בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

תכנית סער לחינוך: לא זו הדרך

תכנית סער לחינוך: לא זו הדרך

,
גדעון סער טוען שברצונו להציל את החינוך בישראל, אז מדוע הוא ממשיך באותה הדרך שהוליכה למצבו העגום מלכתחילה? זאת, כאשר הפתרון ברור - הפרטה.

תמיד ראיתי בגדעון סער את אחד מהפוליטיקאים המבריקים ביותר בישראל, אדם הצפוי לו עתיד מזהיר בתפקידים הבכירים ביותר. סער הוא אדם בעל מעלות רבות- הוא אמין, נבון, שקול, אחראי וכריזמטי. אין ספק בעיני כי הוא אחת מאותן דמויות בודדות שהמחנה הלאומי בישראל יכול להתגאות בה, לנפנף בה וללכת אחריה. מידת הערכה שלי לגדעון סער גדולה כמעט כמידת האכזבה שלי מתכנית החינוך משוללת ההגיון שאותה הציג והפיץ בימים האחרונים בגאווה. במובנים רבים, העובדה שאדם פיקח ונכון-ללמוד כגדעון סער מסוגל להוציא תחת ידו תכנית ציבורית בעייתית שכזו היא לא פחות ממייאשת. אחרי הכל, אם מי שמבקש להנהיג בעתיד הלא רחוק את המחנה הליברלי אינו מסוגל אלא להגות תכנית סוציאל-פופוליסט לטיפול במצבו העגום של החינוך בישראל- מה לנו להלין על השמאל? עם ליברלים כאלה, מי צריך סוציאליסטים?

הבה נהיה תמציתיים. ״תכנית סער למצויינות בחינוך״ גורסת בפשטות כי המפתח לשינוי בחינוך הישראלי טמון ב״מהפך במעמד המורה״. הישגיה הבינונים של מערכת החינוך הישראלית אינם אלא תוצאה בלתי נמנעת של מעמדם הנמוך של מוריה (ממוצע פסיכומטרי נמוך בקרב הפונים למקצוע ההוראה, שכר נמוך בקרב המורים הצעירים, נשירת מורים וכדומה), כך לפי סער. כפי שצויין בדו״ח מקינזי הידוע: ״איכותה של מערכת חינוך תלויה בראש ובראשונה באיכות מוריה״.

אין זה המקום לפרט ולהתעקב על כל צעד שתכנית סער למצויינות בחינוך מונה בדרכה לבצע מהפכה במעמד המורה. על מנת שנוכל לעמוד על ההגיון הקלוקל העומד בבסיסה של התכנית ובכדי לחשוף את תפיסת העולם הסוציאליסטית הכושלת העומדת מאחוריה, די יהיה לנו בכך שנתמקד בשלוש ההצעות המרכזיות המופיעות בתכנית. כפי שאראה מיד, תכנית סער למצויינות בחינוך היא בסך הכל עוד מאותו דבר שמעולם לא עבד- עוד התערבות מדינתית בחינוך שלא תוביל לדבר מלבד לבזבוז עצום בכספי ציבור ללא שיפור בהישגים הלימודיים.

התכנית וכשליה

הצעה מס׳ 1: יחוקק חוק מעמד המורה אשר יסדיר את המקצוע ותתקבל החלטת ממשלה שתקבע כי העצמת מעמד המורה הינה יעד לאומי

הכשל: המחשבה לפיה המדינה יכולה לעלות את קרנו של מקצוע באמצעות חוק היא, ברוב המקרים, אשלייה. חשבו על זה. המחוקק יכול הרי, באופן תיאורטי, להחליט מחר בבוקר שהוא משווה בין תנאי השכר של המורים לבין תנאי השכר של אנשי הקבע. אך האם הייתם תומכים בצעד שכזה? סביר להניח שלא, שכן אתם מודעים למשמעות התקציבית של מהלך שכזה- לקיחת מיליארדים מן הציבור והעברתם לציבור המורים. במקרה קיצוני שכזה, מעמדם של המורים היה אמנם עולה, אך עלייה זו הייתה מתרחשת על חשבון הפיכתם של בעלי מקצוע אחרים וחשובים לא פחות בחברה לעניים יותר. במילים אחרות, העצמת מעמד המורה (או כל מקצוע אחר) על ידי המחוקק תמיד תתבצע על חשבונה של קבוצה אחרת. זהו לא פתרון אלא הסטת הבעיה למקום אחר.

