בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

Cracked Dreams: קץ החלום של מרטין לותר קינג?...

Cracked Dreams: קץ החלום של מרטין לותר קינג?

,
מרטין לותר קינג חלם שילדיו יחיו באומה בה לא ישפטו על פי צבע עורם, אלא על פי התוכן של אישיותם. פוליטיקה של זהויות וגירסתה הקיצונית של תרבות התקינות הפוליטית מאיימות על התגשמותו של חלום זה.

 

I have a dream that my four little children will one day live in a nation where they will not be judged by the color of their skin, but by the content of their character.

ב-15 בינואר, כבכל שנה מאז 1986, צוין יום מרטין לותר קינג בארצות הברית. על אחד מן המבנים שבאוניברסיטת אוראגון מתנוססות המילים I HAVE A DREAM מתוך נאומו המפורסם, אותו נשא אל מול כ-250,000 צופים, על אנדרטת הנשיא לינקולן שבוושינגטון הבירה. אותן מילים הפכו במהרה לסמל המאבק הבלתי אלים לשוויון זכויות אזרח בארה"ב. לפני כשנה סטודנטים דרשו למחוק את הציטוט ולהסירו משום שהוא "Less than fully inclusive", זאת מפני שהוא מתמקד בגזע ומתעלם ממגדר. "גיוון (diversity) הוא הרבה יותר מרק גזע. גזע משחק תפקיד חשוב כמובן, אך ישנם אנשים שמזדהים באופן שונה בנוגע למגדר שלהם, וכל מיני דברים כאלה". אחת הסטודנטיות טענה.

מזועזע מן המחשבה שהטלת הספק בערכיו הליברלים של אותו אדם גדול היא תחילת התהליך למחוק את חזונו החשוב מעל דפי ההיסטוריה, השקעתי מחשבה בעניין. הרי סתימת פיות איננה פיתרון ראוי להתמודד עם רעיונות, אווילים ככל שיהיו. ל"לוחמי הצדק החברתי", דוגמטיים ככל שיהיו, עומדת הזכות לערער על המוסכמות, הערכים, הנורמות, החוקים והרעיונות של החברה. חופש המחשבה והביטוי הם ערכי הליבה הליברליים ויש להגן עליהם גם כאשר הם מכאיבים לשפיות. לכן, הבעיה המהותית יותר היא לא עצם הבעת עמדתם המעוותת. הבעיה שוכנת ביצירת נורמות, חוקים ונהלים, המשתקים ומשתיקים את העמדה ההפוכה.

מהי השתקה? להלן טעימה קטנה, וזו רק דוגמה אחת מיני רבות. פרופסור לורה קיפנס מרצה וחוקרת במחלקה לרדיו, טלויזיה ותקשורת שבאוניברסיטת נורת'ווסטרן פירסמה מאמר ביקורתי על התקנות האקדמאיות החדשות בעניין ניהול מערכת יחסים רומנטית תחת יחסי מרות. במאמרה היא הצביעה על כך שאקדמאיים בכירים רבים כל כך נשואים היום לבני ובנות זוג אשר היו סטודנטים שלהם בעבר, וכעת, תחת התקנות החדשות, הם נחשבים "נאו-נבלים". יתכן וקיפנס (הפמיניסטית, אולי ראוי לציין בכדי לחדד את האבסורד) טועה. אני נוטה לחשוב שסביבה בה יחסים רומנטיים תחת מרות מורשים, יכולה ליצור ניצול לרעה של אותם יחסים באופן הפוגע במטרה שלשמה אקדמאים מתכנסים בכיתות לימוד—קידום המדע. אין זה משנה. מאמר הביקורת שפירסמה ראוי, נוקב, ואיננו פוגעני בשום צורה ואופן. אך פעילים ופעילות פמיניסטיים חשו "פגועים ומאוימים", ולכן הגישו נגדה כתב אישום חמור ביותר הנקרא  Title IX Charge. קיפנס זוכתה בסופו של דבר, אך לא לפני שעברה את החוויה המשפטית המטרידה שבסופה יכולה היתה למצוא עצמה מפוטרת. וחשוב מכך, חישבו על אפקט ההרתעה שמקרה זה יוצר וכך משתיק את העמדות הביקורתיות הבאות.

