בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

169 שנים למניפסט: קרל מרקס בראי הזמן...

169 שנים למניפסט: קרל מרקס בראי הזמן

,
לפני כ-169 שנים ראה אור אחד מהטקסטים המשפיעים ביותר בהיסטוריה האנושית - המניפסט הקומוניסטי. האם התורה של המחבר האגדי עדיין רלוונטית?

רוח בלהות מהלכת באירופה – רוח-הבלהות של הקומוניזם.

במילים אלו נפתח, לפני לא פחות מ-169 שנים, אחד מהמנשרים השפיעים ביותר בהיסטוריה האנושית שחיברו פרידריך אנגלס וקרל מרקס. למעט אולי הדתות המונותאיסטיות הגדולות או האמונה בדמוקרטיה בזמנינו, קשה לחשוב על רעיון שהשפיע יותר על ההיסטוריה האנושית מאשר הקומוניזם, רעיון שהקריבו את עצמם למענו רבבות רבות של אנשים ברחבי העולם. אך ״השפיע״, בלשון עבר, היא מילת המפתח כאן. שכן הקומוניזם, כתפיסת עולם, איננו עוד- ובצדק- עמדה פילוסופית ופוליטית מקובלת בשמאל, גם אם זה נוטר עדיין את טינתו הילדותית-משהו כלפי הקפיטליזם, אויבו הנצחי והבלתי מנוצח. מבחינה פילוסופית ותרבותית, נראה כי השמאל בן-זמננו- שמאל המכנה את עצמו כשמאל ״חדש״, רחוק מרחק שנות אור מהגותו של מרקס, שבעצמו נזנח, כהשראה אינטלקטואלית, לטובת דמויות ססגוניות יותר (וצרפתיות!) דוגמת מישל פוקו וז׳אק דרידה. השמאל בן-הזמן לא רק שאינו יכול לקבל אמירות רבות המופיעות בכתביו של מרקס, כמו למשל האמירה הבאה המופיעה במניפסט, לפיה הבורגנות, במעשי אלים-משהו ״… מספחת אל הציוויליזציה את כל האומות, לרבות את הפראיות שבהן״, אלא מוצא את עצמו מבולבל מהעובדה שהמהפכן הגדול בכל הזמנים היה לא אחר מאשר גבר לבן.

ואולם דווקא בגלל חוסר הרלוונטיות היחסי של מרקס לשיח הפוליטי בן-זמננו, ניתן לבחון בחופשיות יחסית את חיוניות תורתו. במלות 169 שנים לפרסום המניפסט הקומוניסטי, עולה השאלה האם יש בכלל טעם ללמד אודותיו, למשל בבתי הספר או באקדמיה? האם יש לחשוף סטודנטים לכלכלה (ובכלל) להגותו של מרקס? האם, במילים אחרות, קרל מרקס אודנו רלוונטי באיזשהי צורה לימינו?

מרקס: הבהרות הכרחיות

לפני שנענה על השאלה הזו, חשוב שנתחיל במספר הבהרות הכרחיות. ראשית, חשוב להבהיר כי אין כל קשר בין מרקס האדם וההוגה ובין תופעת הטוטליטאריזם של המאה העשרים וספציפית הקומוניזם הסובייטי. לא רק שמרקס עצמו התייחס בבוז לרוסיה בת-זמנו, בה ראה מדינה נחשלת, ברברית למחצה, המגלמת ״דספוטיזם אסיאתי״ (בהערת אגב נציין כי מרקס סבר שהמהפכה הקומוניסטית תפרוץ במדינות המתועשות ביותר של מערב אירופה ולא במדינה חקלאית ונחשלת כרוסיה), אלא שלמעיין בכתביו יהיה קשה למצוא איזכורים אודות הקמתה של מדינת משטרה, דיקטטורה של מפלגה, צנזורה על התקשורת, עבודה בכפייה למתנגדי משטר, הגליות המוניות והוצאות להורג- של פועלים ובורגנים כאחד. הפשעים הסובייטים מעולם לא היו חלק מתפיסתו של מרקס, תפיסה שנשענה, למרות המהפכנות שבה, על המסורת הדמוקרטית המערבית ועל שאיפתה לחירות. על כן חשוב להבהיר ולהדגיש כי לא רק שמרקס אינו אחראי ולא היה מאשר את אשר עשו בשמו לנין וסטלין, אלא שסביר להניח שאילו מרקס עצמו היה חי בברית-המועצות, הוא היה מסיים את חייו בגולאג.

