בחירת העורך

תקראו לזה דיאלוג

,
בשאיפה ללמוד על פמיניזם באוכלוסיה הפלסטינית, למדה ניצן שיעור נוסף על הכיבוש

אני יושבת בכיתה קטנה ומסביבי תריסר בנות. "נפגשות", מפגש בין סטודנטיות ערביות וסטודנטיות יהודיות  באוניברסיטה העברית ביוזמת אגודת הסטודנטים. דיאלוג נשי בין תרבותי. אני יכולה לספר על החיים במזרח ירושלים מוקפת סטודנטים ערבים. אני יכולה לספר על הילדות סמוך לרמלה "עיר האורות" של אזור השפלה. אני גם יכולה לספר על התקופה בה התנדבתי במרכז מד"א בלוד או עשרות טרמפים שלקחתי (לא עלינו) גם עם נהגים ערבים. ובכל זאת, לא אשקר, אין לי חברים ערבים. אולי כי למדתי בבית ספר אזורי. אולי כי בחוג לספרות כללית והשוואתית אין סטודנטים ערבים. אולי כי אני פשוט גזענית, אשאיר לכם להחליט.

אז הלכתי. הלכתי כי אני פמיניסטית פסיכופתית שתוותר על הפסקותיה כדי לדבר על נשים. הלכתי כי סקרן אותי לשמוע על עוצמה נשית במגזר הערבי. הלכתי כי אני מאוד מאמינה בשיח בין תרבותי, אני מאמינה בהכרת האנשים שחיים סביבי, כך אולי הם לא יהפכו אויבים. אני מאמינה שבדיוק כמוני הן סטודנטיות שמנסות לשרוד את מציאות ה-עומס-לימודי-ירושלים-מתפוצצת-כפור-אימים-נגמר-השוקולד.

הגעתי מוקדם, אני מאלה, וכבר היו שם בנות אחרות: ארבע יהודיות ואחת ערבייה. הן מקשקשות על תקופת מבחנים ומה עושים אחרי התואר (שאלה שמטרידה סטודנטים בכל אחד מהחוגים הנלמדים בהר הצופים). את הסטודנטית הערבייה זיהיתי לפי שמה, מבטאה הישראלי לא הסגיר דבר על מוצאה. ואז הגיעו המנחות, יהודיה וערבייה ובחורה נוספת וכולן התיישבו. סך הכל 9 ישראליות ו3 ערביות. התחלנו בסבב היכרות "איפה הסכסוך הפלסטינאי-יהודי תפס אותי". הישראליות החלו לספר על איזה ערבי שפגשו בחייהן ששינה אותן, על דיווחים בתקשורת שערערו אותן. הייתה אחת שסיפרה על טראומה משירותה הצבאי (שימו לב, בחיל המודיעין) ודמעות קולניות זולגות מלחייה. כשהגיעו אלי חייכתי וסיפרתי על חיי בבועה שבה אני לא חשופה ולא מכירה. ואז הגיעו תור הערביות ובלי שהתכוננתי לכך, שטף דיבור מהיר בערבית מילא את החלל. בחורה נוספת, שמההתחלה לא הבנתי את תפקידה, התחילה לתרגם את הבחורה שישבה לידי, זאת מההתחלה עם העברית המושלמת. היא סיפרה על הקושי לחיות כמיעוט, על הדיכוי של זכויותיה, על תחושת חוסר השייכות. וכל הבנות מסביבי מתמוגגות מעונג והתרפסות. "אוי זה כל כך מקסים! [הערבייה מדברת בשפתה הילידית]".

אני מודה שהאוטומט שלי היה בושה על כך שמעולם לא טרחתי ללמוד את השפה. על כך שהערבית הדלה שלמדתי בחטיבת הביניים הייתה בכלל ספרותית וגם ממנה לא נשאר לי דבר מלבד "איסמי ניצן וואנא תילמידה". ככל שהנאום התמשך והתמשך והתרגום התגמגם והסתבך, התחלתי להרגיש גם חוסר נוחות. הגעתי למפגש שמטרתו דיאלוג והן בוחרות בכוונה בשפה שאני לא אבין. נכון, מקבלת לגמרי "זה המקום היחידי באוניברסיטה שבה הן יכולות לדבר בשפתן" (טענה לא מדויקת בכלל אבל זרמתי). ובכל זאת, הן מעדיפות לשוחח דרך צינור, דרך המסננת, דרך הניכור. במקום שנהיה כולנו סטודנטיות באוניברסיטה העברית שבמדינת ישראל, היינו מדוכאות וכובשות. נחותות ומתחנפות. אויבות, לא מתקשרות. גם התגובות בעברית תורגמו לערבית כך שכלל לא יכולנו לדעת מה נאמר. זה לחלוטין לא היה מה שציפיתי שיקרה כשקראתי במודעה "מסגרת של תקשורת בונה, פתוחה ושוויונית".

המפגש הולך ומסתיים וכך גם קוצר רוחי. המנחות הניחו משפטים על הרצפה והיינו צריכות לבחור משפט שמייצג רגש שחיי בתוכנו ולהסביר מדוע. אני לא אצטט לכם משפטים בעיקר כי אני לא זוכרת ואולי גם כי לא באמת התעמקתי בקריאה. מכל עבר צצו אלי מילים בשורש כ.ב.ש. כבשנו, כובשים, הכיבוש, הכובש, נכבשים. וכמובן צמדי מילים על שחיתות ואפרטהייד. מילה אחת צרמה לי בחסרונה, המילה "ישראל".

יושבות סביבי סטודנטיות שוות שלומדות במוסד הטוב ביותר בארץ. מוסד שמגדיר את עצמו כ"עברי". מוסד שאני קרעתי את התחת כדי לשלם את שכרו ועברתי לילות לחוצים בציפייה להודעת הקבלה אליו. והינה הן מדברות איתי על כמה נוכחותי בחדר לא לגיטימית. ישות ציונית שכלל לא הייתה אמורה להתקיים. אם רק ידעו שברגעים אלה אחי הקטן והחמוד מסכן את חייו בחברון. אם רק ידעו שאני אומרת תודה בכל יום ויומו על המג"בניקים שמשרתים במחסום רבע שעה מהבית שלי. אם רק ידעו שאני מפחדת לנסוע דרך 443. אני מפחדת להסתובב ברחובות אחרי שש בערב. אני לא מתקרבת לעיר העתיקה וכשהאוטובוס עובר דרך שייח ג'ראח אני מחסירה פעימה. אם רק ידעו כמה אני מודה על קיומי במדינה יהודית, הן היו מסלקות אותי בבושת פנים.

אז ברחתי, לא הייתי מסוגלת להכיל את השיח החד צדדי. את ההאשמות הלא הוגנות. את העדר העיסוק במין היפה, את האג'נדה שמנסים לדחוף לי תחת מסווה. לא לקחתי חלק בדיאלוג והמשכתי בלימודי באוניברסיטה העברית. יושבת באולם מעורב, יהודים וערבים, ולומדת כמה מדינת ישראל לא דמוקרטית.


קרדיט תצלום:
אין קרדיט
שתף:
 
  • ניצן ריבלין

    סטודנטית לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית. עורכת ספרותית במקצועה. בלוגרית ומתרגמת. מתעסקת בשסעים חברתיים ובמגדר. ליברלית בחשיבתה וציונית בנשמתה. ירושלמית בוגרת יד יצחק בן צבי.