בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

מר "ממלכתיות": נאומו המבולבל של נשיא השמ...

מר "ממלכתיות": נאומו המבולבל של נשיא השמאל

,
נאומו של ריבלין גדוש בבלבול, פאתוס ורומנטיזציה חסרת שחר של ממלכתיות אבודה. מה רוצה מאיתנו נשיא המדינה?

"אבדה הממלכתיות", כך זעק אתמול בכנסת נשיא המדינה ראובן ריבלין, באחד מהנאומים המוזרים ביותר שנאלצה לשמוע המליאה מאז ומעולם. משמאל זכה הנאום לתשבוחות רבות בעוד שמימין גרף גינויים חריפים. אישית, מצאתי את עצמי בעיקר אובד עצות כאשר קראתי את הדברים. קשה מאוד לשבח או לגנות נאום כל כך מבולבל וחסר קוהרנטיות. חשבו על כך רגע. מצד אחד, עומד הנשיא ומכריז כי בית המשפט, "שומר הסף", ביצע לא פחות מהפיכה שלטונית (!). מנגד, רגעים ספורים לאחר מכן, מתרעם ריבלין על הניסיונות להחליש את בית המשפט, את אותו המוסד שביצע הפיכה שלטונית. מוכרח השומע לתהות מדוע שלא נרצה להחליש את אותו מוסד מהפכני. האם זה לא מתבקש מדברייך, אדוני הנשיא?

באופן דומה, ריבלין הודה בנאומו במשתמע כי התקשורת היא מעוז שמאלני, מתסיס לפרקים, ומחרחר מדון לא אחת. הוא אף הודה כי יש "לחייב" אותה להיות מגוונת יותר. אולם, מיד לאחר מכן, הוא מגנה את הפגיעה בתקשורת ומכנה אותה ככנועה ומוחלשת. מה קורה כאן? נראה כי ריבלין אחוז סתירות, או אולי סתם פשוט מבולבל.

אל לנו להרים ידיים. בטרם ננסה לחדור אל מעבר לעלטת הבלבול ולגעת בלב העניין, עלינו לפוצץ מספר בלונים שהפריח כבוד הנשיא. נתחיל אפוא עם בית המשפט. רצוי להבהיר כי בניגוד לדברי הנשיא, הימין אינו נגד בית המשפט, אלא מתנגד לשלטון השופטים. הימין תומך ברשות שופטת עצמאית ומאוזנת, אך מתנגד קיומה של רשות-על שופטת המכפיפה אליה את שאר הרשויות. כפי שכבר צוין, מה יכול להיות יותר לגיטימי מניסיון להחליש מוסד שזה עתה ביצע הפיכה שלטונית, לפי דבריו של הנשיא עצמו. באותה נשימה, מיותר לציין כי בית המשפט רחוק מלהיות אסקופה נדרסת. גוף מושפל וכנוע לעולם לא היה מעז להכניס את אלאור עזריה לכלא למרות דעת הקהל והלך הרוח הפוליטי. העובדות מדברות בעד עצמן.

נעבור לבלון התקשורת. האם ישנו אדם המאמין לדבריו של ריבלין, לפיהם התקשרות בישראל הינה "חלשה ומתחננת על חייה"? לא ברור בדבריו מה בדיוק "חלש" כרגע בתקשורת הישראלית, באיזה אופן הוחלשה, מלבד בביקורת. האם רודפים עיתונאים בישראל, אוסרים אותם, סותמים פיות, מצנזרים מישהו? בדיוק להיפך, התקשורת תמיד עשתה ועושה גם כיום כרצונה. הימין, חשוב להדגיש ולהבהיר, לא רוצה תקשורת חלשה כשם שהוא לא רוצה בית משפט כנוע. הוא רוצה תקשורת חופשית וריסון שיפוטי.

הבלון הרטורי האחרון שחשוב לפוצצו הוא טענתו של ריבלין לפיה בישראל של ימינו "שלטון הרוב הוא השליט הבלעדי". האמנם בישראל מתקיימת עריצות הרוב, האם רודפים בישראל מיעוטים? האם הרוב בישראל נעדר גבולות ושלוח רסן, האם הוא אינו כפוף לשלטון החוק? על מה, למען השם, מדבר הנשיא? לא דובים ולא יער. בית המשפט אינו כנוע, התקשורת אינה מתחננת על חייה והרוב במדינת ישראל מודל 2017 אינו כל יכול. הרוב הנוכחי, כמו גם השלטון הנוכחי, אינו פחות סובלני, פחות נוח לפשרות או פחות מוכן לדיאלוג מכל רוב או שלטון אחר שהיה לפניו.

מכאן, יש להבין מה רוצה נשיא ישראל תמוה זה, השופך אינספור ביקורות חמוצות אשר חסרות כל בסיס במציאות. כיצד עלינו להבין את נאומו? ובכן, התשובה טמונה במילת הקסם של נאומו – "ממלכתיות". לא בכדי זכה הנאום לכינוי "נאום אובדן הממלכתיות של ריבלין".  לא זה המקום לפרט אודות טיבה של הממלכתיות ההיסטורית המזוהה עם בן-גוריון ומפא"י. מה שחשוב להבין, בהקשר הנוכחי, זה שנס הממלכתיות משמש היום את מתנגדי הימין כאמצעי רטורי בניסיונם לבלום שינוי בסטטוס קוו. מחנה השמאל, וריבלין בראשם, מנסים אמנם לצייר את הממלכתיות כמעין תפיסה שהיא מעל ומעבר לפוליטיקה, דבר מה נייטרלי ומאחד שאף אדם אוהב עם וארץ לא יכול להתנגד לה. איך כתבה שלי יחימיבוץ', שהזדרזה לחבק את הנשיא ריבלין, "עגום שדברים ממלכתיים, מאחדים, מגוננים על מוסדות המדינה… מעוררים התפעלות שכזו".

בפועל, כל הדיבור על "ממלכתיות" הוא למעשה הכנסתה של פוליטיקה שמאלנית-סוציאליסטית בדלת האחורית. הממלכתיות של ריבלין היא ממלכתיות פוליטית פרוגרסיבית שהשמאל מחבק שלא בכדי. זוהי ממלכתיות שכולה סוציאליזם – השיטה הכלכלית היחידה שבאמצעותה יכולות האליטות הישנות לשמור על כוחן במנגנון הציבורי – ורב-תרבותיות. אפשר לומר זאת גם כך: "הממלכתיות" שבה עושה ריבלין שימוש רטורי היא בסך הכל דרך מתוחכמת לומר "אני לא אוהב את המפנה השמרני שנתניהו מנסה לחולל". השמאל ושומרי הסף הם "ממלכתיים". הימין שמבקש לחולל שינויים מבניים וליישם את השקפת עולמו הוא "לא ממלכתי". ובכן, אם זוהי הממלכתיות, מי צריך אותה בכלל?

ריבלין יודע היטב שהיסטורית, הממלכתיות אפשרה לגופי השלטון לבצע דה-לגיטימציה לקבוצות מיעוט פוליטיות. זהו פרדוקס נהדר של ההיסטוריה, לפיו תפיסת העולם שבעבר שימשה את הרוב להוציא את המיעוט מהכלל, משמשת היום אנשים כמו ריבלין לנגח את כוחו של הרוב. הרומנטיזציה הממלכתית של ריבלין משוללת יסוד וחסרת אחיזה במציאות.


שגיא ברמק

מנהל ומייסד זווית אחרת. בנוסף, מוביל את תכנית אקסודוס למחשבה ליברלית. איש חינוך, הומניסט-חילוני ודוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטה העברית.