שנית, עלינו להבהיר כי מרקס כתב תחת תנאים שונים באופן קיצוני מאלה של ימינו. מרקס כתב בשיא ימי המהפכה התעשייתית, תקופה שבה, בין היתר, עבודת ילדים הייתה עניין שבשגרה, תקופה שבה רגולציה על תנאי העבודה או תנאי הבריאות היו חזון רחוק, ובתקופה שבה גיל החיים הממוצע של פועל במנצ׳סטר היה נמוך כבמחצית מזה של בן-ימינו. רוח התקופה משתקפת בדברים הבאים הלקוחים מהמניפסט:

״התעשייה בת-זמננו הפכה את בית-המלאכה הקטן של האומן הפטריארכלי לבית- החרושת הגדול של בעל-ההון התעשייתי. המוני הפועלים, הנדחסים בתוך בית- החרושת, מאורגנים בצורה צבאית. מעמידים אותם, משל היו טוראיי תעשייה, תחת פיקוח של מערכת מפקדים זוטרים וקצינים. אין הם אך ורק משרתיהם של מעמד הבורגנים, של מדינת הבורגנים, אלא משועבדים הם מדי יום, מדי שעה על-ידי המכונה, על-ידי המשגיח ועל-ידי הבורגני… עריצות זו קטנונית יותר, מרושעת יותר, מרגיזה יותר, ככל שהיא מצהירה גלויות יותר, כי הרווח הוא-הוא תכליתה״.

הייתה זו בפשטות תקופה שבה קשה היה להבחין באנושיות המסתתרת מאחורי הדבר הקרוי ״קפיטליזם״. טענתו של מרקס, באותה העת, הייתה שרכוש הוא כוח על אנשים, ולא רק סחורה. כלומר, החזקה ברכוש- והכוונה היא לשליטה על אמצעי ייצור ולא על החזקה ברכוש פרטי- שבו תלויים אנשים אחרים למחייתם, מעניקה לבעל ההון כוח ממשי על חייהם.

אירועי השעה הובילו את מרקס לטעון, בשגיאה נחרצת, שהקפיטליזם הוא שיטה כלכלית בזבזנית, לא יעילה במובנים רבים, בעלת סתירות פנימיות ותנע בלתי נשלט ליצירת מונופולים (ריכוזי הון) מצד אחד, ומשברים כלכליים מחזוריים מצד שני. במניפסט הוא כתב, למשל, כי ״די אם נזכיר את משברי המסחר, החוזרים מפקידה לפקידה ומסכנים במידה הולכת-וגדלה את קיום החברה הבורגנית כולה ומעמידים אותו בסימן שאלה״. הקפיטליזם, אליבא דמרקס, אחראי היה לדמורליזציה חברתית ולהשריית חוסר ביטחון תמידי, כמו גם לייאוש ולחרדה.

