בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

I Sentio Ergo Sum: "טראמפיזם" וההבדל בין...

I Sentio Ergo Sum: "טראמפיזם" וההבדל בין עובדות לדעות

,
החיים בעולם פלורליסטי וויראלי יוצרים תופעות חדשות, המאלצות אותנו להתמודד עם שאלות בוערות בנוגע לכל מה שאנחנו יודעים ומאמינים בו. אנחנו לא רק צריכים להכריע בנושאים האלה, אלא גם נדרשים לענות על השאלה הבסיסית ביותר: איך להבדיל בין מה שאנחנו יודעים למה ש"מרגיש לנו נכון"? אך השאלה הקודמת, והקריטית לא פחות, היא: למה זה חשוב?

לפני כמעט מאה שנה נשא הסוציולוג מקס וובר הרצאה בפני סטודנטים באוניברסיטת מינכן תחת השם "המדע כייעוד", בה עסק במגוון סוגיות הנוגעות לחיים האקדמיים ולדחפים המניעים אותם. אחד המוקדים המרכזיים של ההרצאה עסק בבחינת השאלות העולות מהתפיסה של  הייעוד המדעי: תהיות על ערכה של העבודה המדעית, בחינת המובן שניתן לה בעידן הרציונליזציה והקִדמה והשאלה איזו משמעות היא יכולה (או אינה יכולה) להעניק לחיי האדם.

וובר ביקש להצביע כך שתפקידם של אנשי האקדמיה הוא להפיק ולהנחיל ידע, לא עמדות פוליטיות ומוסריות. אם אדם רוצה להביא תועלת בתור מרצה, טען, משימתו הראשונה היא ללמד את תלמידיו להכיר בעובדות לא־נוחות, ובכך כוונתו לעובדות שאינן נוחות לדעותיו המפלגתיות; ומנקודת המבט של כל דעה מפלגתית יש עובדות מאוד לא־נוחות. וובר סבור שאם המרצה יאלץ את שומעיו להתרגל לכך יהא זה יותר מהישג אקדמי גרידא, והוא אף משתמש בהקשר זה בביטוי "הישג מוסרי".

כיום, במסגרת עידן פלורליסטי באופן חסר תקדים בהיסטוריה, אנו חיים במציאות המאפשרת טווח רחב מאוד של דעות, עמדות, השקפות עולם. המגוון הזה קיים (במידה כזו או אחרת) כמעט בכל מרחב ותחום שניתן להעלות על הדעת, כולל באוניברסיטאות ובקהילה המדעית. אולם כמאה שנה לאחר נאומו של וובר, נראה מתבקש לשאול: מהן ההשלכות של המגוון הזה? כמה מאתנו מייחסים במסגרתו חשיבות להתמודדות כנה ואמתית עם עובדות לא נוחות? מה עולה בגורלן של עובדות כאשר הן מתנגשות עם השקפת העולם שלנו?

אחת הדרכים לגשת אל השאלה הזאת היא בחינה של המערכת הפוליטית מהחשובות בעולם – המערכת הפוליטית האמריקאית, במיוחד בזמן קמפיין הבחירות האחרון. אינספור מילים כבר נכתבו בנוגע למערכת הבחירות הזאת, כאשר דגש רב הושם על אמירות המתמודדים ובמיוחד על מועמד הרפובליקני דונלד טראמפ. העיסוק בכך היה רב כל כך שנראה שיש מעט מאוד להוסיף (אם בכלל), אבל הזווית המעניינת היא פחות הפעולות והמעשים של טראמפ עצמו אלא המגמות שההתנהלות שלו משקפת.

שום דבר אינו נכון, והכל אפשרי

ספרו של העיתונאי הבריטי פיטר פומרנצב – Nothing Is True and Everything Is Possible  –  אמנם עוסק ברוסיה, אך נראה שכותרתו מטיבה לתאר את מערכת הבחירות האחרונה בארצות הברית. בהקשר זה, מונח מרכזי שעלה שוב ושוב במערכת הבחירות המדוברת הוא Fake news.