אך מעבר לכך, חשוב להדגיש כי מקצועות יוקרתיים מעולם לא זכו במעמדם הודות לאקט חקיקתי. מקצועות ההיי-טק או ההנדסה אינם זקוקים להחלטות ממשלה כדי שיעצימו את מעמד העובדים בהם. לצורך העניין, חוק מעמד המורה הוא לא פחות מופרך מחוק מעמד רופאי השיניים, חוק מעמד נהגי התובלה או חוק מעמד טכנאי המחשבים. מעמד מקצועי הוא בדרך כלל נגזרת של הכנסה כלכלית כאשר זו הינה פועל יוצא של היצע וביקוש בשוק החופשי. מקצועות שלהם ביקוש רב אך היצע מוגבל יזכו מן הסתם למעמד כלכלי ולכן חברתי גבוה יותר ממקצועות שלהם ביקוש מועט והיצע גדול. מה חבל שאין אנו יודעים מה יכול להיות המעמד האמיתי של מורה בישראל שכן אין לנו בישראל שוק חופשי בחינוך. כלומר, אנחנו פשוט לא יודעים מה יהיה שכר המורים במערכת של שוק חופשי שכן שוק חינוך שכזה פשוט אינו קיים.

כמו כן, מן המחשבה לפיה מעמד המורה זקוק להסדרה נובע כי מקצוע ההוראה, תחזיקו חזק, סובל מהיעדר רגולציה! אתם מבינים? מערכת החינוך הישראלית סובלת מביצועים בינוניים מפני שהמחוקק פשוט לא טרח להסדיר עד כה בחוק את מעמד המורה! איך לא חשבנו על זה קודם? מה חבל שהאמת היא שלא יכול להיות עיוות מציאות גדול מזה. מקצוע ההוראה אינו סובל מחסך בהסדרה כי אם מעודף הסדרה. מערכת החינוך הינה כבדה ומסורבלת דווקא מפני שהמחוקק מבקש להסדיר פעם אחר פעם את מקצוע ההוראה. זוהי הסדרת המחוקק ביחד עם ארגוני המורים שהורידה את מעמד המורה לקרשים ולא היעדרה. חשוב לחזור ולהדגיש את האמת המובנת מאליה החומקת מעינינו עקב הטריוואליות שבה- זוהי המדינה ומחוקקיה, על שלל הרפורמות החינוכיות שהיא מנחיתה עלינו שנה אחר שנה שאשמה במצבה של מערכת החינוך. הניסיון להנדס, לתכנן, לשלוט ולהפעיל מערכת כה מורכבת ורבת-פנים ממשרד החינוך הוא ניסיון נפל שאינו יכול לעבוד. בכל הנוגע לחינוך בישראל, מדינת ישראל ומשרד החינוך על שלל אגפי הפיקוח והתכנון שלו מתנהגת כמו אחרונת המדינות הקומוניסטיות.

הצעה מס׳ 2: תואר שני כתנאי סף לכל מורה בעתיד

הכשל: זוהי אמת ידועה שבישראל בת-זמננו חסרים אלפי מורים בשלל מקצועות- החל מכימיה וכלה באנגלית. מדובר בעובדה מטרידה המסכנת את תפקודה התקין של מערכת החינוך כולה. לאור זאת, מה רבה הייתה תדהמתי כאשר קראתי שהתכנית של סער לא רק שאינה פועלת להגדלת היצע המורים אלא אף מציבה חסמי כניסה חדשים למקצוע- חסם כניסה בדמות דרישה לתואר שני והארכת תהליך הכשרת המורים. זוהי דרישה הרסנית שהמשמעות שלה אינה אלא יצירת מחסור מלאכותי לחלוטין במורים במערכת החינוך. במקום להקל את תנאי הכניסה המתישים כבר עתה למקצוע (כיום מורה נדרש לתעודת ורשיון הוראה לצד תואר ראשון), הכוונה להשביח את איכות כוח האדם תוביל לצמצום דרסטי בהיצע המורים.