על החירות

בספרו "על החירות" ג'ון סטיוארט מיל שטח את הטיעון לחופש המחשבה והויכוח באופן הבהיר והממצה ביותר בעיני:

הרעה המיוחדת בהשתקת ביטויה של דעה היא שזהו עושק של המין האנושי: של הדורות הבאים לא פחות מאשר של הדור הנוכחי; של אלו החולקים על הדעה עוד יותר משל מחזיקיה. אם הדעה נכונה, הרי נמנעת ההזדמנות להמיר שגגה באמת; אם מוטעית היא, הריהם מפסידים את מה שהוא אולי רווח גדול לא פחות, תפיסה ברורה יותר ורושם חי יותר של האמת, הנוצרים מתוך התנגשות עם השגגה.

אם נפרק את הטיעונים של מיל (בנוסף לזה המובא לעיל) לצורך סכמטיות לינארית ומודרניסטית להחריד, נמצא:

  • אם הטיעון המושתק הוא האמת – החברה גזרה על עצמה את השקר.
  • אם הטיעון המושתק הוא השקר – החברה גזרה על עצמה את הסכנה שבהפיכת האמת לדּוֹגְמָה, אשר עתידה להיכחד.
  • אם הטיעון המושתק מחזיק בגרעין מן האמת – החברה מנעה מעצמה את הקדמה אל עבר חידוד האמת אשר היא מחזיקה.

ולכן, כל הדרכים מובילות לחופש המחשבה והויכוח. אמנם, חירות זו אינה בלתי מוגבלת לחלוטין, יש להגבילה בדיוק בנקודה בה היא פוגעת ומסיבה נזק לפרטים אחרים. ובלשונו של מיל:

המטרה היחידה שלמענה מותר לבריות, הן כיחידים והן כקיבוץ, להגביל את חופש הפעולה של מי מתוכם היא ההגנה העצמית; שהתכלית היחידה אשר לשמה מותר בדין להשתמש בכוח כפייה כלפי איש הנמנה עם חברה תרבותית היא מניעת נזק לאחרים.  

אם כן, נראה שישנה תשתית איתנה ליצירת חברה ליברלית תחת עקרונות אלה. מדוע היא נכשלת שוב ושוב בשנים האחרונות וזוכה למתקפות דווקא מן הצד השמאלי של המפה הפוליטית? (הימין הפוליטי של ימינו רחוק מלהיות אבירו של חופש הביטוי, אך בהקשרים אחרים). ישנן סיבות רבות, אך אציע כאן שני יסודות מרכזיים לכך: אמת ונזק.

אמת ונזק

הכחדתה של האמת: זרם המחשבה הפוסט מודרני מערער על קיומה של אמת מוחלטת ואובייקטיבית. אמת היא דבר יחסי ומשתנה בעיני אותם פוסט-מודרניסטיים, אם היא בכלל קיימת. אם אין אמת אוביקטיבית, נשמטת הקרקע מתחת לרגלי הטיעון של מיל. אך הסתירה הלוגית הבוהקת נחשפת במלוא תפארתה כאשר אותם "לוחמי צדק חברתי" מתייחסים ליחסי דיכוי וניצול אתניים, מעמדיים ומגדריים (והכרחיים בהגדרה) בחברה כאל אמת נצחית, אוביקטיבית ובלתי ניתנת לעירעור.

נזילותו של הנזק: ולמרות היכחדותה של האמת, הסתירה הלוגית המצוינת לעיל משמרת איזשהו צורך בדיון, כזה שבדרך כלל יעסוק בשאלות הקשורות לפוליטיקה של זהויות: כיצד ניתן לבנות חברה שוויונית יותר, הנלחמת בפריווילגיות ובדיכוי מעמדי, מגדרי, אתני ומיני? אכן, הדרך אל התהום רצופה בכוונות טובות (והגיהנום, פשוט אינו קיים). עקרון הנזק אכן מגדיר את גבולות חופש הביטוי במסגרת זו, אך מיל כנראה מתהפך בקברו אל מול הטיפוס המעוות של עקרון הנזק שלו: כל עמדה אשר אינני אוהב גורמת לי להרגיש רע, ולכן דינה להיות מושתקת. עצם הביקורת של פרופ' קיפנס גרמה לסטודנטים ולסטודנטיות לנקוט באסטרטגית השתקה כנגדה. עצם הדיון המוסרי על דת, תרבות ומגדר יכול לגרום לפרטים מסוימים להרגיש "מאוימים", "נפגעים", ואפילו אחוזי טרואמה ("traumatized"), ולכן מוצדק להשתיק את העמדה הנגדית (או לפעול לביטול הזמנת נואם באוניברסיטה).

משיחי הצדק החברתי מעוניינים לאחוז בחבל בשני קצותיו. מצד אחד, אין אמת אובייקטיבית ולכן אין סיבה שלא להשתיק את העמדה הנגדית. ומצד שני, ישנה אמת והיא יחסי הדיכוי וקורבנותם של קבוצות מוחלשות בחברה, ויש להשתיק כל עמדה נגדית אם היא פוגענית, כאשר הגדרתו של תוכן פוגעני נמתחת באופן חסר גבולות.

