‎קורא‫/‬ת‫:‬

תום עידן האידאולוגיות הגדולות: מיאוס בפוליטיקאים א...

תום עידן האידאולוגיות הגדולות: מיאוס בפוליטיקאים או קץ הדמוקרטיה?

,
הדינמיקה שהעלתה את קרנו של בני גנץ, איש בעל עבר מרשים אך נעדר כל ניסיון פוליטי, משקפת מגמה שמאפיינת את מצב החברות הדמוקרטיות בכללותן, ולא רק את החברה הישראלית. אלא שהמיאוס מהפוליטיקה המכונה ‘ישנה’ עלול להיות צעד ראשון לקראת כינון משטרים טוטליטרים. החברה האזרחית חייבת לפעול על מנת לשנות מצב זה.
image_printגרסא להדפסה

מבין שלושת הרמטכ"לים של מפלגת "כחול לבן", בוגי יעלון הוא היחיד שיש לו ניסיון פוליטי. בכל זאת, הוא ומפלגתו מצאו חסות תחת המפלגה של בני גנץ ולא ההיפך. הסיבה לכך ברורה. הסקרים ניבאו הרבה יותר מנדטים לרשימה בראשות גנץ. אפילו אם אי אפשר לבסס תוכנית פוליטית אך ורק על סמך סקרים, שהוכיחו את מגבלותיהם מספר פעמים בעבר, זאת הייתה התנהגות רציונלית לאור הפער הגדול בין "חוסן לישראל" לבין "תל"ם". אך כיצד זה קרה? מדוע, בחיפוש אחר חלופה שלטונית, הסתמנה מגמה של העדפת טירון פוליטי על פני איש שהספיק להכיר את המערכת מבפנים, כשקורות החיים של גנץ ויעלון לפני גלגולם הפוליטי דומים?

ובכן, התשובה נרמזת בשאלה עצמה. חלק לא מבוטל מהציבור העדיף את בני גנץ דווקא בשל חוסר ניסיונו הפוליטי. זאת נראית בחירה פרדוקסלית למדי; הרי לא יעלה על הדעת לבחור ברופא הפחות מנוסה מראש, או להזמין בכוונת תחילה שרברב מתלמד כששרברבים מנוסים יותר נמצאים בסביבה. אולם כידוע, הפוליטיקה היא עיסוק שונה משאר כל המקצועות. רובנו מחזיקים בדעות פוליטיות פחות או יותר מוצקות ובוחרים לא להתעסק בפוליטיקה כמקצוע, לא משום שאנחנו לא למדנו ולא יודעים את אותו המקצוע, אלא מסיבות משניות כגון אופי לא מתאים, פחד להתלכלך עם העסקנות הפוליטית וכיוצא בזה. הרבה יותר נדירים הם האנשים שלא רוצים לעסוק בפוליטיקה משום שאין להם מושג במדיניות חוץ או בחינוך. בתנאים אלה, אין פלא אם אנחנו מעלים על הדעת את האפשרות לבחור באיש חסר ניסיון פוליטי כראש הממשלה הבא. ההיפך הוא הנכון: אם ישנו אדם שמוכן להיכנס לזירה הפוליטית, וטרם דבק בו מהשם הרע שפוליטיקאים נושאים איתם במחוזותינו, יימצאו לו הרבה מאוד מצביעים פוטנציאלים, שרוצים בפוליטיקה אחרת. והמקרה של גנץ יוכיח.

מי שהבין את המגמה הזאת היטב והסתער עליה ראשון היה יאיר לפיד. הוא הגיח לחיים הפוליטיים עם רשימת מועמדים שלאף אחד מהם לא היה עבר פרלמנטרי. הוא הציע בדיוק סיסמה זו: "עושים פוליטיקה אחרת". וזה הצליח לו מאוד בקדנציה הראשונה. אבל המשחק הזה המשיך להתנהל באותו הכיוון: זו כבר מערכת הבחירות השלישית של לפיד, והוא וחלק מהמועמדים שלו אינם חדשים לפוליטיקה. וכך מצא את עצמו גם הוא מסתכל על הסקרים של "חוסן לישראל" מלמטה, עד שלא היה לו מנוס אלא להתאחד. על הדרך, אפשר להעיר שחוסר הניסיון של "יש עתיד" שיחק לרעת לפיד מיד עם התכנסות הכנסת התשע עשרה, כשהוא ומפלגתו הזניחו את תפקידי היו"ר בוועדות לטובת תיקים בממשלה. לאורך זמן, הפוליטיקאים החרדים, המנוסים מאוד, עשו ללפיד בית ספר. אבל לפלח גדול באוכלוסייה, זה לא מפריע להביע תמיכה, שוב פעם, במפלגה שמציגה הכי פחות ניסיון, כלומר הכי פחות חיכוך עם הקלחת הפוליטית.

