תרנגולות, מדינות מתפתחות ושוק חופשי

ישנו סרטון שבו עולה ההיסטוריון רוטגר ברגמן וטוען שהבעיה הכי גדולה בעולם כיום היא שעשירים לא משלמים את ה"חלק ההוגן" בחזרה לחברה ומתחמקים מתשלום מיסים. הוא גם מציין שמס שולי על עשירים בגובה 70% "עבד" בשנות ה-50 בארה"ב. לא ברור לי למה הכוונה ב"עבד". יכול להיות שאם המס השולי היה נמוך יותר הוא היה יעיל יותר. אציין שבשנות ה-50 הכלכלה של ארה"ב פרחה במיוחד לעומת שאר העולם שהתחיל להתאושש מהמלחמה. כמו כן, גביית המס לא בוצעה באופן מלא ולכן המס הזה לא באמת שולם ע"י אותם עשירים שכן הם מצאו דרכים להתחמק מהתשלום.

ובכלל אני תוהה, מדוע העשירים צריכים לשלם יותר? האם כי הם הצליחו יותר? לדעתי, הם הצליחו בכוחות עצמם (או הוריהם), בזכות תכונות אופי והרגלים כלכליים בריאים (לקריאה נוספת אני ממליץ על הספר "ordinary millionaires", ראו סרטון מטה) ולא עקב רמאות או על חשבון אחרים. המשחק הכלכלי השתנה מאז המהפכה התעשייתית. כלכלה היא לא משחק סכום אפס. פרט למקרים בודדים, אין מרוויחים על חשבון הפסד של אחר. היום מרוויחים כאשר מייצרים תועלת לאחרים. מהיכן, באופן כללי, נובעת הדרישה למיסוי גבוה על עשירים? האם מחשיבה פשטנית וקצרת טווח שמטרתה לעשות טוב או מצרות עין ותאוות בצע? האם ייתכן וישנו מקור אחר?

רציתי דווקא להתמקד בדבריה של ויני ביאניימה, דירקטורית בכירה בOxfam (איחוד של 15 עמותות הפועלות ב-98 מדינות ומנסות למצוא פתרון בר קיימא לעוני ולבעיות חוסר צדק נלוות). ביאניימה אומרת שאמנם האבטלה ירדה אך מקומות העבודה שהגלובליזציה יצרה הם מקומות תעסוקה ללא כבוד. היא מרחיבה וטוענת שעובדות במפעל לעופות בארה"ב מגיעות לעבודה עם חיתולים כי הן לא מורשות לצאת לשירותים. בנוסף לכך היא אומרת שלפי הבנק העולמי, 3.4 מיליארד (!) אנשים המרוויחים 5.5 $ ביום יכולים ליפול לעוני אם יצטרכו לשלם חוב רפואי אחד. כמו כן היא מציינת שהאנשים לא רשאים להתאגד וכך המעסיק מנצלם.

הסטיגמה על ליברלים ואנשי השוק החופשי היא שהם שונאים איגודים. יש צורך להבין למה. הכל תלוי בצורת ההתאגדות ופעולת האיגוד. בישראל, למשל, איגודי העובדים הם גורם שהוא לרוב סחטן; ההתאגדות נעשית בכפייה (החוק דורש שרק שליש מעובדי חברה ירצו להתאגד בכדי להתאגד). הסטיגמה לא נכונה, שכן ליברלים מתנגדים לכפייה, ובתוך כך הם מתנגדים גם לכפייה להתאגד ולחסימה מלאכותית של תחרות, כפי שקורה בנמלי הים. בישראל לדוגמא, ישנה חסינות מפיטורין ואפילו איסור על המעסיק להתבטא כנגד ההתאגדות כפי שנקבע בפס"ד פלאפון. לכן, ע"פ הגישה הליברלית, אם מדובר בחקיקה ברמת המדינה הדבר פוגע בחירות המעסיק ובחופש החוזים. ההנחה שלי שבמקרה שתואר ע"י ביאניימה היא שהאיסור להתאגד נקבע בחוזה בכל מקום עבודה שאליו אותן עובדות הולכות. לכן, אין לעובדות ברירה אלא להסכים לתנאים מחפירים כי אם יתאגדו יהיה להן יותר כוח לדרוש תנאי העסקה טובים יותר. כתוצאה מכך, ייתכן ויפוטרו שכן המעסיקים לא יסכימו להעסיקן בתנאים אלו.