אך מעבר לכך, עצרו לחשוב רגע על דרישה זו שמציבה תכנית סער לחינוך. למה בכלל שהמחוקק והקודקודים במשרד החינוך יקבעו עבור בתי הספר וההורים את דרישות הסף להוראה? איזה ידע חדש נגלה להם שמצביע על כך שמורה נטול תואר שני לא יכול להיות מורה טוב יותר ממורה בעל תואר שני? מניין ההנחה לפיה תואר שני תורמת לאיכות המורה? מדוע שלא ניתן למנהלי בתי הספר את החופש לבחור את המורים על השכלתם? מדוע לאסור על העסקתם של אנשים בעלי תואר ראשון או נטולי תואר המסוגלים ללמד ושלדעת מנהלי בתי הספר יוכלו להיות מורים טובים? דרישת התואר השני היא דוגמה קלאסית לרעות החולות של התכנון המרכזי ולהלך המחשבה הסוציאליסטי לפיה כלל אחד שנקבע מלמעלה צריך להיות תקף עבור אינספור המקרים הפרטיים והשונים הקיימים בפועל. במקום לעודד חירות ותחרות בין בתי הספר, רפורמות שונות ממשיכות להטיל מגבלות והסדרות משוללות הגיון.

הצעה מס׳ 3: העלאת שכר המורים והכנסת רכיבים של תגמול דיפרינציאלי

הכשל: על פניו, התכנית של גדעון סער מדברת על הכנסת רכיב של תגמול דיפרינציאלי לצד התגמול הקיים על פי ותק. יצירת תגמול דיפרינציאלי למורים הוא כמובן צעד בכיוון הנכון. כשם שפסיכולוגים, עורכי דין או מהנדסים לא מקבלים את אותו השכר אלא מתוגמלים בהתאם לביקוש השירותים שלהם בשוק (פסיכולוגים טובים מבוקשים יותר ולכן יכולים לגבות שכר גבוה יותר בעוד שפסיכולוגים המבוקשים פחות נאלצים לדרוש מחירים נמוכים יותר עבור עבודתם), כך גם אין כל סיבה שהמורים יקבלו שכר זהה ללא תלות בהישגיהם ובביקוש לתוצרי עבודתם. אולם חשוב להדגיש כי התכנית של סער לא מבקשת לפתוח את הסכמי השכר הקיבוציים של המורים ולא מבקשת ליצור שוק חופשי בחינוך. מדובר בתגמול דיפרינציאלי שעליו מחליטים עובדי מדינה כחלק ממערכת שכר המעוגנת בהסכמי שכר קיבוציים ארכאיים. למעשה, תכנית השכר של סער מנסה לעשות את הבלתי אפשרי- גם להשוות את תנאי העסקה הכספיים של המורים ללא תלות בהישגיהם (ותק, הסכמים קיבוציים) וגם לשאוף לתגמל אותם על הצלחות מקצועיות. דא עקא שבסוף עקרון אחד מבין השניים יצטרך לגבור בכדי להיות בעל משמעות. או שאנחנו הולכים אל עבר מציאות של שונות מהותית בשכר בין המורים (צעד שמצריך יצירתו של שוק חופשי בחינוך) או שאנחנו ממשיכים לתגמל מורים בצורה אחידה. אי-אפשר גם וגם.

