בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

״מדים או חליפה״: האם שר הביטחון מוכרח להיות איש צב...

״מדים או חליפה״: האם שר הביטחון מוכרח להיות איש צבא לשעבר?

,
היכולת לקבל החלטות על בסיס זווית ראייה רחבה בהתאם לשיקולים מדיניים-ביטחוניים, לצד רגישות באשר להתפתחות תנאים אסטרטגיים מגוונים, היא שצריכה להיות הקריטריון המנחה למינויו של אדם כזה או אחר לתפקיד שר הביטחון – לא השאלה כמה חרבות ופלאפלים יש לו על הכתף.

המלחמה היא רק שלוחה של הפעילות הפוליטית. בשום מובן אין היא עומדת ברשות עצמה […] שכן הקווים העיקריים שבהם מתנהלים מאורעות צבאיים הם פוליטיים במהותם. כל הגורמים היוצרים את המלחמה והמכתיבים את סממניה הבולטים – כל אלה פוליטיים.

את הדברים הללו כתב ההוגה הצבאי הפרוסי המפורסם, הגנרל קארל פון קלאוזביץ, בספרו ״על המלחמה״. בדברים אלו מבקש קלאוזביץ להדגיש את הקשר המובהק שבין מלחמה ומדיניות. בבסיס השקפתו זו, ניצב מעשה המלחמה כאמצעי להשגת תכלית מדינית, ולמימוש החלטות ברובד האסטרטגי-רבתי. על כן, יש לראות במלחמה כאמצעי הנתון בידי הדרג המדיני. במאמר זה אבקש להתמקד בסוגיית היחסים שבין הדרג האזרחי ובין הדרג הצבאי, תוך התייחסות לשאלה הבאה: האם שר הביטחון, כגורם הממונה מטעם הממשלה על הצבא, צריך להיות איש צבא בכיר לשעבר?

״מלחמה היא דבר רציני מכדי להשאירה בידי הגנרלים״, כך טען ז׳ורז׳ קלמנסו שהיה ראש ממשלת צרפת בזמן מלחמת העולם הראשונה. משמעותה של אמירה זו היא שנודעת חשיבותה מכרעת למנהיגות אזרחית נבונה בימי מלחמה; מנהיגות הדרושה לשם הצלחה אמיתית במלחמה, וזו באה לידי ביטוי בהשגת היעדים המדיניים. ובכן, אין באמירה זו בכדי לטעון כי המנהיגים הפוליטיים נדרשים להנחית פקודות על הדרג הצבאי, תוך התערבות בנושאים טקטיים. מה שכן ראוי וצריך שיתקיים הינו – מה שמכונה על ידי החוקר האמריקאי, אליוט כהן – "דו-שיח בין לא-שווים". הדרג הפוליטי הוא זה שנבחר על ידי הציבור, והוא זה שהשלטון בידיו, ואילו הדרג הצבאי הוא הסמכות המקצועית. מכל מקום, את הדו-שיח האמור ניתן להמשיל למטבע בעל שני צדדים: בצד האחד ניצב שר הביטחון, כמייצג הדרג האזרחי הנבחר; ובצד השני ניצב הרמטכ״ל, כמייצג הדרג הצבאי המקצועי. במסגרת אותו דו-שיח בין ״לא-שווים״ – שבמסגרתו הצד הראשון מהווה סמכות עליונה ביחס לצד השני – שר הביטחון חוקר ודורש, בוחן ושואל, ואילו הרמטכ״ל מסביר, מתווכח ואף מוחה ומתקן.

אין להקל ראש באותו דו-שיח, שכן מערכת היחסים בין הדרג האזרחי ובין זה הצבאי תהיה תמיד רווית מתחים. אולם טענתי היא שהמתח השורר בין שר ביטחון, כזה שהיה איש צבא בכיר בעברו, ובין רמטכ״ל, יהיה ניכר ומזיק הרבה יותר מאשר המתח שבין רמטכ״ל ובין שר ביטחון ״אזרחי״ הממונה עליו. לקביעה זו ניתן למצוא דוגמאות לא מעטות, ביניהן מערכות היחסים שבין משה דיין כשר ביטחון ובין יצחק רבין כרמטכ״ל; או בין אהוד ברק כשר ביטחון ובין גבי אשכנזי כרמטכ״ל. באותן דוגמות ניתן לראות כיצד שר הביטחון, שהיה רב-אלוף במיל׳, למעשה ראה עצמו כמעין ״רמטכ״ל-על״, וחדר בבוטות אל תוך גבולות הגזרה המקצועיים של הדרג הצבאי.

