בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

תסכול בירושה: כיצד השד העדתי השפיע על התפתחותה של ...

תסכול בירושה: כיצד השד העדתי השפיע על התפתחותה של הדמוקרטיה הישראלית?

,
כיצד השד העדתי והשלכותיו משפיעים על הפוליטיקה ועל התפתחותה של הדמוקרטיה הישראלית עד היום?

כבר שנים שמתנהלת במערכת השלטון במדינה העברת שרביט בין קבוצות אתניות שונות. תהליך זה מלווה ברגשות עוינים וביחס מקפח כלפי הקבוצה החדשה המעוררים רגשי תסכול רבים. בימים עברו, התסכול הזה הוטמע בעיקר בקרב קבוצת "המזרחים", עולי צפון אפריקה, תימן ואסיה. את השרביט העבירו להם קבוצת "האשכנזים", היהודים שמוצאם הגלותי היה ממזרח וצפון אירופה.

פרט ליחס אישי משפיל מצד וותיקי הישוב היהודי (האשכנזים), הייתה גם המדינה עצמה שותפה לנישול העולים "המזרחים" מהחברה הישראלית, בכך שהדגישה את "פערי המעמדות" בינם לבין הוותיקים באמצעות הושבתם במעברות ובעיירות פיתוח. מקומות התעסוקה בעיירות אלו היו דלים עד מאוד ועל כן נוצר מצב ש"המזרחים", בשל הנסיבות הקיימות, סבלו מקשיים כלכליים רבים והיו בעלי מעמד סוציו אקונומי נמוך וכך, הודגשה פי כמה עליונותה של קבוצת האשכנזים. חשוב להבין את התפתחויות אלו כיוון שהן מסבירות חלק מהסיבות המסבירות את הרקע של מרבית מצביעי גוש הימין המזרחים, ואת מקור הקושי המתבטא באנטגוניזם כלפי קבוצות מיעוט שונות.

מעברות

מחנה העולים בפרדס חנה (קרדיט: נחלת הכלל)

ניתן לראות כי השד העדתי השפיע על הפוליטיקה בכך שמיקם את גוש הימין ההיסטורי, בעיקר "הליכוד", כבית הפוליטי הסביר  עבור אותם "מזרחים". זאת, לאור כינונו של השמאל ההיסטורי את משטר זכויות היתר לטובת ה"אשכנזים", והמשך התנכרותו עד היום לכל ניסיון לאתגר מציאות זו. עד "מרד הקלפיות" בשנת 1977, "מזרחים" הצביעו בשיעור גבוה דווקא למפא"י, אך לאחר המהפך הפוליטי לטובתו של בגין, החל דפוס בקרב הציבור ה"מזרחי" שמזהה את השמאל עם האליטה האשכנזית, דפוס הנמשך למעשה עד ימינו.

נראה כי "מזרחים" אלו אימצו עמדות ציוניות-לאומיות אשר מאופיינות בדרך כלל ביחס עוין כלפי מיעוטים, כפי שחוו בעבר בעצמם. יחס זה שכלל קיפוח ותחושת תסכול כמו קנה ל"מזרחים" בעיניהם, מעין לגיטימציה לנקוט ביחס זהה כלפי מיעוטים אחרים, כפי שבא לידי ביטוי בגישת גוש הימין. מסיבה זו, גם אם הימין אינו מדבר בבירור על אינטרסים של הציבור המזרחי, הוא לפחות מציע בית פוליטי המעורר איזו שהיא חפיפה מבחינה אג'נדה וסוג של אלטרנטיבה לשמאל האשכנזי. בהתאם לכך, ניתן לראות כי ההצבעה בבחירות היא "הצבעה מעמדית", בה השד העדתי עדין מרכזי בין הגורמים המשפיעים ביותר על הפוליטיקה הישראלית ועל העומדים בראשה.

