בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

תשלום סמלי: מימון המונים בתביעות דיבה...

תשלום סמלי: מימון המונים בתביעות דיבה

,
אחרי שהפסיד בתביעת הדיבה שהגישו נגדו הזוג נתניהו, מימן העיתונאי יגאל סרנה את תשלום הפיצויים בעזרת אתר מימון המונים. האם מדובר בצעד לגיטימי? או שראוי להכריח את המפסיד במשפט לשאת במימונו בעצמו?

 

בכל תחילת פרק של העיבוד הטלוויזיוני לסרטם של האחים כהן "פארגו", מופיעה ההודעה:

זהו סיפור אמיתי. לבקשת הניצולים השמות שונו, מתוך כבוד למתים, השאר מסופר בדיוק כפי שהתרחש.

האמת היא, שמסתבר שלא מדובר בסיפור אמיתי, כי אם בבחירה אומנותית של האחים כהן.

בתאריך ה-20.03.2016 החליט הסופר והעיתונאי יגאל סרנה להיתלות באילנות גבוהים, ופרסשם פוסט בעמוד הפייסבוק שלו בו טען שבאמצע הלילה נעצרה שיירת ראש הממשלה באמצע כביש 1, וממנה יצא ראש הממשלה בנימין נתניהו ונותר עם מאבטחיו בצד הכביש, והכל "כי אישה אחת לא רוצה שהוא יישאר איתה באוטו ובכך שמה ללעג את כל מערכת האבטחה והמדינה". סרנה הוסיף וכתב שמדובר "במעשה שהיה", אולם בתאריך ה-11.06.2017, קבע שופט בית משפט השלום עזריה אלקלעי בעקבות תביעת דיבה שהגישו הזוג נתניהו כנגד סרנה שלא מדובר "בסיפור אמיתי", אלא לכל היותר בבחירה אומנותית של סרנה שנועדה לפגוע ולהשפיל את מושא הפרסום. בעקבות מעשיו נפסק שעל סרנה להסיר את הפוסט ולפצות את ראש הממשלה ורעייתו בסך של 115,000 ₪.

בשלב זה נעשה הסיפור מעניין. בשבוע שלאחר פסק הדין פתח סרנה בקמפיין גיוס המונים באתר Giveback, ובתוך 36 שעות מרגע פתיחת העמוד גייס את כל סכום הפיצויים שעליו לשלם. כך יצא שלמרות שבית המשפט סבר שסרנה פעל בכוונת מכוון לפגוע ולהשפיל את ראש הממשלה ורעייתו, ללא כל בדיקה של מהימנות המידע, ולכן עליו לשלם מחיר על מעשיו – היה זה הציבור, או ליתר דיוק 1,500 אנשים שונים, שנשא בפועל בעונש.

המהלך שיזם וביצע סרנה עורר שאלה משפטית ומוסרית מעניינת לדעתי: האם יש לאפשר לאדם שהפסיד בתביעת דיבה לממן את הפיצויים שבהם חוייב באמצעות אחרים?

מטרת הפיצויים בתביעת דיבה

תביעת הדיבה שייכת למשפחת דיני הנזיקין אשר במסגרתם כלל היסוד הוא שמי שהזיק לחברו צריך לפצותו באופן שיחזיר את המצב לקדמותו. בהינתן שזוהי מטרת הפיצויים, מה הבעיה בהעברת נטל התשלום מכתפיו של העיתונאי סרנה לכתפי תומכיו? הרי ראש הממשלה ורעייתו יקבלו את כספי הפיצויים שמגיעים להם והמצב ישוב לקדמותו ללא תלות בגורם המשלם. מה ההבדל הממשי בין תשלום פיצויים באמצעות מימון המונים לבין מימון הפיצויים בעזרת משפחה או חברים? למרות שהדברים עלולים להראות משכנעים, מבט מעמיק על תכלית הפיצויים במסגרת תביעת דיבה עשוי להראות שהם לא מדויקים.

