תהיו פרגמטיים ולא מהפכנים: מוסר ההשכל מ"משחקי הכס"

לאחר 8 עונות אנו נפרדים מסדרה מיוחדת במינה ששינתה את כללי המדיום הטלוויזיוני, וכן הותירה עוד קודם לכן את חותמה על ספרות המדע הבדיוני. אך לצד כל הפוליטיקה, הבגידות, הדרקונים, הזומבים והקטעים הארוטיים, לסדרה יש מוסר השכל מאוד ברור בנוגע לפוליטיקה העכשווית: מי שרוצה עולם טוב יותר צריך להיות פרגמטי. העולם שלנו ייגאל לא באמצעות מהפכן רדיקלי, אלא באמצעות שליט שקול שילמד את כללי המשחק וידע לבחור את העתיד האידיאלי מבין החלופות הקיימות.

(המאמר מכיל ספוילרים על הפרק האחרון, על העונה האחרונה ועל הסדרה בכללותה, ולכן מי שרוצה להימנע מספוילרים, שיעצור בשלב זה…).

לפני שאתחיל אומר שבדומה למעריצים רבים אני מאוכזב משתי העונות האחרונות וחושב שמאז עקיפת הספרים הרמה התסריטאית התדרדרה. אלא שעיקר הכעס שלי הוא לא כלפי התוצר הסופי של הפרק האחרון, שבעיני היה יחסית חביב, אלא כלפי הדרך שבה הגיעו אליו. יחד עם זאת, עתה אני מסכם את הסדרה כולה ויוצא מנקודת ההנחה הסבירה שחלק ניכר אם לא רוב האירועים שהתרחשו בפרק האחרון יהוו במידה רבה, גם אם בצורה עקיפה (וכנראה הגיונית יותר), את הסוף לספרים ומהמקום הזה אנסה לנתח את התוצר הסופי.

באופן סימבולי הסדרה שהתבססה לאורכה על ימי הביניים ומאורעות היסטוריים מתקופה זו כגון מלחמות השושנים, מסתיימת עתה במעבר לעידן הרנסנס: אריה מחליטה לצאת לגלות ארצות חדשות מעבר לים, והאצילים מחליטים באופן חסר תקדים להקים אסיפה מכוננת שעל בסיסה ייבחר שליט הממלכה, תוך שהם דוחים בבוז את הצעתו של סמואל טרלי לזכות הצבעה המונית; ועל אף זאת מדובר באופן רשמי בעידן חדש, לא עוד מאבקים חסרי כל תועלת בין אינדיבידואלים שמנסים לטעון על בסיס 'דמם הכחול' את זכותם לרשת את הכס. מעתה האצילים המקומיים הם שיבחרו את הראוי ביותר לשלוט עליהם.

הדבר מקביל למה שהיה במדינות מסוימות בעידן הרנסנס כגון חבר העמים הפולני-ליטאי שם המלך נבחר על ידי אסיפת אצילים בתנאי שזה השתייך לאחת ממשפחות האצולה הנכבדות השולטות. אך במידה רבה ניתן גם לשייך זאת, לפחות ברמת אספת האצילים, אל היחלשות מוסד המלוכה האנגלי-בריטי ועליית הפרלמנט (ובהמשך מוסד ראש הממשלה) על חשבונו. לשיטה אמנם היו חסרונות רבים שקצרה היריעה מלדון בהם, אך הניסיון להתגבר על החסרונות הללו הוביל בסופו של דבר להתפתחות הדמוקרטיה המודרנית שנבנתה על היסודות הממסדיים הללו.

מה שאפשר ללמוד מאירועים אלה הוא שברוב המוחלט של המקרים, לא המהפכות הן שנטעו את היסודות לסדר הקיים אותו אנו מכירים, אלא שינויים הדרגתיים ומחושבים. הצורך לאיזון בין ייצוגיות מקומית למשטר ריכוזי יעיל, וכן מניעת מלחמות פנימיות, הובילו את האצולה להקים מוסדות של אסיפה מכוננת שיאפשרו לייצג את האינטרסים המקומיים שלהם ולשתף פעולה לטובת מדיניות לאומית אחידה. ככל שעבר הזמן זכות ההצבעה הורחבה הדרגתית עד שבתחילת המאה ה-20 הסתיים התהליך והוענקה במרבית המדינות הללו זכות הצבעה אוניברסלית.

ההצלחה של המשטר הדמוקרטי המערבי נבעה מההתפתחות ההדרגתית שלו שאפשרה באופן רציף לשמר את המורשת החברתית הן היודאו-נוצרית והן של הפילוסופים של יוון העתיקה, והיא שאפשרה גם את צמיחת עידן הנאורות. לא בכדי ההגות הליברלית המודרנית שעליה מתבססים כל החפצים בהגבלת המשטר והעריצות צמחה בבריטניה המלוכנית; ולא בכדי המודל המתקדם ביותר של מדינת רווחה שבו מתגאים כל החפצים בחברה שוויונית, צמח בארצות סקנדינביה ששם מעולם לא הייתה מהפכה שורשית ומוסדות הפרלמנט והמלוכה שומרו.