 

תחושת התסכול הנצורה עקב השד העדתי, אינה נעלמה מהעין. היא נשארה עומדת על קנה, על אף שהולכים ומתמעטים העולים אשר חשו את הקיפוח הזה על בשרם. זאת, כיוון שתחושת התסכול אינה נעלמה מן העולם, אלא היא עוברת בירושה וכך גם השלכותיה. ניתן לראותן עד היום בעיקר בהיבט החברתי-כלכלי, הנבחן ע"י גישה המתמקדת באי השוויון החברתי. גישה זו טוענת כי דמותה של חברה שוויונית נבחנת בהזדמנויות ולא בתוצאות. התמקדות במדידת אי-השוויון החברתי תוך התייחסות לרצף הכלכלי-חברתי כולו, מאפשרת בירור של היקפם ועצמתם של הפערים בין הקבוצות החברתיות השונות. ניתן לראות כי קיים קשר בין מאפיינים שונים של קבוצות אוכלוסייה מובחנות, לבין מעמדן החברתי-כלכלי.

סוגיה זו הוצגה בעבר במסגרת מאמר "השסע החברתי-כלכלי בישראל" אשר נכתב במסגרת המכון לדמוקרטיה, בו אובחנו שלושה צירים חברתיים מרכזיים: אשכנזי/מזרחי, יהודי/ערבי וחילוני/דתי. צירים אלו נבדקו בחתכי משנה של הכנסה, תעסוקה, חינוך והשכלה. בהתאם לכך, ניכר כי בשלושת הצירים קיימת השקה בנוגע לסוגיות ערכיות שעניינן צדק חברתי. כך למעשה, הרגשות העוינים שהופנו כלפי המזרחים [במסגרת הציר האשכנזי-מזרחי],  משפיעים כיום בתוספת קיצוניות, על גישתם כשמדובר בציר היהודי-ערבי. זאת, ניתן להסביר ע"י הבנת כישלונה החרוץ של המדינה למול המזרחים והעדר ניסיון לתקן את העוולות שנעשו כלפיהם ,תוך שמירה על האפשרות לקדם בהווה ובעתיד תהליכי פיוס, השלמה ודמוקרטיזציה. נותר מצב בו "המזרחים" עושים השלכה של הכאב שלהם על קבוצות מיעוט אחרות, במקרה דנן מדובר על האוכלוסייה הערבית במדינה.

להבנתי, הדור הנוכחי משלם על טעויות ועוולות העבר כמעין צורה של "גמול לדורות". בשנים האחרונות המילה "מזרחים" התחלפה ב"בני הפריפריה", על אף שכולנו יודעים מה מקורם של בני פריפריה אלו. הממשלה מעדיפה לא לקרוא לבעיה בשמה ובכך בשנית, לא לאפשר הכרה בכאב ובמצוקה אשר עברו עולי עדות המזרח בעבר. לאור עוולות אלו, בעיקר ע"י הפוליטיקאים, נבנתה הדמוקרטיה הישראלית כדמוקרטיה שאינה יוצרת שיווין, אלא יוצרת עליונות. דבר הבא לידי ביטוי באופן בולט בכישלון המדינה להשתית צדק בין דורי באמצעות חלוקת משאבים תקציבים, אשר בפועל מובילה כל פעם מחדש לפגיעה בקבוצת מיעוט אחרת, ועל כן אינה מעורר שוויון אמיתי בין קבוצות המיעוט, אלא דווקא עליונות.

משום כך, הדמוקרטיה הישראלית מוטלת בספק כ"דמוקרטית" לאור היחס שלה כלפי המיעוטים לעיל לאורך השנים. ניתן לראות כי השד העדתי בנה עבור חלק גדול מ"המזרחים" סולם ערכים ומודל של נורמות בעיתיות. בעיני, יש להציף תקלה זו שבמציאות הישראלית, וכך לחייב את החברה לדבר על קבלת האחר כחלק מתהליך חברות במדינה דמוקרטית ולפתור את העוינות שנמצאת מתחת לפני השטח, בין הקבוצות במדינה.


שי-רן כהן

סטודנטית למשפטים, הומניטרית, בעלת השקפה סוציאל דמוקרטית, כותבת ואוהבת פילוסופיה פוליטית ותאוריה חוקתית, ומתעניינת בתפקיד השופט בחברה הדמוקרטית.