בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

תירוצים לאטטיזם משאירים אותנו עניים...

תירוצים לאטטיזם משאירים אותנו עניים

,
פרופסור מקלוסקי מאוניברסיטת אילנוי מסבירה כיצד תירוצים שונים להתערבות ממשלתית מגבילים את הצמיחה הכלכלית.

מאת: דיידרה מקלוסקי, 04/04/2017, מכון CATO.org

תרגום ועיבוד: עומר גריג, אתר 'קיוונים'

הנוסחה להפוך משק לעשיר בימינו היא פשוטה וקלה כמו H2O, ולפיה יש ללמוד מסין ומהודו. שתי מדינות אלה, שבהן מתגוררים ארבעה מתוך עשרה בני אדם בעולם, החלו לזנוח בהדרגה את מדיניות התכנון המרכזי – סין בשנת 1978, והודו בשנת 1991. במשך עשורים הצמיחה הכלכלית שלהן עמדה על כאחוז לאדם בשנה, ולאחר השחרור החלקי של השווקים שלהן, הן החלו לצמוח בקצב של בין 7-12%.

על מנת לסבר את האוזן ראוי לומר כי כאשר קצב הצמיחה של מדינה הוא אחוז אחד בשנה, כלכלתה תכפיל עצמה תוך 72 שנה; אולם בקצב של 7.2%, היא תכפיל עצמה תוך עשור. אם שתי הענקיות, סין והודו, תמשכנה לצמוח בקצב הנוכחי, אזרחיהן יגיעו לרמת חיים אמריקאית תוך שני דורות. לעומתן, מדינות צפון-מערב אירופה עשו את השינוי הזה מוקדם יותר ולאט יותר – תחילה בהולנד במאה ה-17, ואז באנגליה, בסקוטלנד ובארצות הברית במאה ה-18. בכולן, הדרך לצמיחה הייתה זהה – ליברליזם;  כלומר, הממשלה אולי דאגה לבנות דרכים, תעלות ופסי רכבת, אך היא בעיקר אכפה את שלטון החוק ועזבה אנשים לנפשם בהיבט הכלכלי.

ב-1684, ז'אן-בפטיסט קולבר, שר האוצר של צרפת, שאל את הבורגנים מה הם רוצים שהממשלה תעשה עבורם, והם ענו "לסה-נו פר" – "תן לנו לעשות".  מאה שנים לאחר מכן, כינה אדם סמית' את הגישה הזו באופן הבא: "התוכנית הליברלית לשוויון [במעמד חברתי], חירות [לפתוח עסק כשתרצה] וצדק [מול החוק והמדינה]".

הליברליזם הפך אנשים רגילים לנועזים יותר, ליוזמים יותר. מסות של אנשים האמינו לראשונה שהם באמת יכולים "לקחת צ'אנס". והם לקחו. כך, למשל, שוודיה עברה ליברליזציה באמצע המאה ה-19, והפכה תוך 70 שנה מהמדינה השנייה הכי ענייה באירופה לשנייה הכי עשירה.

לפיכך, הנוסחה שתוציא את אירופה מהדשדוש הנוכחי שלה היא עדיין אותה אחת – ליברליזציה. תנו לאנשים לעבוד. הכלכלן וויליאם נורדהאוס חישב שיזמים וממציאים שומרים לעצמם רק 2% מהערך החברתי שהם יוצרים. לצורך הדגמה, 2% מהשיפור שוולמארט השיגה בהשוואה לקמעונאים אחרים זה המון כסף – ואנחנו, כחברה, נשארנו עם 98% רווח.  

כדי להבין את הבעיות שבמעורבות גדולה של הממשלה בכלכלה, אין צורך בציניות כמו זו שמפגינים אנשי "תיאוריית הבחירה הציבורית". בואו רגע נניח שממשלות באמת רוצות לעזור לעניים לעזור לעצמם, אבל הן מדי פעם עושות טעויות; ההיסטוריה הכלכלית מלאה בדוגמאות של טעויות תמימות ואנטי-ליברליות שהובילו ישירות לפגיעה בחלקים נרחבים של האוכלוסייה. פרוטקציוניזם, למשל, נשען על טעות "חשבונאית". נכון, עובדים שמייצרים צמיגים באוהיו אולי ירוויחו מפרוטקציוניזם, אבל כלל האזרחים האמריקאים יפגעו, ויהיה זה במחיר גבוה יותר ביחס לרווח של מקומות העבודה ש"ניצלו".

המלחמה בסמים היא דוגמא נוספת למעורבות של המדינה בשוק, אשר העשירה כנופיות רבות ויצרה בעיות אחרות. מלחמות, ככלל, הן דוגמאות מעולות; כן, אותה פעילות שכלכלנים כמו רונאלד פינלדלי וקווין אורורק התעקשו שהיא מועילה לנו. הם טענו שכוח מוביל לשפע, וכך נוצרו ההרפתקאות האימפריאליסטיות של מוסולוני, למשל, בין 1935-1945, שרוששו את איטליה.