כל זה לא מוריד אומנם מן הערך של המהפכה האמריקאית והצרפתית, אך כשמסתכלים בראייה היסטורית רחבה, אלו הם האירועים החריגים שנעשו בלית ברירה ואינם מעידים על הכלל, כשבמקרה של הראשונים יש להביע הסתייגות, שכן הללו לא החריבו אלא התבססו על המוסדות והמורשת הפילוסופית ששליטיהם השאירו אחריהם ואף האדירו ויישמו אותם בצורה יעילה יותר. בעוד שאצל האחרונים, היו גם השלכות שליליות רבות בדמות הטרור הגדול ועלייתם של רודנים רצחניים שהתיימרו לייצג את רצון העם ובמקום זאת שפכו דם רב; דברים אשר היו נמנעים לו המהפכנים המתונים ששאפו לכינון מונרכיה חוקתית ליברלית היו נשארים בשלטון.

בחזרה לסדרתנו, החיבור ההתחלתי בין דאינריז טרגריאן לטיריון לאניסטר היה נראה לנו טבעי ביותר. שניהם גדלו בסביבה עוינת, חוו את הדיכוי החברתי על בשרם ושאפו להיאבק למען עולם טוב יותר. אך בעוד שטיריון מכיר את העולם הקיים ומעוניין לתקן אותו, דאינריז רצתה להחריב אותו ולהקים עולם חדש 'טוב יותר' בדמותה.

הדרך לגיהינום בעבור דאינריז אכן הייתה רצופה בכוונות טובות, אך כבר בשלבים מוקדמים הן בסדרה והן בספרים ניתן לראות שהעולם איננו מוכן לשינויים שדאינריז רוצה לכפות עליו. כבר בקמפיין הצבאי שלה לשחרור מפרץ העבדים ניתן היה לראות את הסדקים. הערים שהיא שחררה התבססו על סחר עבדים ולא היה בהן כמעט אף ענף כלכלי אחר, כתוצאה מכך גם בסדרה וגם בספרים נשלחים רמזים שמצבם של האנשים שלמענם היא נאבקת איננו משתפר. בחלק מהערים שהיא משחררת שורר רעב ועוני לאור הואקום הכלכלי והשלטוני שנוצר. באסטפור עולה רודן שמיישם משטר עבדות גרוע כמו קודמיו, ביונקאי האצילים שבים לשלוט ובמירין שבה היא מולכת שורר עוני ורעב, ולא נראה שחל שיפור משמעותי בתנאי האוכלוסייה שם, אלא להיפך.

אחת הסיטואציות הממחישות את העובדה שהעולם לא עומד בקצב של השינויים שלה היא הסצנה בה מגיע עבד לשעבר לאולמה, ומבקש ממנה לשוב לשרת את אדונו שכן עתה הוא חי בעוני מחפיר שכן הוא איננו מכיר חיים אחרים ואדונו התייחס אליו בכבוד. דאינריז ההמומה הסכימה לפשרה בנושא אך בפועל לא נראה שלמדה את הלקח ויישמה זאת ברמת המקרו. גם צליבת מאות האדונים במירין, בתוכם גם כאלה שהיו מוכנים לרפורמות, העידה על חוסר היכולת שלה להסתכל כמה צעדים קדימה ולצפות את ההשלכות. אין זה אומר שדאינריז לא ביצעה החלטות פרגמטיות בסדרה, אך הדבר נבע בין היתר מהיועצים והיועצות שמסביבה שהיוו לה בלם משיגעון הגדלות שלה.

דוגמה לשינוי אותו דאינריז הייתה צריכה לעבור הוא התהליך שעברה אריה האידיאליסטית ביחס לאחותה. זו תחילה זלזלה בסאנסה על כניעותה לכאורה בהיותה בשבי לאצילי מעלה המלך. אך לבסוף הבינה שסאנסה עשתה זאת רק בכדי ללמוד מהם את כללי המשחק, ולבסוף לעמוד איתנה ובאופן לא צפוי להיות המקדמת הראשית של עצמאות הצפון. כשאריה הבינה זאת, הפך הזלזול שלה באחותה להערצה מוחלטת: "אחותי היא האדם החכם ביותר שאני מכירה".

לעומת דאינריז, טיריון הוא אדם שקול הלומד את סביבתו, הוא בשונה ממנה, מסוג האנשים שכשהחיים נותנים לו לימונים הוא מכין לימונדה. כך למשל כשבילדותו נתן לו אביו את התפקיד המשפיל של האחראי על מערכת הביוב של צוק קסטרלי, הוא דאג להפוך אותה לנקייה ביותר, ובכך להרשים את הסובבים אותו ביכולותיו הביצועיות וכן לרכוש ניסיון בעצמו בשלל תפקידים, שהוביל בסופו של דבר את אביו למנותו לימין המלך של ג'ופרי. במשך כל הסדרה טיריון מצליח להגיע למעמדו הרב ולבצע שינויים דרמטיים הודות לפשרות ולהבנות עם הסובבים אותו. הוא לא מחפש להוכיח שהוא צודק, אלא הוא שואף להגשים את מטרתו.