לאור זאת, חשוב להבהיר, ופה אנחנו כבר בנקודה השלישית שלנו,  כי היסוד ההומניסטי נוכח תדיר בכתביו של מרקס. כך למשל בכתיבתו כנגד תופעת הניכור. מרקס התנגד לתפיסה הרואה בעבודה כורח שלילי, מעין הכנה לחיים האמיתיים- חיי הפנאי. במקום זאת, מרקס טען שטיב ותנאי העבודה הם חלק בלתי נפרד מאנושיותו של האדם. כפי שהוא מציין באחד מכתביו: ״מה מכיל הניכור שבעבודה? ראשית, שהעבודה היא חיצונית לפועל, דהיינו שאין היא שייכת למהותו; וכתוצאה מכך אין הוא מגשים את עצמו באמצעות עבודתו, אלא מכחיש את עצמו לידה, אינו חש עצמנו בטוב בשעת עבודתו, אלא מרגיש עצמו אומלל… לכן חש עצמו הפועל אצל עצמו רק לאחר העבודה, ובעת העבודה הוא מחוץ לעצמו. כשהוא בראשות עצמו אין עובד, כשהוא עובד אין הוא בראשות עצמו… אופיה המנוכר (של העבודה) מתבלט אפוא בכך, שמרגע שאין הסיפוק עוד הכרח פיזי נמלטים מן העבודה כמו מן המגיפה…״. מרקס סבר אם כן שהקפיטליזם, כמערכת ייצור, שולל במובנים מסויימים מהאדם את אנושיותו. מן הזווית הזאת, ניתן לפרש את המהפכנות של מרקס כתפיסת עולם המבקשת להעניק חירויות מהותיות לרוב האוכלוסיה- למעמד הפועלים. רק דרך השיטה הקומוניסטית, טעה מרקס לחשוב, יהיה להמוני הפועלים את היכולת לממש את עצמם כבני אדם, יכולת שנמנעת מהם תחת המשטר הקפיטליסטי הנוכחי, שמאפשר רק לשכבה מומצמת של בעלי הון לפרוח. באופן דומה, כאשר מרקס ביקר את הדמוקרטיה הפוליטית, הוא לא עשה זאת מתוך רצון לבטלה, אלא להיפך. מרקס ביקר את הדמוקרטיה הפוליטית מפני שחשב שאין בה די. הוא שאף להרחיב את הדמוקרטיה אל מעבר לתחום הפוליטי, הרחבה שתוביל לביטול המעמדות החברתיים ובכך גם לניצולו של אדם על ידי אדם אחר.

רביעית, עלינו להבהיר כי מרקס היה נטורליסט שביקש להיות נאמן למתודה המדעית (בכך הוא נכשל באופן חרוץ), וזאת להבדיל מהסוציאליזם האוטופי שקדם לו. מרקס התנגד נחרצות לדת ולכל פנייה ל״על טבעיות״. כפי שמצויין במניפסט, באותו החלק שבו דווקא משבח מרקס את תפקידה של הבורגנות, על כך שהיא ״טיבעה במים הצוננים של התחשיב האנוכי את הרטט הקדוש של ההזיה הדתית״. אמנם, הבעיה של מרקס ושל ממשיכיו הייתה בדיוק זו- שהם לא היו מדעיים מספיק והגותו של מרקס עצמה הפכה לדוגמה  לא רק בידי ממשיכיו, אלא בידיו שלו, למשל במחשבתו כי הקומוניזם הוא בלתי-נמנע.

חמישית ולבסוף, עלינו להבהיר שמרקס, יותר לרע מאשר לטוב, הוא חלק בלתי-נפרד מהמסורת המערבית שלנו. יש אמנם מי שמנסים להציג את מרקס כמי שסטה מהמסורת המערבית, אך הטענה הזו, כשלעצמה, נכונה לגבי מהפכן, מורד או תופעה רחבה יותר בהיסטוריה. מרקס לא סטה מהמסורת המערבית יותר מהוגים אחרים דוגמת פרנסיס בייקון, אדם סמית, פרידריך ניטשה או זיגמונד פרוייד. למעשה, זה די ברור שמרקס לא יכל אלא להופיע בתרבות המערבית. כשלעצמה, הנקודה הזו איננה חשובה יותר מידי. כל מה שהיא עושה זה רק לחשוף את המורכבות והבעייתיות בכל דיבור אודות ״המסורת המערבית״.