חזרה לקינג

חזונו של מרטין לותר קינג היה שילדיו הקטנים יחיו באומה בה הם ישפטו לא על פי צבע עורם, אלא על פי התוכן של אישיותם. הדבר המדאיג מכל הוא לא העובדה שחזון זה יכול להיתפס כשוביניסטי ובלתי צודק משום שהוא מזכיר צבע עור ללא התייחסות למגדר. משיחי הצדק פיספסו את הנקודה המהותית הנמצאת בחלק השני של המשפט—להישפט על פי התוכן של אישיותם. הצעד הפרוגרסיבי-ליברלי היה לשבור את שלשלאות הזהות הקבוצתית—תהא אשר תהא—וכך להעצים את חירותו של הפרט בחברה. וכעת, הצעד הרגרסיבי הוא להחזיר אותו לאחור, מן הפרט ואישיותו, אל עבר כבלי הזהות המגדרית, הדתית והאורינטציה המינית שלו.

שבירת שלשלאות הזהות הקבוצתית אין כוונתה למחוק את הקשר של הפרט לזהותו. להפך, זכותו של הפרט להזדהות עם הקבוצה אליה נולד או שאליה בחר להשתייך. הכוונה המהותית היא שאין לדכא את הפרט על רקע השתייכותו לזהות קולקטיבית מסוימת. יש לנתק את הקשר בין הזהות הקולקטיבית לבין היחס לו זוכה האדם. פוליטיקה של זהויות עושה בדיוק את הדבר ההפוך.

לסיום, תוכלו למצוא כאן את נאומו המלא של מרטין לותר קינג, ובו מודגשות (Trigger Warning!) המילים אשר יכולות להימצא פוגעניות על ידי משיחי צדק חברתי.

Martin Luther King's I Have a Dream Speech, August 28, 1963

I am happy to join with you today in what will go down in history as the greatest demonstration for freedom in the history of our nation. Five score years ago, a great American, in whose symbolic shadow we stand today, signed the Emancipation Proclamation. This momentous decree came as a great beacon light of hope to millions of Negro slaves who had been seared in the flames of withering injustice. It came as a joyous daybreak to end the long night of captivity. But one hundred years later, the Negro still is not free. One hundred years later, the life of the Negro is still sadly crippled by the manacles of segregation and the chains of discrimination. One hundred years later, the Negro lives on a lonely island of poverty in the midst of a vast ocean of material prosperity. One hundred years later, the Negro is still languished in the corners of American society and finds himself in exile in his own land. So we have come here today to dramatize an shameful condition. In a sense we've come to our nation's Capital to cash a check. When the architects of our republic wrote the magnificent words of the Constitution and the Declaration of Independence, they were signing a promissory note to which every American was to fall heir.

This note was a promise that all men, yes, black men as well as white men, would be guaranteed the unalienable rights of life, liberty, and the pursuit of happiness. It is obvious today that America has defaulted on this promissory note insofar as her citizens of color are concerned. Instead of honoring this sacred obligation, America has given the Negro people a bad check; a check which has come back marked "insufficient funds." But we refuse to believe that the bank of justice is bankrupt. We refuse to believe that there are insufficient funds in the great vaults of opportunity of this nation. So we have come to cash this check- a check that will give us upon demand the riches of freedom and the security of justice.

We have also come to this hallowed spot to remind America of the fierce urgency of now. This is no time to engage in the luxury of cooling off or to take the tranquilizing drug of gradualism. Now is the time to make real the promises of democracy. Now is the time to rise from the dark and desolate valley of segregation to the sunlit path of racial justice. Now is the time to lift our nation from the quicksands of racial injustice to the solid rock of brotherhood. Now is the time to make justice a reality for all of God's children.

It would be fatal for the nation to overlook the urgency of the moment. This sweltering summer of the Negro's legitimate discontent will not pass until there is an invigorating autumn of freedom and equality. Nineteen sixty-three is not an end, but a beginning. Those who hope that the Negro needed to blow off steam and will now be content will have a rude awakening if the nation returns to business as usual. There will be neither rest nor tranquility in America until the Negro is granted his citizenship rights. The whirlwinds of revolt will continue to shake the foundations of our nation until the bright day of justice emerges.