יתרה מזאת, עולה השאלה מדוע אנשים בארצות כמו צרפת, אינם מבינים את חוסר הטעם שבניסיונות להעלאת משכורות באמצעות הטלת הגבלות על מו"מ-שכר? ועל אותו משקל – מדוע אנשים בארצות הברית לא מבינים שרגולציות בטיחות ורישיונות עיסוק מובילים לאבטלה? לשאלות הללו יש תשובה אחת שחוזרת על עצמה פעמים רבות והיא "כאוס". יש כאלה החושבים שמשק של מיליוני אנשים דורש רגולציה מאסיבית. אולם טענה זו שגויה, שכן מעורבות רגולטורית בטריליוני ההחלטות המתבצעות במשק תוביל להשלכות לא צפויות והרסניות לרוב. מעורבות כזו קוטלת באבם תהליכי שיפור הנוצרים על ידי מבחן המציאות.

תשובה נוספת לשאלה זו נובעת מהחשש מפני "המרוץ לתחתית". רוברט רייך טען שאם לא יהיו לנו ועדי עובדים חזקים ושכר מינימום גבוה, המנהלים יפחיתו משכורות בהדרגה, אולם "תיאוריית המיקוח" הזו הוכחה כבר בשנות ה-30 כשגויה. משכורות נקבעות בעיקר על ידי ביקוש והיצע, ולא על ידי מיקוח. אם עובד לא מרוצה מהמשכורת שלו, הוא יכול לעזוב, ואותו הדבר נכון גם בנוגע לבוס. אין פה שום מרוץ.

אלה תירוצים פסימיים המסבירים מדוע לא לאמץ מדיניות לסה-פר, אך יש גם תירוצים "אופטימיסטיים" שהופכים מדינות לעניות וללא-ליברליות.

אחד מאותם תירוצים הוא "חינוך תחילה". הקריאה ל"עוד חינוך" מהווה פעמים רבות תירוץ להימנע מליברליזציה מהירה וישירה של המשק. למשל, השחורים בדרום אפריקה נמצאים במצב תעסוקתי גרוע מכיוון שהם מודרים על ידי חוקי תעסוקה שחוקקו ב-1994; בפועל, מדובר בגרסה פרוגרסיבית של אפרטהייד. אולם האליטה במדינה אינה קוראת להקלה בחקיקה, אלא להרחבת החינוך, אשר תגרום לעניים להיות כדאיים יותר להעסקה בשכר המינימום הגבוה. זוהי מדיניות הפוכה. אם לאנשים הייתה עבודה הם היו יכולים להרשות לעצמם לדאוג להשכלה של ילדיהם.

תירוץ נוסף הוא "מוסדות תחילה". בכדי להשיג צמיחה כלכלית יש לדאוג לבתי משפט ואכיפה יעילה של חוקים, כמו גם אדמיניסטרציה נאותה – כל זאת תוך התנגדות לליברליזציה. גישה "ניאו-מוסדית" זו, האורתודוקסיה של הבנק העולמי, כושלת כמו המדיניות הקודמת שלה שנקראה "תשתיות תחילה". נכון, אי אפשר להתניע צמיחה בעיצומה של מלחמת אזרחים, אך מעבר לכינון שלום, להטלת מיסים נמוכים ולאכיפת צדק סבירה – כפי שאדם סמית טען ב-1755 – אין צורך בכמויות של שוטרים ועובדי מדינה.

זאת ועוד, התירוץ האחרון הוא "חיסול השחיתות תחילה". נכון, יושרה היא דבר מצוין, אך היא לרוב תוצאה של צמיחה כלכלית, ולא הסיבה לצמיחה. רוב המקרים בהם מדינה ניסתה לחסל את תופעת השחיתות הסתיימו בכישלון, חוץ מהפעם בה גאורגיה פיטרה את כל השוטרים במדינה בשל היותם מושחתים. המצב הנתון הוא שלרוב המדינות אין את הסטנדרט הסקנדינבי של יושר במערכת השלטון. אולם למעשה, שחיתות לא עוצרת צמיחה. שיקגו של 1880 אופיינה באכיפת חוק עלובה וברמה מזעזעת של שחיתות; כל חוק היה יכול להיקנות במזומן, יחד עם כל שוטר, שופט ופוליטיקאי. עם זאת, בו בזמן היא הייתה העיר עם הצמיחה המהירה ביותר בעולם.

אנחנו לא צריכים ממשלה מושלמת בנקודת הפתיחה. אי-אפשר להשיג ממשלה מושלמת, והיא אינה נחוצה להשגת משק חופשי. אנחנו לא צריכים עוד חוקים, עוד חינוך או עוד שומרים. מה שאנחנו צריכים, באופן מקיף, זו חירות.

במאה ה-19, שכבת האינטליגנציה ניסחה תיאוריות חדשות של לאומיות וסוציאליזם, של אימפריאליזם ושל אאוגניקה (פילוסופיה ביולוגית-חברתית שעסקה באופן בו משפיעים גנים על מנטליות והתנהגות). אבל התיאוריה היחידה שעבדה, הייתה תיאוריה שנוסחה במאה ה-18 ושפשטותה דומה לזו של הנוסחה הכימית למים – לאפשר לכל פרט לחתור להגשמת שאיפותיו בדרכו שלו.


קרדיט תצלום:
Pixabay
שתף:
 
  • קיוונים

    kivunim.org.il - מנגישים לכם את הדיון הכלכלי-חברתי העולמי.