אוון אנט, העורך הדיגיטלי של העיתון The Globe and Mail (העיתון הנקרא בקנדה, בעל שיוך ליברלי-קונסרבטיבי) מבחין בין מספר סוגים של חדשות מזויפות. הסוג הראשון הוא דיסאינפורמציה למטרות רווח, ובקטגוריה זו נכנסים דיווחים שקריים שמטרתם (בין היתר) היא תפוצה בפייסבוק על מנת לגרוף רווחים מפרסומות. העורך של אתר באז פיד, קרייג סילברמן, תיעד עשרות דוגמאות לדיווחים כאלה במהלך קמפיין הבחירות האחרון בארה"ב (buzzfeed) , כאשר מקורם של רוב הדיווחים היה במזרח אירופה. הסוג השני הוא דיסאינפורמציה למטרות רווח פוליטי, כאשר הכוונה אינה רק לפרופגנדה אלא לאתרי חדשות שקריים הממומנים על ידי גורמים ממשלתיים במדינה מסוימת על מנת לזרוע בלבול במדינה אחרת. הדוגמה הבולטת ביותר בהקשר למערכת הבחירות האחרונה היא כמובן המעורבות הרוסית בהפצת חדשות מזויפות, שמטרתן הטיית הכף לטובת טראמפ. סוג נוסף הוא מתיחות ויראליות (viral pranks), שיכולות לנוע מבדיות בלתי מזיקות (למשל (Golden Eagle Snatches Kid in Montreal ועד שקרים גסים שגרמו נזקים משמעותיים לפוליטיקאים ואנשים מן השורה, כאשר אחת הבולטות היא הקונספירציה בנוגע לPizzaGate (עוד על זה כאן ו-כאן). הסוג האחרון ואולי הבעייתי ביותר הוא מקרים בהם אתרי חדשות ועיתונים מבוססים ומכובדים מפרסמים דיווחים מבלי לבדוק היטב את מקורם, כאשר אלו מתגלים לבסוף כלא-מדויקים במקרה הטוב ומזויפים לחלוטין במקרה הרע. זה מתרחש בעיקר כאפקט דומינו, כאשר מספיק שאתר מבוסס אחד יפרסם ידיעה מסוימת וזו כבר תתפשט ותופיע גם באתרים אחרים שמסתמכים על כך שבירור העובדות לעומק נעשה באתר הראשון.

נתונים עדכניים מראים שמדובר בבעיה עם השלכות חמורות. בסקר שערך מרכז המחקר Pew בינואר האחרון, הודו 64% מהאוכלוסייה הבוגרת בארצות הברית שחדשות מומצאות או מזויפות גרמו למידה רבה מאוד של בלבול בנוגע לעובדות בסיסיות על האירועים האחרונים במערכת הבחירות. ביחד עם 24% נוספים שטענו שאלו גרמו מידה מסוימת של בלבול, מדובר ברוב מוחץ של אמריקאים המכירים בכך שלא מדובר בחוסר הסכמה ערכית או אידאולוגית בלבד, אלא שהעובדות עצמן אינן ברורות וכביכול נתונות לוויכוח. כשנשאלו לגבי יכולתם לזהות חדשות מזויפות, רק 39% ענו כי הם בטוחים ביכולתם לעשות זאת, לעומת 45% שמניחים שביכולתם לעשות זאת במידה מסוימת, ועוד 15% שמודים שיתקשו מאוד להבחין בין דיווח אמתי לדיווח מומצא.

על הסכנות באובדן מקורות מידע אמינים

במציאות בה איננו יכולים לסמוך גם על דיווחים ממקורות שעד כה נתפסו כאמינים, עולה השאלה כיצד עלינו להכריע בין פיסות מידע המנוגדות זו לזו. הסיטואציות בהן אנו נדרשים להכריע עשויות להפוך במהרה למייגעות, במיוחד כאשר הן מתרחשות על בסיס יומיומי. כאשר אנו מוצפים באינטנסיביות בראיות סותרות שכולן מוצגות כעובדות – הדרך לייאוש ואדישות נהיית קצרה במיוחד. קל להבין כיצד מציאות כזו דוחפת אותנו להיות פחות מעורבים ומעודכנים מחד, ומורידה את המוטיבציה לעבד מידע באופן חד וביקורתי מאידך.