But there is something that I must say to my people who stand on the warm threshold which leads into the palace of justice. In the process of gaining our rightful place we must not be guilty of wrongful deeds. Let us not seek to satisfy our thirst for freedom by drinking from the cup of bitterness and hatred. We must forever conduct our struggle on the high plane of dignity and discipline. We must not allow our creative protest to degenerate into physical violence. Again and again we must rise to the majestic heights of meeting physical force with soul force.

The marvelous new militancy which has engulfed the Negro community must not lead us to a distrust of all white people, for many of our white brothers, as evidenced by their presence here today, have come to realize that their destiny is tied up with our destiny. And they have come to realize that their freedom is inextricably bound to our freedom. We cannot walk alone.

And as we walk, we must make the pledge that we shall march ahead. We cannot turn back. There are those who are asking the devotees of civil rights, "When will you be satisfied?". We can never be satisfied as long as the Negro is the victim of the unspeakable horrors of police brutality. We can never be satisfied as long as our bodies, heavy with the fatigue of travel, cannot gain lodging in the motels of the highways and the hotels of the cities. We cannot be satisfied as long as the Negro's basic mobility is from a smaller ghetto to a larger one. We can never be satisfied as long as our chlidren are stripped of their selfhood and robbed of their dignity by signs stating "for whites only.". We cannot be satisfied as long as a Negro in Mississippi cannot vote and a Negro in New York believes he has nothing for which to vote. No, no, we are not satisfied, and we will not be satisfied until justice rolls down like waters and righteousness like a mighty stream.

I am not unmindful that some of you have come here out of great trials and tribulations. Some of you have come fresh from narrow jail cells. Some of you have come from areas where your quest for freedom left you battered by the storms of persecution and staggered by the winds of police brutality. You have been the veterans of creative suffering. Continue to work with the faith that unearned suffering is redemptive. Go back to Mississippi, go back to Alabama, go back to South Carolina, go back to Georgia, go back to Louisiana, go back to the slums and ghettos of our northern cities, knowing that somehow this situation can and will be changed. Let us not wallow in the valley of despair.

I say to you today, my friends, so even though we face the difficulties of today and tomorrow, I still have a dream. It is a dream deeply rooted in the American dream. I have a dream that one day this nation will rise up and live out the true meaning of its creed: "We hold these truths to be self-evident; that all men are created equal." I have a dream that one day on the red hills of Georgia the sons of former slaves and the sons of former slave owners will be able to sit down together at the table of brotherhood. I have a dream that one day even the state of Mississippi, a state sweltering with the heat of injustice, sweltering with the heat of oppression, will be transformed into an oasis of freedom and justice. I have a dream that my four little children will one day live in a nation where they will not be judged by the color of their skin but by the content of their character.

I have a dream today. I have a dream that one day down in Alabama, with its vicious racists, with its governor having his lips dripping with the words of interposition and nullification, that one day right down in Alabama little black boys and black girls will be able to join hands with little white boys and white girls as sisters and brothers. I have a dream today. I have a dream that one day every valley shall be exalted, every hill and mountain shall be made low, the rough places will be made plain, and the crooked places will be made straight, and the glory of the Lord shall be revealed, and all flesh shall see it together.

This is our hope. This is the faith that I will go back to the South with. With this faith we will be able to hew out of the mountain of despair a stone of hope. With this faith we will be able to transform the jangling discords of our nation into a beautiful symphony of brotherhood. With this faith we will be able to work together, to pray together, to struggle together, to go to jail together, to stand up for freedom together, knowing that we will be free one day.

This will be the day when all of God's children will be able to sing with new meaning, "My country ’tis of thee, sweet land of liberty, of thee I sing. Land where my fathers died, land of the Pilgrims' pride, from every mountainside, let freedom ring." And if America is to be a great nation, this must become true. So let freedom ring from the prodigious hilltops of New Hampshire. Let freedom ring from the mighty mountains of New York. Let freedom ring from the heightening Alleghenies of Pennsylvania.

Let freedom ring from the snow-capped Rockies of Colorado. Let freedom ring from the curvaceous slopes of California. But not only that; let freedom ring from the Stone Mountain of Georgia. Let freedom ring from Lookout Mountain of Tennessee. Let freedom ring from every hill and molehill of Mississippi. From every mountainside, let freedom ring.

And when this happens, and when we allow freedom ring, when we let it ring from every village and every hamlet, from every state and every city, we will be able to speed up that day when all of God's children, black men and white men, Jews and gentiles, Protestants and Catholics, will be able to join hands and sing in the words of the old Negro spiritual, "Free at last! Free at last! Thank God Almighty, we are free at last!"


עומר סולודוך

דוקטורנט למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב. חוקר השפעות כלכליות-פוליטיות של מדיניות הגירה ואזרחות במדינות אירופה וה-OECD.