אך הדבר המהותי ביותר לגבי טיריון הוא החוש המוסרי המפותח שלו שקובע שלא משנה כמה המטרה נעלה, יש קווים אדומים ברורים שאסור לעבור. בעוד שהמהפכן מוכן לקדש כל אמצעי על מנת להשיג את מטרתו האוטופית, הפרגמטיסט בוחן מספר אפשרויות אך בו זמנית גם מציב לעצמו גבולות ברורים שמהרגע שחוצים אותם הוא מפסיק לחפש פשרות. "בגדת בי, אתה שחררת את אח שלך!" מטיחה דאינריז בטיריון בתחילת הפרק. "שחררתי את אחי" עונה לה טיריון בנימה צינית "ואת טבחת בכל תושבי העיר!", הוא מפטיר וזורק בהפגנתיות את סיכת ימין המלכה.

ההבנה של טיריון ששום אוטופיה לא מצדיקה טבח המוני ומתמשך של חפים מפשע, ובמקביל נכונותו למות למען העיקרון הזה, שמות אותו במעלה מוסרית גבוהה יותר מכל מהפכן פופוליסט כמו דאינריז. גם טיריון שפך דם, וידיו רחוקות מלהיות נקיות. אפילו כשרצח את שיי ואת אביו, הדבר נעשה מתוך שקילת חלופות.

כשפיקד על "קרב הבלאקווטר", גם אם היה אולי שמח לראות את המלך ג'ופרי מודח מהשלטון, הוא לא היה מוכן לשלם את המחיר של הרג המוני של חפים מפשע. "אל תלחמו למען המלך, או למען כבוד והתהילה, זאת העיר שלכם שהם רוצים להחריב, את הבתים שלכם ישרפו את נשותיכם שהם יאנסו!". אותו העקרון המוסרי שהנחה אותו אז בסוף עונה 2 הוא העקרון המוסרי שהנחה אותו נגד מלכתו ושהוביל אותו לשכנע את ג'ון סנואו לבגוד בה ובכך להציל את חייהם של מאות אלפי בני אדם חפים מפשע.

אך גם לאחר אותה עמידה איתנה על אותם העקרונות הנעלים, טיריון שב לחיפוש פשרות ובכך הצליח להשכין שלום בין האצילים הרבים ולשכנע אותם לבחור מועמד אידיאלי למלוכה מבית מיוחד שלא יכול להוריש את השלטון לצאצאים.

הוא אומנם נמנע מלגבות את ההצעה של טרלי בגין זכות הצבעה המונית, אך הוא מבין שהדבר באותן הנסיבות בלתי אפשרי ולכן מוטב לשתול את היסודות לכך על ידי כינון מוסד של אסיפה פרלמנטרית. אותו סוג של מוסדות שלבסוף עם הזמן זכות ההצבעה אליהן הורחבה ומהווים כיום את הבסיס למשטר הדמוקרטי המודרני.

מעבר לכך, גם את עניין זכות ההצבעה צריך להבין בהקשר התקופה. האיכר הפשוט של אז איננו האזרח הממוצע של ימינו. זה אדם שאיננו יודע קרוא וכתוב ולא מסוגל לבצע חישובים מתמטיים בסיסיים. הירתעות מלתת לאנשים הללו זכות הצבעה היא מובנת מאליה, והייתה נושא שנוי במחלוקת בקרב הוגים רבים. אלא שגם הדיונים הללו הובילו לפשרה בדמות קביעת חוק חינוך חובה והקמת מערכת חינוך ממשלתית שתבטיח להעניק לכל בוחר עתידי שכזה השכלה בסיסית.

לאחר סיום תקופת המאה הארוכה (1789-1914), שבה שרר שלום יחסי ומתמשך באירופה והמזרח התיכון, נכנסה האנושות למאה שנים הפוכות לגמרי (1914-2014) שבהן נשפך דם בכמויות שלא ידעה האנושות קודם לכן. מאה השנים הללו החלו במלחמת העולם הראשונה והסתיימו באביב הערבי, וכללו ביניהם את הג'נוסייד הנאצי, הסטליניסטי והמאואיסטי.

עתה כשאנו מסיימים תקופה זאת, מגיעה משחקי הכס להציע לנו אלטרנטיבה. במקום ללכת אחרי שליטים פופוליסטים עם חזון אוטופי משיחי בדמות דאינריז המשקפים וממשיכים את דרכם הרדיקלית של לנין, מוסוליני ומאו צה טונג, אולי מוטב יהיה לאנושות לקחת צעד אחורה ולשוב אל אותם האלמנטים הפרגמטיים של המאה ה-19, שידעו לאזן בין החתירה אל עבר האידיאל הליברלי והנאור לצד התחשבות הדרגתית בסדר הקיים.