לאור העובדה שבחינה שיטתית ומסודרת של כל הראיות הסותרות הופכת למשימה (כמעט) בלתי אפשרית, רבים פונים לדרכים אחרות על מנת לעשות סדר במידע הרב שמציף אותם. אחת האלטרנטיבות היא הסתמכות על "תחושת בטן" או אינטואיציה, כאשר זו נתפסת פעמים רבות לא כברירת-מחדל אלא כשיטה מועדפת ולגיטימית להכרעה. ניתן למצוא ביטוי להעדפת הגישה הזו באמרה ידועה משנות ה-70 לפיה "המחשבה האינטואיטיבית היא מתנה מקודשת, והמחשבה הרציונאלית היא משרת נאמן. יצרנו חברה שמעדיפה את המשרת וזונחת את המתנה". האמרה, המיוחסת לאלברט איינשטיין, מביעה את החשש מפני חברה הנותנת עדיפות בלעדית לחשיבה רציונאלית על פני שימוש באינטואיציה.

על ההבדל בין עובדות לדעות

כיום נראה כי המגמה המדאיגה היא דווקא של ייחוס משמעות מועטה, אם בכלל, לעובדות. פעמים רבות מידי השאלה מהן העובדות היא כמעט אינה רלוונטית. המשמעות היא שכל מאורע – קטן כגדול, אישי כציבורי וכן הלאה – הופך לנתין בממלכה בה שולטת הפרשנות הסובייקטיבית שלנו. קשה להצביע על המניע העיקרי להסתפקות הזו בסובייקטיביות. ייתכן שמדובר בחוסר יכולת או משאבים לבחון ולברור מספר עצום של פריטי מידע, ייתכן שזה חוסר מוטיבציה לעשות זאת מתוך אמונה שהסתמכות על אינטואיציה היא דרך לגיטימית לא פחות (ואולי אף יותר) מהתבססות על בחינה לוגית-רציונאלית, וייתכן שזה שילוב של השניים. בכל מקרה, התוצאה זהה – מצב בו רבים כל כך בוחרים להתעלם מהמציאות ומבחינה עובדתית-שיטתית שלה, ומעדיפים לברוח אל מחוזות בהם לא מתקיימת מציאות כלל למעט זו אותה אנו "חווים" או "מרגישים". המעבר מניסוח שעיקרו "אני סבור" או "אני יודע" לשפה שעיקרה "אני מרגיש" או "לדעתי" הוא השורש של הבלבול ואובדן האחיזה במציאות.

עיקר הדיון בנוגע לבלבול הזה הוא המרחב שבו הוא מתרחש. תחומים מסוימים יכולים להכיל יותר מורכבות וטשטוש מאשר תחומי מאחרים מבלי שייגרם נזק משמעותי (ובחלק מהמקרים  – מבלי שייגרם נזק כלל). בתחום המדע, למשל, יודע כל אחד מאתנו שהישגיו ייחשבו מיושנים בתוך עשר, עשרים, חמישים שנה. במילותיו של וובר: "זהו גורלה של העבודה המדעית… כל מימוש מדעי מעלה שאלות חדשות; הוא מעוניין שיותירו אותו מאחור, הוא משתוקק להתיישן. עם זה צריך להשלים כל מי שמבקש לשרת את המדע… ההתיישנות איננה רק גורלנו המשותף, אלא גם תכליתנו". כלומר, העבודה המדעית מעצם טבעה אינה יכולה להניח שניתן להגיע למסקנות שונות בתכלית מתוך אותם נתונים, כאשר כל אחת מהמסקנות תהיה תקפה באותה מידה. משהו חייב לאבד מתוקפו וערכו, על מנת שמשהו נכון ומדויק יותר יחליף אותו. גם אם עובדה מסוימת אינה נוחה לנו, התעקשות על כך שכל טענה היא תקפה בדיוק כמו כל טענה אחרת תהווה בהכרח גורם מעכב להתפתחות מדעית.