לפח האשפה של ההיסטוריה

גורו לכם, המעמדות השליטים, מפני המהפכה הקומוניסטית. לפרולטרים אין מה לאבד בה זולת כבליהם. אך הם יזכו לעולם כולו. פרולטרי כל הארצות, התאחדו!

ייתכן וההבהרות שציינו בחלק הקודם פוטרות את מרקס מאחריות היסטורית למעשי הזוועה שבוצעו בשם תורתו. ייתכן גם והן משהות במעט את השיפוט שלנו אודות מוח חריף במיוחד. אך הן אינן מבטלות היבטים שלמים בהגותו שעלינו להשליך לפח האשפה של ההיסטוריה. הבא נמנה מספר דוגמאות:

במניפסט, מרקס מציין כי ״דברי ימיה של כל חברה עד כה הם דברי הימים של מאבקים מעמדיים. בן-חורין ועבד, פטריצי ופלבי, אדון וצמית… בקיצור – מנצלים ומנוצלים עמדו בניגוד מתמיד זה מול זה, ניהלו מאבק בלתי פוסק… מאבק שהסתיים בכל פעם בעיצובה-מחדש של החברה כולה….״. מלחמת המעמדות, כתהליך כלל-היסטורי נמשך, היא אפוא אבן יסוד בתורתו של מרקס שאנחנו יכולים להפסיק להתייחס אליה ברצינות. אמנם, מעמדות חברתיים אכן קיימים, ואפילו קיימים אי-אלו קונפליקטים מעמדיים. אך אין, ומעולם לא הייתה בחוץ, מלחמת מעמדות. כהשערה אמפירית, מרקס שגה.

באופן דומה, עלינו לזרוק לפח האשפה של ההיסטוריה את אמונתו של מרקס בדטרמיניזם היסטורי (מטריאליזם דיאלקטי) שיוביל, בודאות, לקריסת הבורגנות, לשליטת הפרולטריון ולביטול המעמדות החברתיים. כשמרקס כתב כי ״הבורגנות לא זו בלבד שחישלה את הנשק המביא עליה כליה; היא גם העמידה את הגברים שיאחזו בנשק זה – את הפועלים בני-זמננו, את הפרולטרים״, בקעו מקולו צלילי הדרטמיניסט. כדי להבין את מידת המשוכנעת שלו ושל אנגלס באי-נמנעות העתיד הקומוניסטי, די אם נצטט את דברי ההספד של האחרון שנאמרו מעל קברו של מרקס בשנת 1883: ״כשם שדארווין גילה את חוק-ההתפתחות של הטבע האורגני, כך גילה מארכס את חוק-ההתפתחות של ההיסטוריה האנושית״. דא עקא שלהיסטוריה אין חוק התפתחות, או לכל הפחות- טרם גילינו אותו. אין מלחמת מעמדות ואין דטרמיניזם.

גם את טענתו השלישית של מרקס, לפיה היחסים הכלכליים מגדירים, בכל חברה וחברה, ובאופן בלעדי, את התרבות במובנה הרחב רשאים אנו לבטל. המחשבה לפיה אופן הייצור הכלכלי ואופי השליטה באמצעי הייצור מכריעים באופן בלעדי והכרחי, בכל מצב ובכל מקום, את צורת המשטר הפוליטי והמבנה התרבותי היא דוגמה ומשאלת לב, לא מדע. למעשה, מי ששולט בחוק ובמדינה (ב״מבנה העל״ הפוליטי) שולט בכלכלה על ידי מיסוי, מכסים, סובסידיות, מטבע, דיני עבודה, חקיקת רווחה וכו׳, ולא, כפי שסבר מרקס, שמי ששולט בכלכלה שולט בחוק ובמדינה. המעניין הוא, ששום גישה כלכלית, ובטח שלא המטריאליזם הדיאלקטי של מרקס, אינה יכולה להסביר את מרקס ואנגלס עצמם, כאינטלקטואלים המצדדים במאבק המעמדי של הפועלים. בהוויתם הפריכו השניים את אחד מהעקרונות  הבסיסיים ביותר שבהגותם. באופן דומה, אין להסביר באמצעות ההגות של מרקס את אשר התרחש באוקטובר 1917 ברוסיה, שם הוכח כי נחישות פוליטית של קבוצה קטנה של אנשים יכולה להביא למיסודו של משטר קומוניסטי אימתני. ברוסיה לא הבסיס הכלכלי יצר מבנה-על פוליטי, אלא בדיוק ההיפך!

