בחירת העורך

למה קשה לחיות כאן?

,
איך קורה מצב בו במדינה מתפתחת ומשגשגת כלכלית, כל כך קשה לחיות.

"מדינה" שמבטיחה "חמלה חברתית", היא מדינה נדיבה: היא רוצה 22 תאגידי שידור; רוצה משרד תרבות; רוצה לתת עשרות מיליונים למדעי הרוח; רוצה לתת קצבאות ילדים נדיבות; רוצה לתת מלגות לערבים; רוצה לממן צבא שמן ומיושן שחצי מהמשרתים בו מיותרים ומגויסים בשם "כור ההיתוך". לא רק זה: היא גם לא רוצה שיפטרו אותנו. אז מדינה נותנת להסתדרות להשתולל ולסגור שווקים לייבוא ולתחרות; מדינה מקימה חברות ממשלתיות חסרות אחריות כלכלית; מדינה רוצה לסבסד מפעלי טקסטיל, גם אם הם כושלים.

כמה טוב שיש מדינה שרוצה להיות אמא ואבא שלנו ולדאוג לנו. אבל מדינה, צריכה גם כסף למטרות האלו. לכן, היא מטילה "מיסים". באים מנהיגי פשוטי העם ואומרים "בואו נטיל מיסים על אנשים שהנטו שלהם גבוה!". הם לוקחים 50% מס מהמשכורת שלהם, לכן אלו עוזבים למדינות אחרות והתוצאה היא פחות כסף "למדינה".

כך מתחיל יוקר המחיה. האוכלוסייה החזקה עוזבת ומה שנשאר ממנה חמוש ברואי חשבון עם תכנון מס. נוצר שוק יפה של הלבנת הון וכל שנותר הוא להטיל מס על האנשים הפשוטים; על העשוקים והתמימים שמהווים טרף קל לרשות המס הפושעת. פשוטו כמשמעו, לוקחים מהעם יותר כסף, לכן יש יותר "עניים". הביטוח הלאומי לא מתפקד כי כולם (ובצדק) רוצים לדפוק את המערכת. או ליתר דיוק, להשיב את כספם שנלקח בכוח הזרוע.

מה עושה המדינה? היא מטילה מע"מ, מס שבח, "רישיון" ו-"אגרות". כל שקל שהאזרח מרוויח, או לפחות מחצית ממנו, הולך למיסים ישירים ועקיפים. בדלק, במזון, ברכב, בקניית דירה ועוד. יש יותר עניים אז הפוליטיקאים מבטיחים יותר "חמלה", הם אפילו מבטיחים 0% מס' לקשישים עניים. לבסוף, ל"מדינה" אין כבר כסף, היא אומרת "רגע, כל אחד צריך בית. אז נעשה מס של 50% על בית". אז לאנשים אין כסף לקנות בית, אז בא אחד "משה כחלון" ומציג את "המחיר למשתכן". הוא עושה את ה"מחיר למשתכן" לאחוז קטן מהאוכלוסייה. הוא גם כבישים ובתי ספר באזורים שאין בהם תשתיות וכך למעשה, מקים סלאמס ושיכוני עוני שאף אחד לא רוצה לגור בהם.

אך לאנשים אין בית.  אז הם הולכים לכיכר זועמים, הרי "מדינה" הבטיחה להם חמלה. ושלי יחימוביץ' כותבת "היי זאת שלי". וסתיו שפיר צועקת שמגיע לה דירה. ומשה כחלון נזכר שאבא שלו היה אלכוהוליסט של ערק בגבעת אולגה. ההנהגה עצמה משסעת אותנו זה בזה עד שחרב איש באחיו תהיה: החרדי רוצה את הישיבה שלו (אתה לא יהודי?!), החילוני רוצה את הצבא הלאומי שלו (אתה לא ישראלי?!), השמאלני רוצה את משרד התרבות שלו (מה אתה אספסוף?!) הסוציאליסט רוצה את ההסתדרות שלו (מה אתה חזיר?!).

ולמי לא נשאר כסף? לאותם אנשים קשיי יום, שהפוליטיקאים רימו. לנכים, לאלמנות, לחולים, לקשישים – לאנשים שבאמת לא שפר עליהם גורלם וצריך לעזור להם (ולא דרך מערכות מונופוליסטיות כמו הביטוח הלאומי, אלא במכשירים פיננסים וכלכליים יעילים יותר). לתלמידים, לחיילי החובה, ולסטודנטים, לדור העתיד, לא נותר דבר, כי המדינה שמה אותם במערכות ממשלתיות בזבזניות, ומוכרת אותם למען שאיפותיה הפוליטיות.

זוהי מציאותה של מדינה. זהו "המחבוש" בו נמצאים אזרחיה. זו הסיבה לכך שקשה לחיות פה. זה עשוי להשתנות. העידן בו פוליטיקאים משחררים את עצמם אך משעבדים את בני עמם, קרוב לסיום. שיח "שוויון בנטל" יחלוף ויהפוך ל"שוויון בחופש". שוויון ההזדמנויות יחליף את ההסתדרות. הכוח שנלקח מהעם ישוב לעם. ואנו הישראלים נקבל חזרה את השליטה על המדינה שלנו.

אז, אולי, לא יהיה כל כך קשה לחיות פה.


קרדיט תצלום:
Navyatha123
שתף:
 
  • טופז רם

    איש שיווק דיגיטלי, סטודנט למדעי המדינה בשערי משפט, פעיל למען כלכלה חופשית בישראל.