למרות שהשבת המצב לקדמותו היא מטרה מרכזית במסגרת דיני הנזיקין, יש סיבה טובה להאמין שלא זו המטרה של הפיצויים במסגרת תביעת לשון הרע. הנזק שגורם פרסום לשון הרע הוא בעיקרו לא רכושי, כספי או ממוני, אלא רגשי. כלומר, הפגיעה מפרסום לשון הרע מזיקה לשמו הטוב ולכבודו של מושא הפרסום ובכך פוגעת ברגשותיו. אמנם ייתכן שפרסום יפגע גם במוניטין של אדם, ולפגיעה מהסוג הזה יש בהחלט ערך כלכלי, אך מבלי להכביר במילים, אציין שקיימים איסורים אחרים בדין שמטרתם להגן מפני פגיעה שכזו, ועיקרם מצוי בחוק עוולות מסחריות. אם הנזק שגרם הפרסום הוא פגיעה ברגשותיו של התובע, אז כל סכום שבעולם לא יוכל להחזיר את המצב לקדמותו מבחינתו, שכן פיצוי כספי לא באמת מרפא את הנזק שנגרם. לפיכך, ניתן להסיק שהמטרה העיקרית של פיצויים במסגרת תביעת לשון הרע אינה פיצוי הנפגע על הנזק שנגרם לו, אלה הענשת הגורם לפגיעה בשמו הטוב של התובע, כמו גם חינוך הציבור בכללותו והרתעתו מפני פגיעה בכבודו של אדם.

ככל שמטרת הפיצויים היא הרתעה וענישה, ברור מדוע העברת נטל הנשיאה בהם לאחרים מאיינת את השגת המטרה. עם זאת, לומר שמטרתם של הפיצויים במסגרת תביעת לשון הרע היא ענישת המפרסם מעוררת אי נוחות מסוימת. לפיכך אבקש להצביע על מטרה אחרת לתביעת הדיבה שעשויה להצדיק את אי העבירות של הפיצויים –  והיא הערך ההצהרתי שנובע מפסיקתם ומנשיאה בתשלומם.

תביעת דיבה כמכשיר לקידום מסרים

לדעתי השימוש שנעשה על-ידי פוליטיקאים, אנשי ציבור ואנשי תקשורת בתביעות דיבה, נועד להעביר דרך בית המשפט מסר לציבור. הציבור תופס (או אמור לתפוס) את בית המשפט כמוסד אובייקטיבי, אשר מסקנתו בדבר אמיתות הפרסום או עמידתו בערכיה הנורמטיביים של החברה אמורה להיות כנה ונקייה מפניות. אם כן, הערך של ניהול תביעות דיבה, הוא דקלרטיבי. כלומר, החשיבות שבניהול תביעת דיבה היא ההצהרה השיפוטית שבסופה על גורל הפרסום. הרי ראש הממשלה ורעייתו לא הגישו את התביעה כדי לזכות בהון אבוד שנקלח מהם בעקבות הפרסום של סרנה. הם רצו להעביר מסר לציבור לפיו סרנה שיקר, התרשל בעבודתו העיתונאית ועשה זאת מתוך איבה עזה כלפי בני הזוג נתניהו, ותוך הפרה בוטה של נורמות אתיות.

אלא שהקביעה השיפוטית בסוף ההליך היא רק שלב אחד במערכה על המסר שמועבר לציבור. בשלב הבא מתחילה מערכה על קביעת הנרטיב, שיכתיב כיצד הציבור יקלוט את המסר שייצר פסק הדין. ניתן לקחת כדוגמה את המערכה התקשורתית שניהל חבר הכנסת אורן חזן, לאחר פסק הדין במסגרת תביעת הדיבה שהגיש נגד העיתונאי עמית סגל. החשוב לעניינינו הוא שבתום תביעת דיבה של לא פחות מ-1,000,000 ₪, אורן חזן זכה בפיצויים בסך 40,000 ₪ – שהם רק 4% מתביעתו. בשלב הזה, חזן החל לדלג מערוץ תקשורת אחד לאחר, להתראיין ולטעון שפסיקת השופט אלקלעי (שחקן חוזר בסיפורנו) מהווה ניצחון מוחץ עבורו, שמוכיח שסגל שקרן נתעב. אלא שכפי שמלמד סכום הפיצויים, הרוב המוחלט של טענותיו של חזן נדחו בבית המשפט, כאשר נקבע שחלק מהדברים שאמר סגל היו אמת לאמיתה.

דברים אלו מלמדים שפעמים רבות תובע שמגיש לבית המשפט תביעת דיבה, לא עושה זאת בשביל לזכות בפיצוי הכספי, אלא כדי לקבל את אישור בית המשפט לצדקתו שלו, ולקלקלתו של הצד הנתבע. במסגרת המשוואה הזאת, ככל שהפיצוי הכספי גדול יותר, כך עובר מסר חזק יותר לציבור בדבר צדקתו של התובע. לפיכך, מעשיו של סרנה כאשר פתח בקמפיין המימון מהווים את השלב הבא במערכה התודעתית בקרב שבינו לבין בני הזוג נתניהו. סרנה מנסה להעביר מסר לציבור, לפיו הוא אולי הפסיד בקרב, אבל לא במערכה.