אולם חשיבות הדיוק העובדתי אינה רלוונטית למדע בלבד, או למדעי הטבע בלבד. היא משמעותית ומצריכה התעקשות גם בתחומים אחרים שיש להם השפעה מכרעת על אופן ההתנהלות שלנו, כחברה וכיחידים, כגון כלכלה, תקשורת ופוליטיקה. יתרה מכך, גם רעיונות וחידושים בתחומים שהם כביכול "מדעיים" גרידא מצריכים עיסוק בהשלכות הרחבות שלהם. כך למשל, עלינו לתת את הדעת על ההשפעות של שינויים טכנולוגיים, ועל מציאות שבה כל מתבגר עם לפטופ יכול להגדיר את תפיסת העולם של מיליוני אנשים.

השורה התחתונה

וודאי שניתן לנקוט בעמדות שונות. אולם אז עלינו להכיר בכך שאם אנו נוקטים בעמדה מסוימת, אזי, לפי הניסיון המדעי, יש להשתמש באמצעי מסוים על מנת לתת לה ביטוי מעשי. בסופו של יום, אנשים אינטליגנטיים עשויים לא להסכים לגבי אוסף שלם של נושאים, שיש מגוון דעות לגיטימיות לגביהם. חוסר הסכמה ערכית או אידאולוגית אינו רק אפשרי, אלא פעמים רבות הוא דבר מבורך המאפשר לנו להיחשף למגוון של דעות, שבתורו יכול להרחיב את אופקינו או לכל הפחות לגרום לנו לנמק את הטיעונים שלנו בצורה טובה יותר. אולם עלינו לתת את הדעת על כך שישנה סכנה אמתית במעבר לעולם של פוסט-עובדות, בו מתגבש עונג ניהיליסטי לנוכח התפוררות צורות תקפות של מידע. וודאי שניתן במקרים רבים לא להסכים על העובדות עצמן, אך הדרך לבירורן לנצח צריכה לעבור דרך עבודה אמפירית ולא דרך הסתמכות על "מה שמרגיש לנו נכון". אינטואיציה ראשונית היא טובה לשם יצירת מוטיבציה לבחינה של הראיות בשטח, אך אל לנו לחתור לעולם בו אותה תחושת בטן מחליפה את המחויבות שלנו לעובדות ואת החתירה שלנו לידיעה וודאית.

ניתן  לסכם זאת במילותיו של ישעיהו ליבוביץ במאמרו משנת 1971 "המדע ודת ישראל": "מי כאנשי-המדע יודע עד כמה מצומצמת היא ידיעתנו והבנתנו בטבע המציאות, אולם במידה שידיעה והבנה זו הושגו במדע – הרי הן כפויות מבחינה פסיכולוגית על כל מי שמבין אותן, ואין הוא בן-חורין להתעלם מהן ; הן בשבילו, אפילו על-כורחו, בחזקת ודאות, אלא אם המשך השימוש במתודה המדעית עצמה מגלה טעות או משגה במסקנות קודמות. לפיכך לא ייתכן כלל קונפליקט בין מה שמושג באמצעות המתודה המדעית לגבי הכרת המציאות הטבעית ובין כל גורם אחר המוצג כמקור לאינפורמציה על מציאות זו – שהרי קונפליקט זה מוכרע כבר מתחילה לטובת ההכרה המדעית".


קרדיט תצלום:
Pagal Patrakar
שתף:
 
  • הדס לנציאנו

    מסטרנטית בבית הספר למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב. חוקרת היבטים כלכליים-חברתיים של פיזור גאוגרפי של מהגרים. מתעניינת בהגות ליברלית וכותבת על פוליטיקה, חברה ומגדר.