13 שנה למלחמת לבנון השנייה: האם נפטרנו מעונשו של זה?

מלחמת לבנון השנייה הותירה חותם עמוק על לבנון, חזבאללה וחסן נסראללה בפרט. הנזק שנגרם לביירות ולדרום לבנון הפתיע והביך את חזבאללה, ואף גרם לנסראללה להתחרט שהורה על הפעולה שהובילה למלחמה – פיגוע החטיפה בזרעית. למרות שהמלחמה הפתיעה גם את הציבור הישראלי ועלתה למדינת ישראל במחירים פוליטיים, כלכליים וחברתיים לא מבוטלים, בראיית חזבאללה, היא לא הרתיעה את ישראל באותו האופן שהיא הרתיעה אותו עצמו ממלחמה נוספת. 

בשנים שחלפו מאז אותו קיץ בשנת 2006, חזבאללה בתמיכת משמרות המהפכה של איראן, בנה ללא לאות את כוחו הצבאי במידה שתגרום לישראל לחשוב "אלף פעמים", במילותיו של נסראללה, לפני שתפתח במלחמה נגד הארגון השיעי ולבנון. מעבר לעשרות אלפי הרקטות "הטיפשות", חזבאללה שאף להצטייד בטילים ארוכי-טווח ומונחי מערכות ניווט. בנוסף, הוא שכלל את תכניות המתקפה הקרקעיות שלו, בין היתר באמצעות מנהרות תת-קרקעיות לשטח ישראל.

למול זאת, מדינת ישראל על זרועות הביטחון שלה האיצה את המערכה נגד הארגון והתחזקותו הפוליטית והצבאית, תחת כלל מנחה אחד – הימנעות מהסלמה שתוביל לעימות צבאי רחב. במסגרת המערכה, עלה מספר הדמויות המרכזיות בחזבאללה אשר מצאו את מותן בדרכים שקטות יותר או פחות, בהן רמטכ"ל הארגון, עימאד מורניה, ראש מערך פיתוח אמצעי לוחמה וטכנולוגיות, חסן לקיס, ומקימי תשתיות הטרור מסוריה, ג'יהאד מורניה וסמיר קונטאר. כאשר הצבא הסורי נחלש אגב מלחמת האזרחים, צה"ל החל לתקוף העברות אמצעי לחימה מתקדמים מאיראן, דרך סוריה ללבנון; על פי רוב, מבלי ליטול אחריות. בתנאים האלה, כששני הצדדים אינם מעוניינים במלחמה, וכשישראל שומרת על מרחב הכחשה ומכבדת (ברוב המקרים) את הקווים האדומים של חזבאללה, הגבול הצפוני נותר שקט ויציב. 

בשנים האחרונות המערכה בין ישראל לחזבאללה נעה למישורים המדיניים והלכה ונעשתה "רכה" יותר. בהובלת ארה"ב, הוכבדו הסנקציות הכלכליות על חזבאללה ועל המערכות המדינתיות המסייעות לארגון. כמו כן, הוגבר השימוש בכלים דיפלומטיים להפעלת לחץ עקיף על חזבאללה להתרחק מהגבול ולהתפרק מיכולות צבאיות מסוימות. ארה"ב, צרפת ומדינות נוספות התבקשו לסייע בהעברת מסרים לממשלת לבנון ודרכה לחזבאללה, וגם בבמה של האו"ם נעשה שימוש כדי לאיים על הארגון לוותר על פרויקט ייצור הטילים המדויקים על אדמת לבנון. אגב כך, מודיעין איכותי שהיה ברשות ישראל נחשף בפומבי למטרות הרתעה ודה-לגיטימציה, במקום להישמר כתשתית סודית לפעולות התקפיות. 

אבל ההתרחשות שמצביעה יותר מכל על השינוי הדרמטי ביחסים בין ישראל לחזבאללה היא ההסכמה הלבנונית לניהול מגעים עם ישראל, בתיווך אמריקאי, על הסדרת הגבול הימי בין המדינות. הסכמה זו, מחודש מאי האחרון, לא יכלה להינתן ללא תמיכת חזבאללה המהווה כיום גורם כוח בעל השפעה מכרעת על הפוליטיקה הלבנונית. למעשה, כבר לפני יותר משנה, נסראללה התייחס ל"מאבק הנפט והגז", והביע תמיכה בשיחות לפתרון מחלוקת הגבול שיביאו לתחילת הקידוחים בצד הלבנוני ולהעשרת קופת המדינה. נסראללה אף הצהיר שהוא מוכן להעמיד את היכולות הצבאיות של ארגונו – המסוגלות, לדבריו, להכות באסדות הגז של ישראל בים התיכון – לטובת חיזוק עמדת המיקוח של לבנון, על מנת לוודא שהממשלה עומדת על האינטרס הלאומי במשא ומתן. 

תלות כלכלית עתידית של שתי המדינות בגז המופק בים התיכון עשויה לסמן שלב חדש ביחסים בין ישראל לבין לבנון וחזבאללה. משקט המבוסס על מאזן הרתעה לשקט המבוסס על אינטרסים משותפים, ואפילו שיתופי פעולה נקודתיים (כגון חיבור של לבנון לצינור העתיד להוביל את הגז מאגן הים התיכון, דרך קפריסין לאירופה). כשמלחמה עלולה להביא לפגיעה פיזית בקידוחי הגז, להרחקת החברות והמשקיעים הזרים המעורבים בפרויקטים הללו ולהפסקות חשמל (בעיקר בלבנון) ולהפסדים כלכליים, לשני הצדדים יהיה עניין כפול ומכופל בהימנעות ממלחמה.  

כך, מארגון הטרור שגרר מדינה שלימה למלחמה, חזבאללה היום משולב יותר מתמיד בממשל הלבנוני ומשקלל בפעולותיו גם את האינטרס הלאומי הרחב של מדינת הארזים. כוחו הצבאי והפוליטי מחייב אותו ליתר זהירות מול ישראל. גם ישראל מצדה פועלת בזהירות רבה יותר, בעיקר במישורים חשאיים ודיפלומטיים. ואולם, ברקע תמיד קיים סיכוי להידרדרות, כשחזבאללה מצדו עלול להתגייס לטובת איראן ולחמם את גבול הצפון כחלק מהתנגדות ללחצים האמריקאים על טהראן; וישראל מצדה עשויה להחליט לפעול באופן תקדימי בלבנון נגד האיום הנשקף לה מייצור הטילים המדויקים.