בחירת העורך

READING

מגבלות השוק החופשי: על כוסות חד פעמיות, מוסר ואיכו...

מגבלות השוק החופשי: על כוסות חד פעמיות, מוסר ואיכות הסביבה

,
היכולת של כוחות השוק לפתור בעיות של איכות הסביבה מוגבלת, כפי שיודגם באמצעות השימוש בכוסות ושקיות חד-פעמיות. כיצד היפנים מתמודדים עם הסוגיה, ואיזה כיוון ישראל יכולה לקחת?

אני בטוח שרבים מכם חשים צביטה בלב כאשר אתם זורקים עוד כוס חד-פעמית לפח. קיים קושי רב לאמוד את כמות הפסולת שאנו מייצרים. כל עוד מדובר באנשים בודדים המשתמשים בכלים חד-פעמיים, אין הדבר נורא כל-כך; אולם לעיתים אנו נחשפים להשלכות מרחיקות הלכת של השימוש בכלים חד-פעמיים – באמצעות מבט חטוף בפחים של מסעדות, במטבחי הצבא או במקומות העבודה, תינתן לנו תמונה מדויקת יותר של הכמות אותה אנו משליכים לפח בכל יום. כאמור, העובדות הללו גורמות לצביטה בלב, אך קיים אירוע אחד הגורם לכולנו זעזוע עמוק בכל פעם מחדש.

בכל שנה בחג הפסח כתבים נוהרים אל הכנרת על מנת לצלם את הררי האשפה שעם ישראל משאיר אחריו כאשר הוא נופש בטבע; כולנו מתרעמים על חוסר החינוך ועל הוולגאריות שיש בחברה שלנו. כתבים אמיצים מנסים לשאול חבורות של נערים שיכורים מה הסיבה שבגללה הם אינם טורחים לנקות את הזוהמה שאותה ייצרו, ונתקלים בקיר של חוסר כבוד וחוסר בגרות וברעש אדיר מהרמקולים שהנערים מביאים מהבית. אנו מעריכים ומהללים את אותם המתנדבים שמשקיעים מזמנם כדי לנקות את הזוהמה הזו, ושבזכותם אנו חשים ש"עוד לא אבדה תקוותינו".

נשאלת השאלה האם יש דרך לפתור את הבעיה? אני חושב שכן.

היד הנעלמה תפתור את הבעיה?

כלכלנים טוענים שהאדם הוא יצור מחושב ורציונאלי, ושהוא שוקל את התועלת של כל רכישה אל מול אלטרנטיבות אפשריות. כך, למשל, קיים ביקוש מצד לקוחות לקפה שניתן לקנות בשיטת ה-Take-away, ובעלי העסקים מצידם מצאו פתרון והם מעניקים היצע שעונה על הביקוש. אם נסתכל בהכללה על הסיבות לצריכה, נראה שלעיתים קרובות אנו רוכשים דברים כדי לחסוך זמן. לדוגמה, אנו קונים אוכל מוכן כי אין לנו זמן לבשל; ובאופן דומה, כוסות חד-פעמיות יעילות כשאין לנו זמן להכין קפה בבית או לשבת בבית הקפה.

אולם, חיסכון בזמן הוא לא הסיבה היחידה שבגינה יש לנו רצון עז לשתות קפה בכוסות פלסטיק. סיבה נוספת לכך היא שאם לא היו כוסות חד-פעמיות זה היה רע לעסקים. מספר המכירות של העסקים היה צונח, כיוון שאם נצטרך להתאפק בימים שבהם אין לנו זמן לצרוך קפה בישיבה, זה אומר שלא נקנה. אם לא נקנה עסקים יפסידו כסף, אנשים יאבדו מקומות עבודה, וההשפעה הכללית על הכלכלה תהיה רעה.

אם ניקח את הטענה הזו צעד אחד קדימה, הרי שצריכת מוצרים מתכלים היא חיובית מבחינה כלכלית. זאת, משום שנצטרך להמשיך לצרוך את אותו המוצר המתכלה עוד ועוד, ונמשיך לסובב את גלגלי הכלכלה. הקונספט לפיו קונים מוצר פעם אחת הוא רע לעסקים. לכן, המציאו את הרעיון של "השבתה מכוונת". אם נייצר מכונת כביסה שמחזיקה 20 שנה מבלי להתקלקל, ודאי שזה יגרום ללקוחות להיות מרוצים, אך זה יהיה רע מאוד ליצרן שבקושי ירוויח. לפיכך, אם נתכנן את מכונת הכביסה כך שתתקלקל אחת לשנתיים, ושהתיקון יהיה יקר מספיק כדי שאנשים יעדיפו לקנות מכונה חדשה, נוכל לעודד צריכה מוגברת שתהיה טובה לכלכלה. עבור רבים זה נשמע כמו תיאוריית קונספירציה, אך הסנסציה האחרונה מבית היוצר של חברת אפל שופכת אור על נכונות התופעה, למי שעדיין זקוק להוכחה.