כאן מגיע החלק הכואב: על מנת לאפשר צמיחה כלכלית צריך לאפשר התפרנסות "חסרת כבוד". למה צריך צמיחה כלכלית? על מנת לאפשר את הרחבת השמירה על זכויות האדם ועליית רמת החיים. ההיסטוריה מראה לנו שללא הון שמצטבר אצל אנשים קשה להם להתרכז במשהו פרט להישרדות. כאשר ההון מצטבר נוצר מעמד ביניים שמתחיל להילחם עבור זכויותיו. לא רק זאת, בשלב הראשוני התחרות היא של העובדים על מקום העבודה ולכן המעסיקים מרשים לעצמם להעסיק בתנאים נמוכים. עם עליית רמת החיים והעושר התחרות הופכת להיות של המעסיקים על עובדים ולכן ישנו שיפור של תנאי ההעסקה (לדוגמא תעשיית ההייטק). אנשים מהצד הכלכלי השמאלי מפספסים את היות השלב הראשוני לעושר כה הכרחי. במקום לראות בו כהכרחי הם הולכים לרגש ופונים אל מה ש"צודק". הם טוענים שתופעת סדנאות היזע היא ניצול הן מבחינת שכר והן מבחינת תנאי העבודה. הפתרון שמוצע על ידם הוא סגירת המפעלים המנצלים ודרישת תנאים נאותים למפעלים שעדיין יהיו רווחיים עבורם להעסיק עובדים תחת הסטנדרטים החדשים.

אז מה רואים ומה אין רואים, כמאמר קלוד פרדריק בסטייה? במפעלים שייסגרו רואים את רמת ה"ניצול" שתרד דרסטית, שכן הפועלים לשעבר יחזרו לכפר. אין רואים שבמקום לעבוד 12 שעות במפעל אותו פועל יעבוד 16 שעות בשדה עם סיכויים הרבה יותר נמוכים ליהנות מפירותיו (תרתי משמע). הרי אם האיכרים היו מרוויחים יותר בשדה הם אף פעם לא היו עוברים למפעל. במפעלים שיאמצו את הסטנדרט, רואים את עובד המפעל שבמקום לקבל 3$ ביום יתחיל לקבל 6$. אין רואים את העובד שיפוטר עקב הכפלת השכר. אין רואים את האנשים שלא יצליחו למצוא עבודה כי עלות העסקתם עצומה. כתוצאה מכך גם אם העוני של המועסקים יתחיל להצטמצם, הדבר יבוא על חשבון אנשים שלא יכלו למצוא תעסוקה – החלשים יותר והפחות מוצלחים, להם אנשי השמאל הכלכלי כיוונו לעזור מלכתחילה.

לספקנים, אני מזמין אתכם להשוות את אנגליה של תחילת המהפכה התעשייתית, בה ילדים עבדו במכרות פחם, לאנגליה של עכשיו. לאטטיסטים המובהקים אני ממליץ גם לבחון את שיעור תעסוקת הילדים במכרות לפני חוקי המגן של אנגליה (רמז: התעסוקה ירדה ככל שההורים הרוויחו יותר וכך יכלו לוותר על עבודת הילדים במשפחה).

דוגמא נוספת היא סין. סין בשנות ה-70 הייתה מדינה ענייה עם צמיחה כלכלית שתאמה לצמיחה באוכלוסייה. המשמעות היא שאנשים שעבדו עשר שנים לא זכו לעלייה ברמת החיים. בנוסף לכך הייתה בעיה דמוגרפית, שבה כחצי מהאוכלוסייה הייתה מתחת לגיל 19. הדבר הוביל לצעד אמיץ של השלטון ובראשו דנג סיאו-פינג. בין היתר, הוחלט על הקמת ה-SEZ (Special Economic Zones). בתוך ה-SEZ נקבע כי המעורבות השלטונית תהיה מינימלית. כתוצאה, בשנים הראשונות המשקיעים שהיו מוכנים להסתכן להיכנס לתוך סין הקומוניסטית העסיקו עובדים ב"תת תנאים" ולא הקימו מפעלים חשובים באזורים אלו. בנוסף לכך, צצו תופעות שנעלמו מסין כמעט לחלוטין, כמו זנות וסמים. עם זאת, דנג היה מנהיג מספיק חכם על מנת להבין ששינוי כזה לוקח זמן והפלא ופלא: היום כמעט כל אזרחי סין יצאו מעוני אבסולוטי, המשכורות גדלו עד כדי כך שהסינים מתחילים להעביר מפעלים לאפריקה. בתמונה מופיעה העיר שנג'ן משנות ה-70 וכיום. העיר הזו הייתה הראשונה להיחשב כ-SEZ, והתמונה תדבר בעד עצמה.

בשורה התחתונה, Oxfam וכל ארגון שטוען שהוא רוצה למגר עוני ולעזור לחלשים צריך להסתכל על העובדות כפי שהן: השוק החופשי מביא את הצמיחה של הכלכלה ושל רמת החיים. עליהם להפנים מה שאנשי הימין הכלכלי כבר הבינו: הצמיחה הזו באה דרך צירי לידה בדמות "סדנאות היזע". אין פתרונות קסם. אפילו מנהיגי סין הקומוניסטית בשנות ה-70 הבינו זאת. אולי העמותות החברות ב-Oxfam הפנימו זאת אך מעדיפות להשאיר עוני בעולם על מנת לקבל תרומות. אם כך הדבר, עדיף שלפחות יודו בכך.