לו סער היה רוצה לחולל שינוי רציני ומהותי במערכת, הוא היה מציע להפוך את בתי הספר למוסדות למען רווח המתחרים על כספם של ההורים ואשר נכנסים להסכמי שכר אישיים וחופשים עם המורים השונים. הסכמי שכר אישיים היו מאפשרים למנהלים לתגמל בצורה נדיבה מורים מעולים ולשלם שכר נמוך למורים פחות מקצועיים. חשוב להדגיש בנקודה זו את האמת הכלכלית הבאה: אין דבר כזה שכר ״נכון״ למורים כשם שאין דבר כזה שכר ״נכון״ לפסיכולוגים או למדריכות פילאטיס. כאמור, שכר הוא פונקציה של היצע וביקוש לצד הסכמה חופשית בין מעסיק למועסק בדבר תנאי העסקה. במערכת חופשית, מורים מוכרים את כוח העבודה שלהם לכל המרבה במחיר כאשר השוק, דרך מנגנון המחירים, מאותת היכן יש עודף או מחסור במורים ובאילו מקצועות. למשל, בתנאים של מחסור חמור במורים לאנגלית יעלה שכר המורים לאנגלית בהשוואה לשכרם של המורים לספורט. מיותר לציין כי במערכת שכזו, מורים טובים לא יהססו לדרוש שכר גבוה במיוחד תמורת עבודתם בדומה לבעלי מקצוע אחרים. מאידך, מורים חדשים או כאלה המודעים למגרעות היחסיות שלהם בתחרות יהיו מוכנים לעבוד תמורת שכר נמוך בכדי לקבל הזדמנות ולצבור ניסיון. ההחלטה את מי להעסיק או לא ובאילו תנאים תונח לפתחו של מנהל בית הספר שככל בעל עסק יצטרך לקבל את ההחלטה הניהולית הטובה ביותר בהתאם לאמצעיו ולגחמות לקוחותיו- במקרה זה ההורים המשלמים על חינוך ילדיהם ישירות.

להחליף דיסקט

על כל שינוי מהותי במערכת החינוך הישראלית לצאת מן ההכרה בצמד העובדות הבאות: 1) חינוך מבוסס-שוק מעולם לא נוסה בישראל כמדיניות רשמית. 2) החינוך הציבורי המסופק על ידי המדינה לאורך השנים התגלה כשירות שהוא לכל היותר בינוני. הרפורמות השונות בחינוך שאנו עדים להן פעם אחר פעם- תכנית סער לחינוך היא רק האחרונה בשורה של אינספור רפורמות במערכת החינוך- אינן אלא ראייה לכשלונה המתמיד של המדינה לספק שירותי חינוך איכותיים לציבור הישראלי.

המסקנה הנובעת אפוא מהעובדות הללו ברורה. את החינוך בישראל יש להפריט. החינוך הוא שירות שהמדינה, בדומה לכל שירות אחר, אינה יודעת לספק לאזרחיה בצורה יעילה כמו השוק החופשי. המדינה לא יודעת כיצד להקצות באופן יעיל משאבים הנמצאים במחסור ונכשלת באופן תדיר ביצירת מערך תמריצים המוביל למצויינות. במקום הישגיות בחינוך המדינה לא העניקה לנו אלא אגפי פיקוח במשרד החינוך. לו היינו תלויים במדינה שתקצה לנו לחם- היינו גובעים ברעב. אנחנו תלויים במדינה שתקצה לנו חינוך- לכן אנו גוועים ברעב רוחני ואינטלקטואלי.

בשוק החופשי להורים תינתן החירות לרכוש עבור ילדיהם שירותי חינוך שיספקו בתי ספר למטרות רווח. בתי הספר, כמו כל עסק אחר, יתחרו על כספם של לקוחות- צעד שיעלה באופן דרסטי את איכות החינוך. בתי ספר שיצליחו למשוך אליהם תלמידים רבים- ישגשגו. בתי ספר שלא יצליחו לשכנע את ההורים להשקיע בהם את כספם- יסגרו. באופן הזה, בתי הספר יהיו אחראיים בפני ההורים על השירותים שנרכשו בכסף. כפי שכבר צויין, תחת מערכת שכזו עובדי הוראה יוכלו למכור את כישוריהם למרבה במחיר כי שעושים יתר העובדים ביתר המקצועות.

לסיום, עלינו לזכור כי שוק חופשי בחינוך אינו צריך להיות מושלם. הוא בסך הכל צריך להיות טוב יותר מהמערכת הציבורית הקיימת. היות ושוק חופשי בחינוך מעולם לא נוסה והיות והחינוך הציבורי מעולם לא עמד ביעדים שהוא הציב לעצמו- חינוך שוויוני ואיכותי לכולם- למרות שמילארדי שקלים עמדו לראשותו, מה יש לנו להפסיד? תכנית סער לחינוך ככל תכנית סוציאליסטית אחרת פשוט אינה יכולה לעבוד.


קרדיט תצלום:
Pixabay
שתף:
 
  • שגיא ברמק

    מנהל ומייסד זווית אחרת. בנוסף, מוביל את תכנית אקסודוס למחשבה ליברלית. איש חינוך, הומניסט-חילוני ודוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטה העברית.