במקצועות הללו? התשובה הפשטנית היא כי 'זה קשה מידי'. התשובה האמיתית טמונה עמוק בקונבנציות חברתיות: גברים מרגישים בנוח במקומות כאלה, כי החברה מצפה מהם להיות שם. יוזמות מדהימות כמו ';she codes' או 'Queen b' מוכיחות שלא מדובר ברצון 'משמיים' שקובע אם בנות יבחרו ללכת או לא ללכת למקצועות הנדסיים – הרבה מהתוצאות שאנחנו רואים בשטח משוקעות ונובעות מסטנדרט חברתי, מציפייה חברתית. נשים מצופות לוותר על הגעה לעבודה כדי לאסוף את הילד מהגן; נשים בישראל בוחרות לעבוד קרוב יותר לבית לא בגלל שגורם מוחלט החליט עבורן לוותר על קריירה בשביל משפחה, אלא כי זה מה שנתפש כנכון וצודק ולגיטימי.

אם כך, אחד המקומות היחידים שבהם נמצא עדיין פוטנציאל רב בלתי ממומש, הוא בקרב נשים. חבל מאוד שיחס מעמיק לבעיה בוחר להתעלם מהן – או לכל הפחות לדון בהן בצורה שטחית גרידא.

3. התערבות המדינה ו'הכנסה בסיסית אוניברסלית' (UBI)

מה שמדינת ישראל צריכה לעשות … היא להעצים את התהליך שבו אנחנו הופכים ממדינת ייצור למדינת מחקר-ופיתוח. מי שיוביל את המהלך הוא השוק הפרטי, כי רק לו יש את היכולות והמיומנות, אבל הממשלה צריכה ליצור את התנאים שיאפשרו ליזמות המקומית להוביל את השינוי […]; גם בתוך כלכלת שוק חופשי יש לממשלה תפקיד ביצירת התשתיות שהמגזר הפרטי ישתמש בהן כדי למצוא את דרכו אל העתיד. מי שצריך להוביל את יצירת התשתיות הללו הוא משרד ראש הממשלה, כחלק מתוכנית לאומית גדולה". יאיר לפיד.

קודם כל, לפיד לא יוצא בהצהרה חריגה למדי מבחינת תמהיל שוק חופשי ומדינה, הוא מציג גישה קיינסיאנית בסיסית – כזאת שרואה במעורבות המדינה מנוע צמיחה מרכזי לכלכלה הלאומית; הוא מדגיש שגם בתוך כלכלת שוק חופשי יש לממשלה תפקיד ביצירת התשתיות – וכמובן מי שיוביל את המהלך הוא השוק הפרטי, כי רק לו יש היכולות והמיומנות. הוא מדגיש כי ישנו צורך בחתך ברגולציה, בתמריצי מס נכונים ובהקלה על היזמים המקומיים בדרכם להשיג מימון. אני מסכים איתו מאוד בנוגע לדבר: העולם הטכנולוגי כמו שאנחנו מבינים אותו היום מתקיים רק באמצעות היגיון של שוק חופשי שמאפשר יזמות ורווח פרטי. חובה עלינו להפנים שהממשלה היא זאת שמייצרת לו את התנאים; אחד הדברים המצערים עבורנו הוא מקומה הנמוך של ישראל במדד 'עושים עסקים' הבינ"ל (Doing Business) – וזו כמובן החמצה כבירה.

אבל, הייתי רוצה לגעת קצת יותר בנושא אחר שבו נוגע לפיד – אותה מדיניות רצויה/צפויה/אפשרית שהוא נוטה לבטל: ה'פנטזיה' הכלכלית שקרויה UBI – universal basic income. אותו רעיון שמדבר על הכנסה בסיסית לכל אזרח באשר הוא, מבלי שהוא עובד עבורה, בחינם (רעיון שהוזכר לאחרונה בין היתר על ידי מנכ"ל פייסבוק, מארק צוקרברג). דברי לפיד:

הפתרונות שמוצעים בידי ההנהגה הכלכלית והפוליטית ישנים וחסרי התכנות. הדיבורים על "משכורת אוניברסלית (UBI)" לאלו שיאבדו את עבודתם נשמעים טוב רק למי שחשב שגם הסיסמא המרקסיסטית העתיקה "עבודה לפי יכולת, שכר לפי צורך" נשמעת טוב… עבודה אינה רק שכר – היא גם גאווה, תחושת קהילה, דימוי עצמי ותחושת ערך. הנסיון המצטבר מלמד שגם במדינות שבהן יש דמי אבטלה המבטיחים קיום הוגן, האבטלה היא מצב מדכא השולל מן האדם את כבודו העצמי.

לפיד כותב שהפתרון "עשוי להישמע טוב רק בעיני מרקסיסטים", כיוון שעבודה אינה רק שכר אלא גם "גאווה, תחושת קהילה, דימוי עצמי ותחושת ערך", בעוד ש"אבטלה היא מצב מדכא השולל מן האדם את כבודו העצמי".

כאן, אני סובר, שרוי המון בלבול בין מונחים שלא מקיימים בהכרח יחסי סיבתיות; ראשית, חבל שכותבי לפיד נעצרים במרקס ולא ממשיכים חמישים שנה קדימה לבחור עם שם דומה אבל עם רעיון שונה – מקס. מקס וובר. וובר מדבר בדיוק על חוסר המִתאם המחייב בין תחושת ערך וכבוד עצמי (סטטוס/יוקרה) לבין עבודה, או הון כלכלי. בדיוק בצומת הזה, המפגיש בין הון כלכלי לבין הון חברתי, צריכה להיכנס תוכנית UBI, והיא צריכה להתקיים בעולם שבו באמת כבר אין לאנשים משמעות קריטית כאזרחים. תרחיש כזה מתרחש בעידן שבו לאדם אין ערך צבאי (סייבר כתחליף), כלכלי (מכונה כתחליף) או פוליטי באשר הוא. הדגש הוא כזה: אנחנו – 1. לא נמצאים במצב כזה; 2. לא יודעים לדמיין מצב כזה (ולכן לא יכולים בכלל לשוחח עליו, הגם שמתבצעים ניסויים בנושא); 3. חיים במציאות שבה הטכנולוגיה הוכיחה בכלל את ההיפך, עד כה. העולם המערבי מציג נתוני אבטלה אפסיים, בעוד שאם נחפש תחזיות מלפני 70 וˉ80 שנים, נמצא היסטריה טוטאלית לגבי עולם העבודה בהקשרי התפתחות טכנולוגית.

לכן, מה שאני מעוניין לטעון הוא שכלל אין לנו הכלים לבחון רעיון כמו UBI. כל התייחסות קלילה שכזאת לרעיון או לקשר שבין הווה לעתיד בלתי נראה לעין, שקולה לתרגיל הפסיכולוגי בו שואלים ילד מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול, ותשובתו היחידה תהיה מה הוא מעוניין להיות עכשיו. בהתייחס לתמריץ השלילי (קידום אבטלה) שהוא עשוי לטמון בחובו – קל יהיה לטרפד תרחיש כזה במידה ויהונדס כראוי, בתצורה של מס הכנסה שלילי.


עודד אוחנה

סטודנט לכלכלה וסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב. עובד כאנליסט רשתות חברתיות בחברת ייעוץ.