במובן זה, אם אזקק את הטענה אומר כך: כסמכות הממונה מטעם הממשלה על הצבא, אין הכרח כי שר הביטחון יהיה איש צבא לשעבר, ויתרה מכך – ייטב כי לא יהיה כזה. זאת, בשל כך שאדם אשר בילה כמה עשרות שנים משנותיו החשובות והמעצבות ביותר כשהוא לבוש מדים, לא יוכל להתעלות מעל חוויה זו מעולם. אכן, ישנם חריגים, אך בדרך כלל נכון יהיה לומר 'כי פעם גנרל תמיד גנרל'. כלומר, ישנו פער מהותי בהשקפת העולם האזרחית שלו; השקפת עולם שהכרחי כי שר ביטחון, כסמכות אזרחית עליונה, יחזיק בה.

כממונה על הדרג הצבאי מטעם הממשלה, על שר הביטחון – לובש החליפה – להביא עמו, לקומה 14 בקריה, השקפת עולם אזרחית ועין בוחנת בהקשר הפוליטי-מדיני. באופן זה, האתגר הניצב לפתחו טמון בשילוב של מכלול הפרטים הצבאיים מצד אחד, וסל השיקולים המדיניים מצד שני, לכדי תמונה רחבה ומקיפה במובן האסטרטגי-רבתי; תמונה אשר תשקף את המציאות, בזמני שגרה ובעתות חירום, באופן המהימן ביותר.

בתוך כך, היכולת לקבל החלטות על בסיס זווית ראייה רחבה, בהתאם לשיקולים מדיניים-ביטחוניים, לצד רגישות באשר להתפתחות תנאים אסטרטגיים מגוונים, היא שצריכה להיות הקריטריון המנחה למינויו של אדם כזה או אחר לתפקיד שר הביטחון – לא השאלה כמה חרבות ופלאפלים יש לו על הכתף.

במסגרת ניווטו בין משרדי הקבינט בירושלים ובין חדרי המצב בבסיס הקריה בתל-אביב – כגורם שאחראי ״לתווך״ בין הדרג המדיני לדרג הצבאי – מתמודד שר הביטחון עם אתגר נוסף ולא פחות משמעותי: להפוך את המלחמה לכלי שמטרתו היא מימוש מדיניות, שכן לא אחת קורה שהלחימה מציבה לעצמה מטרות משלה, תוך סטייה מהיעדים המדיניים שאותם היא נועדה להגשים. גם בהקשר זה אבקש לטעון כי שר ביטחון שאינו גנרל לשעבר, כזה בעל השקפת עולם אזרחית מבוססת יותר, יהיה מסוגל לוודא שהמלחמה אכן משרתת את המטרות הפוליטיות באופן המיטבי. וזאת, מהסיבה הפשוטה שהוא מחובר לתמונה הגדולה ולמכלול השיקולים המדיניים-אסטרטגיים, קודם שהוא משווה לנגד עיניו את הפיתוי שבהישג צבאי מסוים.

אם אסכם בקצרה, אין ספק שפוליטיקאי ללא רקורד צבאי עשיר, שזה עתה נכנס למשרד הביטחון, אינו יכול לפקד על אוגדת חי״ר או על ספינת טילים; והנקודה היא שזה גם לא תפקידו, שכן כסמכות המדינית האמונה על ביטחון המדינה, על שר הביטחון להבין ברמה אסטרטגית את הבעיות, את הצרכים ואת היעדים של הממשלה, בין אם אלו מוגדרים בבהירות ובין אם לאו. לאחר מכן, עליו לתרגם את כל האלמנטים הללו, בשיתוף פעולה עם המטה הכללי, לכדי מדיניות הפעלה של הכוח בטווח הקצר והארוך גם יחד. במובנים אלו, ניתן לראות בשר הביטחון כמעין גורם מתווך בין הדרג הצבאי, האמון על דקדוק המלחמה, ובין הדרג המדיני, האמון על היגיון המלחמה.

בדיוק מסיבה זו, אבקש לטעון כי ישנו יתרון בכך ששר הביטחון איננו איש צבא לשעבר, וזאת מכיוון שבמקרה כזה הוא לא יתפתה ״לחלוש על שני הדרגים״ תוך סיכון כפול: פעם אחת הוא עלול להסתכן בהתערבות בעניינים שבאחריות אלופי המטכ״ל והעומד בראשם, ופעם שנייה הוא עלול להסתכן בכך שייכשל בהפרדה שבין יעדיה הצבאיים של המלחמה ובין מטרותיה המדיניות ותכליתה האסטרטגית הרחבה. אלו, כאמור, צריכות להיקבע על ידי הדרג האזרחי.


גד וקנין

סטודנט ליחסים בינלאומיים והיסטוריה באוניברסיטה העברית. קצין לשעבר באגף התכנון בחיל האוויר וכיום עובד כסטודנט בחטיבה לתכנון, מדיניות ואסטרטגיה במשרד המשפטים.