‎קורא‫/‬ת‫:‬

"11 כללים להתווכח עם שמאלנים": שפירו הוא...

"11 כללים להתווכח עם שמאלנים": שפירו הוא חלק מהבעיה

,
ביקורת ספר; 11 כללים להתווכח עם שמאלנים ולכסח להם את הצורה; הוצאת סלע מאיר, 2019
image_printגרסא להדפסה

"אם מישהו נמצא מן הצד שלך במפה הפוליטית, אין משמעות הדבר שאתה חייב להגן על כל דבר שהוא או היא אומרים". כך אומר כלל מספר 8 בספרו של בן שפירו, שתורגם זה עתה לעברית, 11 כללים להתווכח עם שמאלנים ולכסח להם את הצורה, בהוצאת סלע מאיר. הכלל של שפירו, שהינו אחד מהאינטלקטואלים הנמרצים ביותר הסוחפים בשנים האחרונות את הימין האמריקאי, נכון. אין אנו צריכים להגן על כל דבר שטות של פלוני רק מפני שהוא נמצא במחנה שלנו. אך כלל זה אינו הולך רחוק מספיק, שכן לא אחת אין די בהימנעות מהגנה. לעיתים, לא תהיה לנו ברירה אלא לגנות גם אנשים הנמצאים מעבר לצד הנכון של הבריקדות, אנשים כמו שפירו עצמו. שפירו נמצא אמנם בצד שלי של המפה הפוליטית, אך אין לי שום כוונה להגן על המסר הנובע מספרו. אדרבה, אני מבקש להתנער ממנו.

הבה נבהיר כבר מן ההתחלה: כותרת הספר מטעה. שפירו לא מבקש להתווכח עם שמאלנים, פשוט מפני שהוא לא באמת מאמין שניתן בכלל להתווכח עמם; הוא אינו לוקח חלק בפולמוס, כי אם במלחמה, ואנשים הרי אינם מתווכחים עם מי שהם שרויים מולם בקרב של להיות או לחדול. בעולמו של שפירו, השמאל הוא בריון נבזי שכל מטרתו היא לבצע רצח אופי שיטתי של יריביו מימין. השמאלנים, הוא כותב, "מעוניינים להציג אותך כמנוול משום שאתה לא מסכים איתם. זה מה שהופך שמאלני לשמאלני: תחושת עליונות מוסרית לא מוצדקת כלפיך".

מספר ציטוטים יספיקו בכדי להעביר את רוחו הכללית של הספרון. כך כותב שפירו על השמאל: "כל מי שחולק על דעתם הוא מפלצת. אתה מפלצת"; "אין כאן דו-קיום. אין דו-קיום. אתה יכול להיות נחמד ומנומס עד מחר – והם עדיין ינסו לחסל אותך"; "לשמאל אין ספר תכסיסים. יש להם תכסיס. תכסיס אחד. אתה נבלה"; והאחרון, החביב עלי: "שלושת סוגי המתקפה החביבים על השמאל הם (א) אתה טיפש; (ב) אתה רשע; (ג) אתה מושחת".

לנוכח הדברים החריפים הללו, לא נותר לנו אלא לתמוה מדוע שמישהו – להוציא מזוכיסטים השואבים הנאה מהתעללות אינטלקטואלית – ירצה בכלל להיכנס לוויכוח עם שמאלני מלכתחילה. היות והשמאל איננו בר-פלוגתא אינטלקטואלי, כי אם אויב נבזי, מדוע להתפלמס איתו? בנקודה כלשהי בספר כותב שפירו כי "ויכוח עם השמאל דומה לניסיון למסמר ג'לי לקיר. הניסיון הזה יהיה חלקלק, מטונף וחסר כל טעם". ובכן, אם כך הדבר, מה הטעם בספר?

נאמר זאת בפשטות ובבהירות: שפירו הוא חלק מהבעיה. הוא אמנם כשרוני, רהוט, חכם, חד ושנון, אך בדומה לאותם חוגי שמאל שאותם הוא מגנה, הוא תרם לא מעט לקיטוב, לבוז, לחשדנות ולאיבה התהומית השוררת בין המחנות הפוליטיים. לא רק שהוא לא מסייע לתקן את השיח הציבורי השבור שלנו, הוא מגדיל את הנזק הגדול ממילא. לטעון שכלליו של שפירו מסייעים בטיפוחו של שיח קונסטרוקטיבי זה לא פחות מופרך מלטעון שגזרות אדריאנוס תרמו לקירוב הלבבות בין היהודים לרומאים. גם אם נסכים עם שפירו על כך שלעיתים יש להילחם באש כנגד אש, נראה כי הוא שכח לגמרי שברוב המקרים אין זה מן התבונה להוסיף עצים למדורה.

איני יכול לדמיין אף אינטלקטואל שמרני רציני, בין אם מדובר ביובל לוין, ג'ורג' וויל או צ'ארלס קראוטהמר המנוח, מצהיר בדומה לשפירו כי מטרתו היא "לחסל את השמאלני (בוויכוח) בדרך הפומבית ביותר שאפשר". כל אותם אינטלקטואלים, ורבים אחרים, היו נחרדים מהוולגריות הדוחה העולה מן הדברים. לא, אף לא אחד מהם היה נאיבי ובטח שלא היו להם אשליות בכל הנוגע לארסיות שבה ניחנו חלק מהחוגים "הפרוגרסיביים", ויתרה מזאת – אף לא אחד מאיתנו זקוק לשפירו בכדי לדעת נבזיות פרוגרסיבית מהי. אך מה ששלושתם הבינו, ומה ששפירו לא מבין או לא מקבל, זה שעם חלאות אין להתווכח. לפיכך, יש לדבר מעבר להם, אל אותם אנשים – שלשמחתנו מהווים את הרוב – שרוצים לשמוע, מוכנים להשתכנע ופתוחים לרעיונות חדשים. אליהם יש לפנות כאנטי-תזה המכובדת, הראויה והמרשימה של אותו שמאל נבזי. ההפך הגמור מהמתכון של שפירו.

שפירו מסיים את כלל מספר 8 שלו בדברים הבאים: "אל תלכו אחרי אנשים. לכו אחרי עקרונות". ובכן, הצדק עמו. ומן הסיבה הזו בדיוק אין ללכת אחר שפירו. במקום זאת, טוב נעשה כולנו לו נלך אחר עקרונותיו של שיח רציונלי המבוסס על עובדות, על נכונות ללמוד דברים חדשים, אך המבוסס גם על נכונות להגן בנחישות על מה שנראה לנו כנכון, ראוי וצודק. הבה לא נבלבל בין איתנות שמרנית לוולגריות ולפופוליזם.


שגיא ברמק

עמית מחקר בקרן תקווה, מנהל לשעבר ומייסד שותף באתר. איש חינוך, הומניסט-חילוני ודוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטה העברית.