לבסוף, מפאת קוצר היריעה, עלינו להיפטר מהיבט רביעי בתיאוריה של מרקס, והוא המחשבה לפיה המדינה היא איננה אלא מכשיר בידיו של המעמד הבורגני, אינסטרומנט המאשר ואוכף את היחסים הכלכליים הבורגנים. הקביעה לפיה המדינה היא כלי בידי המעמד הבורגני השליט, כשזו נקבעת א-פריורית, גם היא אינה אלא דוגמה. השאלה בשם אילו אינטרסים פועלת המדינה צריכה להיות כפופה למחקר אמפירי, לא לסיסמאות. למעשה, מדינת הרווחה הקיימת עויינת במידה רבה דווקא את בעלי ההון בהיותה מכשיר לחלוקה מחדש של הון.

סוף דבר

מה נותר אם כך מהגותו של מרקס, בהינתן שמלחמת מעמדות אינה בנמצא, בהתחשב בכך שדטרמיניזם היסטורי המבטיח את ניצחון הפרולטריון הוא מקסם שווא, לנוכח העובדה שהבסיס הכלכלי אינו מגדיר (אם כי הוא אכן מתנה) את מבנה העל התרבותי-פוליטי של החברה, ולאור הראיות לפיהן המדינה היא דווקא כלי בידי הסוציאליסטים לחלוקה מחדש של הון, ולא כלי בידיהם של בעלי ההון? התשובה היא "לא יותר מדי". ואם כך, האם יש בכלל טעם ללמד אודות מרקס? חזרנו לשאלה שעמה פתחנו את דברינו.

התשובה שלי לשאלה היא שכן, יש טעם ללמוד על מרקס, אך לא בגלל החיוניות שבהגותו- חיוניות שאינה קיימת, כפי שניסיתי להראות. אלא, רצוי ללמוד את מרקס מפני שאפילו אוייבו הנחרץ ביותר של הקפטליזם ידע למצוא בו את מעלותיו, זאת בניגוד לרבים כל כך מהשמאל ״החדש״, שבורותם אינה מאפשרת להם אפילו זאת. מרקס, כך אני סבור, היה אדם שלא היסס לחשוב בכוחות עצמו. לו היה יכול לחזות בעולם המערבי בן-זמננו, אין בעיני ספק שהיה מודה בשגיאתו אודות הקפיטליזם. גם אם לא היה מצטרף למחנה השמרני (ולא הייתי מבטל אפשרות זו כלאחר יד), לבטח היה מוצא את עצמו במחנה השמאל ״הישן״, אותו המחנה שעל אף שעדיין מאמין באליל הסוציאליסטי, מוחו טרם נדבק בפוליטיקת הזהויות שמרקס, כגבר לבן, היה מגנה כריאקציונרית,  ובג׳יבריש הפוסט-מודרני, זרם פילוסופי שמרקס המודרניסט היה מוצא כתופעה של הקפיטליזם המאוחר. כפי שציין מרקס בכבודו ובעצמו במניפסט הקומוניסטי:

הבורגנות מילאה בהיסטוריה תפקיד מהפכני יוצא מן הכלל.


שגיא ברמק

מנהל לשעבר ומייסד שותף באתר. בנוסף, מוביל את תכנית אקסודוס למחשבה ליברלית. איש חינוך, הומניסט-חילוני ודוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטה העברית.