האם מטרת הפיצויים בתביעת דיבה מחייבת שהנתבע ישלם אותם בעצמו

אם מטרת הפיצויים היא כספית בעיקרה, והיא נועדה לפצות את הצד השני על נזק כספי שהוא סובל ממנו, אז החשוב הוא הצד המקבל ולא הצד המשלם, ולכן אין משמעות לשאלה האם הנתבע שילם מכיסו או אם לאו. לעומת זאת, אם מטרת הפיצויים היא העברת מסר לציבור, אז מטרה זו לא תוגשם אם הנתבע בעצמו לא ישלם על מעשיו. חשבו על המשל הבא: אם תומכי אלאור עזריה היו נושאים בריצוי מאסרו, האם המסר של עונשו היה זהה? אם זה נשמע לכם רעין אבסורדי, דעו לכם כי מיד לאחר שהתפשטו החדשות על ההצלחה של סרנה, פרסם יותם זמרי בעמוד הפייסבוק שלו פוסט שבו הוא מפרסם עמוד האדסטארט בשם "עוזרים לזמרי עם כסף" ובו הוא מבקש עזרה במימון דו"ח חנייה שקיבל. למרות שבמקרה של זמרי מדובר בהלצה, מהתגובות לפוסט ניתן לראות שאנשים רבים ניסו לתרום לו. המקרה שלו ממחיש שגם אם מדובר בעניין מצחיק, השלכותיו עשויות להיות רציניות. קביעת הפיצויים ואף דרך תשלומם עשויה להיתפס אמנם כמרחיקת לכת מבחינת ההתערבות בחירותו של הפרט. עם זאת, כפי שניסיתי להראות. אין מנוס מכך בשל החשיבות של המנגנון המשפטי בקביעת המסר שמעביר פסק הדין לציבור. לדעתי הבחנה זו מצדיקה את הגבלת החירות הכרוכה בקביעת דרך התשלום בנוסף לאת סכומו.

המסר שצריך לעבור מפסק הדין בעניינו של סרנה

בחזרה לעניינינו. לעיתונאים יש אחריות כלפי הציבור שלא להשתמש בכוח שלהם כדי לקדם אג'נדה אישית, עליהם לפעול בהתאם לסטנדרטים עיתונאיים תקינים ולדווח דיווחי אמת. עם זאת, בעידן ה-“Fake News”, מתחזקת ההרגשה שלפעמים גם התקשורת מתפשרת על איכות העבודה העיתונאית במטרה להעביר את המסר. הבעיה היא, שגם אם המסר חשוב, הסתמכות על שמועות וחצאי אמיתות פוגעת ביכולתה של התקשורת להגשים את תפקידה החשוב בהשמעת ביקורת, שכן היא גורמת לאובדן אמון הציבור.

סרנה הפר את חובתו לציבור ולכן אני סבור שראוי שהוא ישלם את שמגיע לו כדי שלציבור יעבור המסר שראוי לצפות מעיתונאים יותר, ולעיתונאים שהציבור דורש מהם יותר. גם אם ביתר הביקורת שהוא משמיע כלפי ראש הממשלה ורעייתו יש ממש, ברגע שהוא התרשל בעבודתו אמון הציבור בדבריו נסדק, ומעתה כל דבר שהוא ישמיע כלפיהם ייתפס כאמירת "זאב זאב". על התקשורת לזכור שמה שמותר לאחים כהן, לא בהכרח מותר לעיתונאים. לכן, כאשר הם אומרים שמדובר "במעשה שהייה" כדאי שהדבר יהיה נכון, או שלכל הפחות הם עשו עבודת תחקיר ראויה לנסות ולגלות אם זה נכון. לפחות לעכשיו, המרחק בין אומנות לעיתונאות רחוק כמו מרחק מינסוטה ארה"ב, משער הגיא ישראל. עד שהמרחק הזה יצטמצם במעט, שיועיל בטובו העיתונאי סרנה וישלם את שמגיע לו.


עומרי קולטין

סטודנט למשפטים במסלול למשפטים וממשל במרכז הבינתחומי הרצליה, חבר במכון מחקר צבי מיתר למשפט וטכנולגיה, עוזר מחקר ועוזר הוראה בתחומים שונים. כותב על הקשר בין משפט, טכנולוגיה, חברה ואתיקה.