יחד עם זאת, צריכה לא יכולה להיות אין-סופית אם מכניסים למשוואה את איכות הסביבה, דבר שלרוב הכלכלה מתעלמת ממנו. אם נייחס חשיבות גם לאיכות הסביבה, ניתן לטעון שלעיתים צריכה היא דרך להסיר אחריות מאיתנו. במקרה של כוסות חד-פעמיות, אנו קונים כוס פלסטיק, ולמעשה מעבירים את האחריות לפתרון הבעיה למישהו אחר. מישהו כבר יפנה את זה ויחשוב מה לעשות עם הררי הזבל, זאת לא הבעיה שלי.

כפייה של אחריות

למה צריך לחפש פתרון אצל כוחות השוק אם אפשר לפתור את הבעיה על ידי לקיחת אחריות, או על ידי כפייה של לקיחת אחריות? אם נאסור על ייצור, ייבוא וצריכה של כלים חד-פעמיים, אנשים יתרגלו וימצאו פתרונות על מנת לספק לעצמם את הנוחות שכלים חד-פעמיים מספקים לנו. והאמת היא שכבר קיימים מקומות בעולם אשר נוקטים פעולות בכיוון הנכון.

ביפן, למשל, לא תמצאו פחים ברחובות, ומדוע? הפסולת היא באחריות האדם שיצר אותה. אם אכלתם או שתיתם משהו, אתם תצטרכו לקחת את הפסולת איתכם עד שתגיעו הביתה או לחנות הנוחות הקרובה. היפנים משתמשים בלחץ חברתי ובפיקוח של האזרחים על עצמם כדי לשמור על סטנדרט גבוה של מחזור. מחזור הוא מפעל שכונתי; בכל בית יש לפחות חמישה פחי אשפה שונים, שכל אחד מהם מיועד לפסולת מסוג אחר. כל סוג פסולת נאסף ביום ובשעה שונים ואסור לערבב ביניהם. אם במקרה נוצר ערבוב בין סוגי הפסולת, והעירייה מגלה את זה, השכונה כולה תיענש. לרוב, העונש מתבטא בכך שבמשך שבוע או שבועיים לא יתבצע פינוי אשפה מהשכונה. במקרה כזה כל תושבי השכונה יתקעו עם חמישה פחי אשפה מלאים בפסולת למשך שבועיים. כדי להימנע מזה, ישנה תורנות שבה תושבי השכונה מפקחים על הפסולת. הם אחראים לבדוק שקית-שקית ולוודא שאין טעויות. אמנם חלק מהפסולת ביפן נועד לשריפה, אך עדיין לא תמצאו שקיות זרוקות ברחוב ולכלוך באתרי טבע. יפן, אם כן, היא דוגמה טובה לכפייה של לקיחת אחריות, אך היא אינה מתמודדת עם הבעיה השורשית – השימוש המוגבר במוצרים חד-פעמיים.

דוגמה קצת יותר קרובה אלינו ניתן למצוא באיטליה. שם לא נהוג לקחת את הקפה ב-Take-away, אלא לשתות אותו בעמידה בבית הקפה עצמו. אני לא יודע אם זה בגלל התודעה שלהם לאיכות הקפה או לאיכות הסביבה, אבל התוצאה מבורכת. אולם למרות הכל, גם באיטליה וגם ביפן ניתן למצוא כוסות חד-פעמיות, ולכן דרוש פתרון שונה.

תארו לכם עולם שבו אין כוסות חד-פעמיות כלל. אין איפה להשיג אותן. אתם רוצים לקנות קפה? מצוין, או שתשתו בבית הקפה או שתביאו כוס קפה תרמית מהבית. במקרה שאין לכם זמן לשבת בבית הקפה, או ששכחתם את הכוס שלכם בבית, ניתן יהיה לקנות בקלות כוס תרמית בבית הקפה או שתיאלצו לוותר ולהתאפק. משום מה, בשעה שאנו מחנכים את הילדים, אנחנו דורשים מהם איפוק, אבל כשזה מגיע לכך שאנחנו הלקוחות, איפוק נשמע כמו מילה גסה. אם אנחנו רוצים קפה עכשיו ויש לנו כסף לשלם, מדוע שלא נוכל לקנות? ובכן, אם אנו דורשים מילדינו איפוק, ניתן לדרוש איפוק גם מעצמנו – כל עוד איפוק זה יסייע בשמירה על איכות הסביבה. באיזה-שהוא שלב ביום, אני בטוח שתוכלו למצוא עשר דקות פנויות לשתות קפה בעמידה או בישיבה בבית קפה; בטח אם יש לכם כוס תרמית מהבית.

תארו לעצמכם כמה זבל יעלם אם רק נתאמץ, נתבגר וניקח אחריות על חשבון הנוחות שלנו.


גדי גרשוני

סטודנט לתואר שני באוניברסיטת נאגויה ביפן. מתמחה ביחסים בין-לאומיים, בנושאי תרבות ושפה, ובשפה היפנית ובתרבות היפנית בעיקר. עוסק בחקר הפער בין פרקטיקה ותיאוריה, ובחיבור של תרבות שפה וטכנולוגיה.