למעשה, תופעה זו אינה ישראלית בלבד במהותה. הרי כבר התרגלנו לביטוי "נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ". אך למען האמת, לאורך כל הקמפיין שלו לראשות המפלגה הרפובליקנית ולנשיאות, נשמעו הרבה אמירות, ולא רק מהמחנה הדמוקרטי, על כך שלא ייתכן כי איש נטול כל עשייה פוליטית עד כה ייצג את המפלגה הרפובליקנית ויתמנה לנשיאה של אמריקה. והנה הדבר נהיה. ההצהרות בדבר המיאוס מהתקינות הפוליטית כהסבר לבחירה בטראמפ הראו שהיותו "לא פוליטיקאי", קרי חסר ניסיון פוליטי מקצועי, הוא שסלל לו את הדרך לבית הלבן. אותו הדבר ניתן לומר על עמנואל מקרון בצרפת. אמנם הוא היה שר לתקופה קצרה בממשלת הולנד, אבל מבין כל המועמדים לנשיאות הוא היה הפחות מנוסה, ובהרבה, וגילו הצעיר מראה זאת היטב.

מגמה זו מצביעה על עייפות החומר הדמוקרטי ברחבי העולם המערבי. זוהי דמות דיוקנן של החברות החופשיות אחרי תום עידן האידאולוגיות הגדולות. יחד עם טשטוש ההבדלים בין ימין לשמאל בעולם בו השיטה הקפיטליסטית מושלת בכיפה, גוברת התחושה שרוב הפוליטיקאים הפכו ממשרתי ציבור לעסקנים חסרי הדר כפי שהיו בעבר. בישראל, תחושה זו נכונה גם לאור היעדר אופק מדיני בזירה המקומית, מקור חלוקה נוסף בין ימין לשמאל שרלוונטי היום פחות מבעבר.

האם פוליטקאים מהעבר היו באמת נקיי כפיים יותר? האמנם הם דאגו קודם כל לאינטרס הלאומי ורק אחר כך לעצמם? לא בהכרח. אולם, העובדות מדברות בעד עצמן: הציבור מפנה גב, בהדרגה, לנבחריו, ולא סומך עליהם – כפי שמראים סקרי דעת הקהל בנושא זה. אבל מצב זה לא בריא כלל וכלל – הוא משמש כר פורה לעליית משטרים טוטליטרים. בהיעדר התגייסות אזרחית לטובת דמוקרטיה תוססת, הסכנה לדמוקרטיה אורבת בפתח. וגם כאן הדברים נאמרים לאו דווקא בנסיבות המיוחדות של מדינת ישראל, אלא כתופעה שנוגעת לכל המדינות שבהן האזרחים מאסו בפוליטיקאים שלהם. ייתכן כי ה"דמוקרטיה האוטוריטרית" של ויקטור אורבן בהונגריה היא סנונית המבשרת על ההידרדרות הכוללת של הדמוקרטיה, בעטיה של הפניית הגב לפוליטיקה. מי אשם במצב זה? הפוליטיקאים שאינם מסורים וישרים דיים? אולי חלקית. אבל בעיקר אשמים היעדר החינוך האזרחי והחשיבה הדמוקרטית בחברות שבעות, בהן ההישגיות החומרנית חשובה ונוכחת הרבה יותר מחיי הרוח. אולי לא מאוחר לתקן את המצב, אבל בתנאי שנכיר בו ונרצה להסיק ממנו מסקנות. אנחנו, הציבור, וגם… נבחרינו.


בן לנדאו

יליד צרפת, מהנדס ודוקטורנט למחשבת ישראל באוניברסיטת בר אילן.